עדשת רוח: לכבוד מיליארד תוהים
סמוך על הלב, אומר לי כמו קול פנימי שמלווה אותי, אם הם לא היו רוצים כבר היית בחוץ מזמן. נינו הרמן מתגבר על הפחדים ונכנס עם העדשה והלב לבית של עובדים זרים בפלורנטין
בדמדומים של הערב ראיתי אותם חוזרים על אופניים, חוצים את פלורנטין, יורדים הלאה דרומה בויטל. קבוצה של פועלים סינים, חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי בשכונה. עולה בי רצון לצלם, הנה הם חולפים על פני. אני עומד בקצה המדרכה זקוף ונוכח, עומד כך שיראו אותי, שיוכלו לסמן לי אם לא מתאים להם.
מצלמה היא סוג של רישיון כניסה ואפשר לקבל אישור לצלם בהרבה צורות. קניתי לי מצלמה עם עדשת רחבה וזום מאוד קצר, בחירה מודעת מתוך רצון להתקרב לאנשים – להתקרב לעצמי.
דרך ארוכה עברתי. לקח לי זמן לבנות מקום בתוכי שפשוט מתחבר לאדם שמולי ולא רק כעוד תצלום טוב. ברקע המקצועי שלי יש הרבה שנים של צילום עיתונות, הרבה שנים שצילמתי ממקום פחות מודע ויותר מכוון מטרה. היום אני יודע לומר שלא פעם שכחתי שמולי עומד בן אדם.
גם היום קיים הפיתוי
הם חלפו על פניי, מסתכלים עלי ועל פניהם אין שום הבעה. לא יודע לפענח את המבטים שלהם. חשתי כמה הם זרים לי, רצים לי ניסוחים בראש. אני בתוך סיטואציה של תיעוד בנושא מורכב ומאיים בארץ ובעולם.
עובדים זרים, מיעוטים. זה מורכב. איך יוצרים אמון, קשר, זה הרצון שלי וזו השאלה שלי.
הם ממשיכים בדרכם, עוברים בהפרש של כמה רגעים האחד מהשני, ובי מתחזקת החוויה שדרך הבעת הפנים אני לא מצליח לפענח דבר וחצי דבר ממה שעובר עליהם.
לצד זה מתחזקת בי התחושה שאם זה היה מאיים עליהם או לא מתאים, מן הסתם כבר הייתי רואה סימנים או אולי חש בכך.
בבית מול המחשב עלתה בי סקרנות - לאן הם נוסעים, איפה הם גרים, איך מתחברים אליהם?
שבועות אחר כך, בזמן נכון יותר ובמקום אחר בשכונה, אני רואה אותם תוך כדי תנועה, יושבים בתוך מבנה. ככה פשוט, עם דלת ההזזה פתוחה לרחוב, רחוק מתמונה של פועלים זרים שגרים במסתור. הכל גלוי, פתוח ומזמין. יושבים להם סביב שולחן, אוכלים, צופים בטלוויזיה.
אני יורד מהאוטו ומהרהר איך להיכנס, איך להציג את עצמי. אילו הייתי סתם סקרן בלי מצלמה זה נראה לי בלתי אפשרי לבוא ולומר להם אני רוצה לבוא לראות את הבית שלכם, אבל עם המצלמה יש מצב להיכנס ככה פשוט, ואכן עודני מהרהר. עד שאני מוצא את עצמי צועד ברגל די בטוחה לתוך החדר שלהם. שלום בעברית, היי באנגלית, אין דיבור והבעות הפנים שוב לא מתפענחות לי.
אני מצביע על המצלמה, מנסה לבקש רשות לצלם. אחד מהם מסמן לי ביד, נראה כמו הסכמה, אבל לך תדע. אני חש במתח שמתקיים בי, מתח בין הרצון לצלם לבין הרצון לשמור על כבודם.
הם ממשיכים לצפות בטלוויזיה, סרט סיני, לא מתרגשים ממני בכלל. מחכים לטיגון שעוד רגע מגיע מהמטבחון. כיסוני בשר, מזמינים אותי לטעום. זו גם דרך להתקרב , ממש לא בא לי לאכול. אני מצלם, נפתח קצת, עדיין מרגיש שלא בנוח.
לכאורה הסימנים מעידים שהכל פשוט וזורם עבורם, אבל משהו בתפיסה הרגשית שלי לא פתור עדיין. ויש גל כזה של שנאת זרים בעולם ובארץ. ונכון שאני בא ממקום תמים ופשוט, אבל כל הסיטואציה היא כזאת, עם פועלים זרים במדינה שחוסר הסובלנות שבה גדל.
הייתכן שמפגש שכזה יכול להיות פשוט או שאני מספר לעצמי סיפור בשביל להירגע?
סמוך נינו, סמוך על הלב, אומר לי כמו קול פנימי שמלווה אותי. אם לא היו רוצים כבר היית בחוץ מזמן. אני ממשיך לצלם ותוך כדי עולה בי רצון להראות להם, ליצור חיבור בשפה שמן הסתם מובנת להם. אני מזמין אותם לראות. הם מתקבצים סביבי, צופים בתמונות, מדברים ביניהם בקצרה, או שזה טבעה של השפה.
איזה כיף, בין רגע נוצר כאן משהו משותף. משהו בי נרגע, איזו עוצמה יש לתמונה הפשוטה הזו שנוצרה ברגע. היא מובנת, מגשרת על הפערים של לאום ותרבות, יוצרת זיקה. איזה כיף, העולם הדיגיטלי מאפשר חיבורים מהירים. וגם הצלחתי לגשר על תחושת הזר שבי, התקרבתי.
הם ואני שייכים למשפחת האדם. אם מישהו היה צופה בנו ככה יחד מתבוננים ב"אלבום משפחתי" זה היה נראה טבעי לגמרי. זהו, סופית נרגעתי. חוזר לשמוע את הפעימה המקורית שלי. זו שמוציאה אותי לדרך, לחוות, להתחבר.
לבלוג של נינו הרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם