חדר חושך משלך: על הצלמת האגדית ליליאן בסמן
הצלמת ליליאן בסמן הלכה לעולמה בשבוע שעבר. במהלך 94 שנותיה הספיקה לשנות את עולם צילום האופנה, מהפרישה ממנו בבוז ועד חזרתה אליו כמנצחת
בסמן התבוננה בארגזים ובלי לחשוב פעמיים החליטה לזרוק אותם לאשפה. "חשבתי לעצמי שלעולם לא אשתמש בהם עוד, אז עדיף שאנקה את המקום ואפטר מהכל", אמרה לפני כשנתיים בראיון למגזין "דאבל אקס". היא אכן זרקה את מאות התשלילים, אך למרבה המזל תיק אחד נשכח בארון. שני עשורים מאוחר יותר יתגלה אותו תיק, יחולל מהפכה בחייה וישיב אותה לתודעה.
בסמן, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 94 בניו יורק, מעולם לא שאפה להיות צלמת אופנה. היא נולדה בשנת 1917 וגדלה בברוקלין, ניו יורק, ובשנות השלושים של המאה הקודמת שימשה כמודל לציירים אמריקאים כגון ארשיל גורקי, מוזס סוייר וג'וזף סטלה. בערבים למדה איור אופנה, ומפגש מקרי בתחילת שנות הארבעים עם הארט דירקטור האגדי אלכסיי ברודוביץ' היה לנקודת המפנה בקריירה שלה. ברודוביץ' ראה את עבודותיה הראשונות וזיהה את הכישרון המיוחד של התלמידה הצעירה. הוא השיג עבורה מלגה ב"ניו סקול" שבו לימד, ובתום הלימודים עודד אותה לעבור לתחום העיצוב הגרפי. הוא הציע לה התמחות במגזין הארפרז באזאר, ובהמשך הפכה בעצמה לארט דירקטורית במגזין.
העבודות הראשונות שיצרו השניים היו מהפכניות לתקופה. שיתוף הפעולה ביניהם בגיליונות "באזאר ג'וניור" בשנים 1948-1945 שילב שפה גרפית נקייה, מתוחכמת ושנונה דווקא בתקופה שבה תעשיית האופנה כמעט גוועה, לאחר מלחמת העולם השנייה. למפרסמים לא היו חומרים לשלוח למגזין מכיוון שלרבים מהם לא היתה סחורה למכור או אפילו בדים לתפור מהם בגדים. כל שהמפרסמים רצו היה ששמם לא יישכח, והשניים נאלצו ליצור יש מאין. כמנהלת אמנותית במגזין היתה זו בסמן ששכרה צלמים צעירים לעבוד בעיתון, בהם מי שהפך לידידה הקרוב ובהמשך לאבי צילום האופנה, ריצ'רד אבדון. בסמן עודדה אותו לצאת מגישת הצילום הנוקשה שאפיינה את שנות הארבעים, ואבדון הוביל במהרה את השינוי הדרמטי בעולם צילום האופנה, עת הוסיף תנועה משוחררת של דוגמניות מחייכות ומלאות הבעה אל צילומי האופנה.
בקיץ 1947 נסע אבדון לצלם בפריז את תצוגות האופנה הראשונות שלו והשאיל לבסמן את חדר החושך שלו. בקיץ ההוא היא התאהבה בצילום והחליטה להפוך לצלמת במשרה מלאה. לאחר חודשיים בלבד כבר החלה לעבוד בקביעות כצלמת עבור המגזינים המובילים של התקופה, בין השאר עם העורכת דיאנה ורילנד ב"ווג", ושנתיים מאוחר יותר פתחה סטודיו משלה עם בעלה פול, אף הוא צלם, וצילמה גם פרסומות רבות למותגי אופנה בני התקופה.
התמונות שלה מאותה תקופה התמקדו ברגישות בנשים דוגמניות, והיא תיארה את עבודתה כמבט נשי אל תוך הרגשות האינטימיים של נשים. הגישה שלה לצילום אופנה היתה יוצאת דופן, ופעמים רבות סירבה לתת לשיקולים המסחריים להתוות את צילומיה. בחלק מן המקרים תפיסה זו שיחקה לטובתה. כרמל סנואו, למשל, מהעורכות האגדתיות בהיסטוריה של האופנה שטבעה את המושג "ניו לוק" - המראה החדש שהציג "דיור" בפריז ב-1947 - לקחה אותה תחת חסותה. סנואו, שלא אהבה בגדים מוכנים ללבישה, ביגוד ספורטיבי ועיצוב אמריקאי, נהגה לשלוח אל בסמן את כל המשימות האלו מתוך ידיעה שהיא, בגישתה האמנותית וחסרת הפשרות, תתייחס לכל פריט סתמי בעידון ובחן שיזכו לו פריטי קוטור.
הקריירות עטורות השבחים של הצלמים שעבדו בתקופתה, כגון הלמוט ניוטון, אבדון ואירווין פן, היו עמוסות בצילומי קמפיינים ובתערוכות רטרוספקטיבה בגלריות מתחילת פעילותם בשנות הארבעים ועד מותם. לעומתם, בסמן החליטה בצעד חסר תקדים לפרוש מעולם האופנה מתוך התנגדות לשינוי שחל בתעשייה.
"זנחתי את האופנה כשהדוגמניות הפכו לצעירות יותר ויותר", סיפרה בראיון ל"דאבל אקס". "היה לי קושי לראות ילדות בנות 15 לבושות בגדים מרהיבים, יקרים, ומוגזמים. כמו כן, עד אותה תקופה צילמתי המון פרסומות ועבדתי עם דוגמניות שאיתן עבדתי עבור באזאר. לא היו להן משכורות מופרכות, והן השקיעו הרבה מאוד זמן בעבודה. יכולתי לדבר איתן, להלביש אותן, לסדר להן את השיער בעצמי. אבל בשנות השישים יכולתי לעבוד עם הדוגמנית שעתיים או שלוש לכל היותר - כי לא היה זמן. ונוספו עוד אנשים לסט - מעצבי שיער, איפור. הדוגמניות חשבו שהן כוכבות מדהימות והיו להן פוזות משלהן: פוזה מספר 1, מספר 2, מספר 3. לא ככה עבדתי".
בשנת 1965 עשתה הפסקה מצילום. במשך שנים אחדות עיצבה בין השאר קולקציות בגדי ספורט, אך חדלה מכך כשהבינה שלעולם עיצוב האופנה דרישות מסחריות שגוברות על הצורך העיצובי והאמנותי. אז שבה לצלם, אך סירבה לשוב לעולם האופנה, ובשני העשורים שחלפו החלה מצלמת סדרות שבמרכזן ירקות וגברים שעוסקים בפיתוח שרירים. המערכה השנייה בחייה החלה באורח כמעט מקרי בגיל 75. השנה היתה 1992.
יותר משני עשורים אחרי שזרקה את הנגטיבים לאשפה גילתה האמנית הלן פרנקנטלר, ששכרה ממנה את דירת הסטודיו הקודמת, את התיק האבוד ובו התשלילים היחידים שנותרו מעבודתה המוקדמת. היסטוריון הצילום מרטין הריסון עודד את בסמן לשחזר ולהדפיס מחדש את התצלומים הישנים, שהיו מוכתמים, קרועים והעלו עובש. החזרה אל חדר החושך והעיסוק בתצלומים הישנים מתקופת תום המלחמה הציתו בה את האהבה הישנה, והיא שבה נלהבת לצילום האופנה ולא חדלה עד יום מותה.
מאז שובה אל האופנה התמקדה בעיקר בפרויקטים עצמאיים וצילמה מעט הפקות עבור מגזיני אופנה, שמהם הביעה לא אחת את סלידתה. "אני לא קוראת מגזיני אופנה!", סיפרה באותו ראיון. "דבר ראשון, אני שונאת בגדים. הכל כבר נעשה יתר על המידה - אני לא רואה אנשים לובשים אותם. הצילומים נעשים היום עבור מפרסמים, והמטרה היא לשים כמה שיותר מוצרים על הדוגמנית. אין בזה שום משיכה בעיניי. אני לא רואה את הקלילות יותר. אני גם מתעבת את השימוש בדוגמניות צעירות מאוד, נשים שנראות כאילו הן בנות 15, 17, אפילו 20. הן יכולות להיות יפהפיות, אבל הן לובשות בגדים שעולים אלפי דולרים שאין שום סיכוי שהן יכולות להרשות לעצמן. הן לא זזות בתוך הבגד והתכשיטים כמו שצריך, זה לא מתאים לדרך שבה אני רואה את הדברים".
כמו צלמים רבים בעשור האחרון, גם בסמן זנחה את הצילום האנלוגי לטובת הדיגיטלי, מהלך לא שגרתי לצלמת בשנות התשעים לחייה. היא החלה לעבד את התמונות בפוטושופ, ואהבה בעיקר ליצור תצלומי שחור-לבן אקספרסיוניסטיים שעברו הלבנה מסיבית ומשחקי שקיפויות, וגם את תמונות התערוכה האחרונה שהציגה הדפיסה בהדפס דיגיטלי.
אף שאימצה בעצמה את הפוטושופ, בסמן לא חסכה את דעתה גם בדבר ריטוש היתר שמאפיין את התקופה הנוכחית באופנה: "אני עייפה ממראה העור של הדוגמניות היום, זה נראה מאולץ. כולן נראות צבועות ומדוכאות מהחיים. העצמות, וכל מה שקורה בתוך הגוף נמחק. המראה כולו מבריק מדי, אין תחושה של אדם אמיתי בפנים. זה לא שאני חושבת שמגזינים צריכים להראות עור שבור או מלא פצעונים, אבל הם צריך להראות שיש גם אדם אנושי. זה הכל פוטושופ - אנשים משתמשים בו כדי למחוק את כל קוי המתאר האמיתיים. כשאני משתמשת בפוטושופ, אני עושה זאת באותו אופן שהשתמשתי בחדר החושך - בחומרי הלבנה, בסמרטוטים ובמברשות. מעולם לא רציתי למחוק את כל מה שלא מושלם".
גם לאחר מות בעלה ב-2009 היא המשיכה לצלם ולהציג בתערוכות ברחבי העולם. האחרונה שבהם, תערוכת רטרוספקטיבה, הוצגה בשנה שעברה בלונדון. "יש אמנים שעבדו גם בשנות ה-80 וה-90 לחייהם, ויש אמנים שהפיקו את המיטב שלהם בשנות ה-60 לחייהם. כל זה נובע מהיכולת של אמן לחיות בתוך העולם, לתפקד, ולעמוד בקצב שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם