שמחת זקנתי: הבלוגר שמצלם נשים מבוגרות שיקיות
לפני שלוש שנים החל ארי סת כהן לצלם נשים ניו יורקיות שיקיות בנות 80, 90 ואפילו 100. כיום הבלוג שלו מהווה השראה לקולקציות של מעצבי על. ראיון בלעדי
כהן גדל בסן דייגו אצל סבתו בלומה, וכשסיים את התואר בתולדות האמנות, היא עודדה אותו לעבור לניו יורק. "היא הייתה החברה הכי טובה שלי. היא למדה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק בשנות השלושים, ותמיד אמרה שאם אני רוצה לעשות משהו יצירתי באמת, ניו יורק היא המקום. באותו זמן לא הייתי מסוגל להיפרד ממנה, ורק אחרי שהיא נפטרה, לפני שלוש שנים, החלטתי לשמוע בעצתה".
בניסיון להכיר את העיר, בחר כהן להתיידד עם מי שמכירים אותה טוב מכולם. "תמיד הערכתי אנשים מבוגרים, בגלל היחסים עם סבתא שלי. גם הסבתא השנייה שלי, מצד אבי, הייתה מאוד אלגנטית, כך שהיה לי עולם שלם שסבב סביבן. כשהגעתי לניו יורק, ראיתי את כל האנשים המבוגרים שהולכים ברחובות, עצמאים ומלאי סטייל, ופשוט הוקסמתי. אז עלה בי הרעיון לתעד אותם, והתחלתי לצלם במצלמה פשוטה בדרך לעבודה ובחזרה".
איך הגיבו הנשים כשביקשת מהן להצטלם?
"היום יש לי מעגל שלם של מצולמות קבועות, אבל בהתחלה לקח זמן עד שהן הבינו מה בדיוק אני עושה, ומה זה בעצם בלוג. אלה נשים שלא היו רגילות שמבקשים מהן להצטלם ברחוב. אני תמיד מתחיל במחמאה, מספר להן מה אני מעריך אצלן, והן מאוד נהנות מהחוויה הזאת".
מה לגבי חבריך? לא חשבו שזה מוזר, שבחור צעיר מתעניין באנשים מבוגרים?
"לגמרי. החברים הקרובים שלי מתחום היצירה הבינו מיד, אבל כשאני פוגש אנשים חדשים ששואלים אותי מה אני עושה בחיים, ואני מספר שאני מצלם תמונות של נשים מבוגרות ואופנתיות, הרבה פעמים התגובה הראשונה היא מבט תמה, אבל כשהם מסתכלים באתר הם מבינים יותר. כשניהלתי את חנות הספרים בניו מיוזיאום אמרתי פעם לחבר לעבודה 'וואו, תסתכל על האשה הזאת, היא נראית מדהים'. הוא הסכים איתי, והצביע על בחורה צעירה, כשאני התכוונתי לאשה מבוגרת שהייתה איתה. זה היה משעשע לגלות עד כמה שונות הדיעות שלנו לגבי מה מעניין ויפה".
אף שכהן עבד בעבר כקניין עבור מותגי אופנה, לטענתו האופנה אינה מרכז הבלוג אלא רק אמצעי. "הסטייל של הנשים האלה היה הדרך בשבילי להפיץ מסר לעולם. רציתי לשתף בסיפורים האישיים וחוכמת החיים שלהן. להראות כמה חיוני אפשר להיות גם בגיל מתקדם. בתמונות שצילמתי רציתי לעורר חיוביות והשראה מאנשים מבוגרים, ליצור שינוי, במיוחד באופנה. כשהתחלתי, ב-2008, זה לא היה פופולרי כמו היום, להשתמש בדוגמניות מבוגרות. ראיתי בהן המון יופי ויצירתיות, ובזכות הבלוג אנשים ראו את מה שאני ראיתי בהן. כשהבלוג עלה לאוויר, הוא קרא תיגר על התפיסה של אנשים צעירים לגבי מהות ההתבגרות. פשוט הייתי צריך למצוא את התמונות הנכונות שיעבירו את זה".
במובן מסוים מצאת תחליף לסבתא בלומה?
"סבתא שלי ואני היינו חברים. לא הייתי יכול לעולם למצוא תחליף ליחסים שהיו לי איתה. גם הנשים שאני מצלם הן חברות שלי לכל דבר. זה נחמד שיש סביבי מישהו שעבר כל כך הרבה בחיים, יכול לדבר איתי על מה שעובר עלי ולהבין, ולספר ולייעץ מתוך ניסיון. גם אני מייעץ להן בחזרה, כך שזה קשר הדדי. הרבה מהן, למשל, רוצות לפתוח בלוגים משלהן, ואני עוזר להן. עם אילונה, למשל, שהיא אמנית בת 91, אני מדבר כל שבוע. אנחנו עובדים יחד על פרויקטים או נפגשים לתה, והיא מעודדת אותי כשאין לי מצב רוח. עם לין דל, שמכנה את עצמה 'הרוזנת של הגלאמור', כי כך אנשים קראו לה כשהייתה צעירה, אני הולך לתערוכות במוזיאון. לפני כמה ימים היה לי קצת זמן פנוי וחשבתי למי להתקשר, והראשונות שדיברתי איתן היו הליידיז שפגשתי בזכות הבלוג".
הן התחברו זו לזו בזכות הצילומים?
"כן. לפעמים אני עושה אירועים שבהם הן נפגשות, אבל הן בעיקר קוראות את הבלוג ועוקבות אחריו באדיקות, כך שהרבה פעמים הן מזהות זו את זו ברחוב, וקוראות: 'אה, כן את אחת מהבנות של ארי'. זה יצר קהילה אמיתית של נשים בעלות מודעות לסגנון. חלקן אקסצנטריות, והן מתלבשות בצורה כזו כי זו דרכן להביע את האמנות שלהן. להגיד לעולם:'אני לא בלתי נראית'. לעומתן יש נשים בשנות ה-90 ואפילו ה-100 לחייהן, שהן פשוט אלגנטיות".
מה מיוחד בנשים של ניו יורק?
"אני נוסע הרבה, ורואה שיש הרבה נשים נהדרות לצלם, גם בישראל, אגב. מה ששונה בעיני בניו יורק הוא שזו עיר שמאפשרת לנשים מבוגרות להיות עצמאיות. בכל מקום שבו הן גרות יש להן גישה לפעילות תרבותית במרחק הליכה, סאבווי או מונית. לסבתא שלי, שגרה בקליפורניה וכבר לא יכולה לנהוג, קשה להגיע למוזיאון או לספרייה. הנשים בניו יורק מנהלות חיים פעילים וסופגות השראה מהמון דברים, אפילו רק מטיול ברחוב. זו בירת אופנה, ובניו יורק לאנשים אין פחד מפני שיפוטיות של אנשים אחרים לגבי המראה שלהם".
כהן מספר שבעתיד הוא מתכנן לבקר ולתעד את הסגנון המתקדם בערים נוספות בעולם, ולאחרונה שהה במשך חודש בלונדון לצורך הפרויקט. אף שבתחילת הדרך תיעד כהן גם אופנת גברים מבוגרים, כעת הבלוג, הספר והסרט מתמקדים רק בנשים. "יש כאן גברים שלבושים נהדר, אבל הם פחות מתקשרים בנושא הסטייל. הרבה יותר קל לדבר על הנושאים האלה עם נשים - הן שמחות לדבר על המשמעות של להיות אופנתית. כנראה שגם הקשר האישי שלי עם סבתא שלי גרם לי ליותר עניין בנשים. אבל אני מתכנן לחזור לצלם גברים בעתיד".
באיזה גיל אשה נחשבת לבעלת "סגנון מתקדם"?
"מבחינתי זה בכלל לא עניין של גיל אלא של אטיטיוד לגבי התבגרות. זו קבלה והערכה של מי שאתה, בשלב שבו אתה נמצא בחיים. לא צילמתי נשים מתחת לגיל 60 אמנם, אבל הנשים מעוררות ההשראה הרבה ביותר שגיליתי היו דווקא אלה שנמצאות בשנות השמונים והתשעים לחייהן. יש להן גישה מאוד מדויקת לגבי אלגנטיות וקלאסיות. אלה נשים שחובשות כובעים, עוטות כפפות, יש להן יציבה אצילית, ואפילו הדרך שבה הן מתקשרות היא שונה. הדור שלי לא ממש יושב לשוחח למשל, אנחנו בעיקר מסתמסים ושולחים הודעות בפייסבוק. זה עצוב לומר, אבל לנשים האלה יש גישה שעומדת להיעלם מן העולם בעוד עשר או עשרים שנה, ויש לי הזדמנות לתעד את זה עכשיו".
מה לגבי סלבריטאיות בגיל מתקדם?
"יש אנשים מפורסמים שאני מקבל מהם השראה, אבל זה פחות מעניין בעיני. מרבית השחקניות מולבשות על ידי סטייליסטים, בעוד שאני מאמין בטעם אישי. צילמתי את דוגמנית העבר המדהימה כרמן דלאוריפיס, שהיא בשנות השמונים לחייה, או השחקנית ההוליוודית אליין סטריץ'. גם איריס אפפל, שהיא בת 90, היא אייקון אופנה, ותערוכת פריטי לבוש שלה הוצגה במטרופוליטן".
אתה חושב שיום אחד כשהדור שלך יתבגר, אנשים צעירים יגלו בו עניין?
"זה תלוי בשינויים שיקרו ובהבדלים בין הדור שלנו לדורות הבאים. הפער בין ההורים שלי לביני קטן יותר מאשר בינם לבין ההורים שלהם. הסבתות שלי עברו שתי מלחמות עולם, חוו את המצאת המכונית, הטלוויזיה והאינטרנט. אני מתקשה להאמין שאני ואת נחווה שינוי כזה בעתיד, אבל אני מאמין שהדור הצעיר תמיד יתעניין בתקופה שהוא לא חי אותה. אני למשל אוהב נשים בשנות ה-60 לחייהן , כי יש בהן איזה שריד של פאנק או היפיות, שזו נקודה בזמן שלא נכחתי בה. הבלוגרית טאבי, שהיא בת 15, שואבת השראה בעיקר משנות התשעים. זה מצחיק אותי, כי אהבתי את הניינטיז, אבל חייתי אותן, ועכשיו ילדות בנות 14 מקבלות השראה ממה שלבשתי אז".
הנשים שצילמת שומרות על הבגדים שלהן במשך עשרות שנים, מה שכמעט בלתי מתקבל על הדעת כיום, בעידן הייצור ההמוני. מה ישתמר מהאופנה של היום בעתיד?
"רוב הנשים שצילמתי נהגו ללבוש רק דברים שנתפרו עבורן בהזמנה אישית, וחלק מהן עדיין עושות את זה. רבות מהן הולכות לחנויות וינטג' כדי למצוא את הדברים שהן אהבו תמיד, באיכות שקשה להן למצוא היום. הייצור ההמוני שינה את פני הדברים, הכל מתכלה ומהיר יותר. אני לא יודע אם נחזור לגישה ההיא, אני רק יכול לקוות שכן. בכל זאת, שימי לב שבבלוגים של היום יש רעב לסגנון אישי, וזה דבר מוערך".
אופנה עכשווית מעניינת אותך?
"אני עוקב אחרי התצוגות, אופנת הרחוב והמגזינים, אבל פחות מתעניין בטרנדים ויותר בסטייל. אופנה מושפעת ממה שקורה ברחוב, וכמה מעצבים אפילו שאבו השראה מהפרויקט שלי. הקולקציה האחרונה של 'סונו', למשל, שאבה השראה מהבלוג".
מאז התפטר כהן מעבודתו לפני כשנה וחצי, הוא מתמסר לפרויקט: באפריל יראה אור ספר הצילומים, במאי יציג תערוכה בשוויץ, ובשנה הקרובה יסיים לעבוד על סרט דוקומנטרי בן 40 דקות.
ומה השלב הבא?
"אני מתכנן להרחיב את האתר ואת הסיפורים שמאחורי המצולמות. אני גם עובד איתן על פיתוח מוצרי אופנה בהשראתן, אבל זה בשלב מאוד התחלתי".
כהן מספר בהתרגשות כי בזכות הפרויקט הוא חי כיום את החיים עליהם חלם. "לפעמים יש לי אפילו רגשי אשמה, כי אני לא מרגיש שזו 'עבודה'. אני חושב לעצמי, מה עשיתי היום? צילמתי את האשה הזאת, שמעתי סיפורים מדהימים, שתיתי איתה תה והלכנו למוזיאון, ואז חזרתי הביתה וכתבתי על זה בספר. אולי עבדתי, אבל בשבילי זה היה פשוט היום המושלם ביותר שיכולתי לדמיין. אני לומד מהן המון מדי יום".
מה העצה הכי חשובה שקיבלת מהן?
"הקסם של הנשים האלה הוא שהן פעילות ועצמאיות, וככה הן שומרות על עצמן. אחת הנשים, שהיום היא בת 90 ועדיין עושה סרטי קולנוע, אמרה לי פעם: 'אם הסוליות שלך מתבלות, אתה לא צריך להפסיק לרוץ, פשוט תחליף נעליים'".
- לבלוג של ארי סת כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם