אבודות בטוקיו: שוק הבשר של תעשיית הדוגמניות-ילדות
"דוגמנית, ילדה", שיעלה בפסטיבל דוקאביב, מספר על ילדות המגיעות ליפן כדי להתעשר מהחלום ונתקלות בתעשייה אכזרית שמנצלת אותן וזורקת אותן בתום השימוש. "הסרט הזה רוקן אותנו מבחינה רגשית. עכשיו אנחנו מתאוששים ממנו", אומר אחד היוצרים
"ילדה דוגמנית" הוא סרטם התיעודי החמישי של הבמאים האמריקאים אשלי סבין ודיוויד רדמון, זוג בעשייה ובחיים. זהו מסמך קשה ומורכב, לעתים קשה לצפייה, על היחסים הסבוכים בין המעטפת הזוהרת של עולם האופנה והתקוות הגדולות של העוסקים בו - תקוות שמשפחות קשות יום תולות על כתפיהן השבריריות של בנותיהן בשאיפה שיחלצו אותן ממצוקות כלכליות - לבין המציאות האדישה להן. דינם של החלומות להתנפץ באכזריות, ובמרבית המקרים, כפי שחושף הסרט, הנערות נחשפות לניצול. משם קצרה הדרך לזנות.
במשך 18 חודשים נדדו סבין ורדמון עם מצלמותיהם בין סיביר, יפן, פריז, ניו יורק וקונטיקט בניסיון ללכוד את הסיפור במלואו; עבודת העריכה נמשכה שנתיים נוספות. העולם שגילו הוא קשה וקודר ובו רב הנסתר על הגלוי, וגם הגלוי - רוב הזמן - רחוק מלהיות אמיתי. בחלק משלבי הסרט הקושי לחשוף את המציאות הופך ממטאפורה לממשות ומתגלם בניסיונות של מצולמים לגרש מעליהם את המצלמה, בידיהם ממש. "בהחלט היו סיטואציות לא פשוטות במהלך צילום הסרט", מספרת אשלי סבין בראיון ל"ז'ורנל".
התוצאה הסופית מסופרת מבעד לעיניה של נדיה, ילדה רוסייה בת 13, חייכנית ומלאת תקווה שתושיע את משפחתה מבעיותיה הכלכליות. אחרי שהיא עוזבת את סיביר ונוסעת לנסות את מזלה בטוקיו ללא ליווי ובלי לדעת מילה באנגלית, היא נוחתת היישר בלב תעשיית הדוגמנות היפנית. היא אינה מודעת לתתיהסעיפים המרכיבים את החוזים הדרקוניים שעליהם היא חותמת - למשל זה הקובע שאם תעלה אפילו סנטימטר אחד בהיקף מותניה, ירכיה או חזה היא תיקנס באלפי דולרים, ההסכם עמה יבוטל מיד והיא תישלח בחזרה לסיביר. על חשבונה.
וזה לא המכשול היחיד שמוצב בפני הדוגמניות-ילדות. במהלך הסרט נחשפים הצופים למציאות בלתי נסבלת בחד-צדדיותה בין נדיה לגורמים שהיא עומדת מולם: מאות המגזינים שמתפרסמים ביפן אינם מאפשרים לילדות לגלות מתי והיכן יתפרסמו תמונותיהן, וכתוצאה מכך גם מה יהיה שכרן, אם בכלל. לעתים התשלום מועבר ישירות לסוכנות, ללא התחשבות בחלקה של הילדה. התוצאה, בסופו של יום, היא שמרבית הבנות חוזרות לסיביר, במקרה הסביר בלי שראו אפילו סנט אחד על עבודתן, ובמקרה הרע מוטלים עליהן קנסות של אלפי דולרים.
הסרט, שמוקרן בימים אלה ב-34 מדינות ברחבי העולם, יוקרן בארץ מסגרת התחרות הבינלאומית בפסטיבל דוקאביב (שישי, 4.5, 12:30 בסינמטק תל אביב ושבת, 12.5, 14:30 במוזיאון תל אביב) וביס דוקו. מאז יצא הוא מעורר סערה של ממש בעולם האופנה. "הופתענו מהתהודה שהסרט יצר", אומרת סבין. "אבל בדיעבד אני מבינה שזה היה נאיבי מצדנו. על כל הסרטים שיצרנו קיבלנו תגובות חזקות, אבל הסרט הזה מציג זווית של עולם האופנה שהקהל מגיב אליה בעוצמות גדולות הרבה יותר".
מה ידעתם על עולם האופנה לפני שהתחלתם לצלם?
"הדברים שידעתי על דוגמנות התבססו על מה שכולנו רואים מדי יום ביומו במגזינים ובפרסומות; לא הכרנו את השפה או את המונחים המקובלים בעולם האופנה. מי שעזר לנו להבין איך העולם הזה עובד היא רייצ'ל, הדוגמנית המבוגרת שמתראיינת בסרט. אגב, די מצחיק שאני קוראת לה 'מבוגרת', היא בת 23.
"אנחנו לא מגיעים מעולם האופנה, למען האמת אין לנו שום קשר אליו ולא ידענו עליו דבר לפני תחילת הצילומים. האופן שבו אנחנו יוצרים קולנוע הוא 'וריטה' (ז'אנר בקולנוע התיעודי), כלומר אנחנו בוחרים נושא, מצלמים את הדברים כפי שהם קורים, ורואים איך הם מתפתחים במהלך הצילומים. אנחנו לא מתכננים מראש. המקומות והאנשים שהסרט והסיפור הביאו אותנו אליהם היו מאוד לא צפויים".
איזה סוג של סרט קיוויתם לצלם?
"המטרה שלנו לא היתה 'תחקיר חושפני', אף שעיתונאים שכותבים על הסרט מתעקשים לקרוא לו כך. במובנים רבים כשנדיה יצאה למסע שלה מסיביר לטוקיו יצאנו למסע בעצמנו, ולא ידענו למה לצפות. בגלל זה השתנה לא פעם גם סגנון העשייה של הסרט".
אל מול נקודת מבטה הנאיבית של נדיה מוצגת זו העייפה של ארבאו, המודעת עד אימה ליכולתה של התעשייה ללעוס ולירוק ילדות כמוה, ללא שום נקיפות מצפון. ארבאו העניקה גישה כמעט חופשית למצלמות של זוג היוצרים, הן בעבודתה והן בחייה הפרטיים, וחלק ניכר מהסרט אף מורכב מצילומי וידיאו שבהם תיעדה את עצמה בצעירותה במהלך עבודתה כדוגמנית ביפן. בקלטות היא מדברת בגילוי לב על תחושות התיעוב שלה כלפי התעשייה, על הדיכאונות התדירים הפוקדים אותה ועל קשייה לנוכח החוויות שמזמן עולם שטחי וחסר משמעות. השאלה מה גורם לה לייבא צעירות נוספות לעולם הזה נשארת ללא מענה גם בתום הצפייה.
ארבאו היא שיזמה את הרעיון לצלם את הסרט. אחרי שצפתה בשני סרטים של סבין ורדמון במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, יצרה עמם קשר והציעה להם ליצור מסמך שיציג את הקו המעורפל בין דוגמנות וזנות. מה היה המניע שלה? "אני יכולה רק לנחש", עונה סבין. "אולי זו היוקרה הנובעת מהעובדה שסרטים שלנו הוקרנו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק; אולי היא חשבה שמסרטים דוקומנטריים מרוויחים כסף - מה שלא נכון; אולי היא אהבה את תשומת הלב של מצלמה העוקבת אחריה; ואולי היא באמת רצתה להוציא דברים. המניע שלה לא תמיד ברור. היא מורכבת וסבוכה, כמו שרואים בסרט. רצינו להיות נאמנים לדמות שלה".
מבין שורות הראיון עם סבין אפשר להבין שארבאו לא אהבה את הסרט, בלשון המעטה, וככל הנראה לאחר הצפייה אף ניתקה את הקשר עם זוג הבמאים. "אשלי הגיבה לסרט באופן זהה לאישיות שלה. בעיניי התגובה שלה הביעה בלבול. היא טענה, למשל, שיפן היתה מבחינתה מקום בטוח שבו היא עברה חוויות חיוביות, אבל זה לגמרי מנוגד ליומנים המצולמים שלה. אשלי רוצה להסתכל על דברים אבל בעת ובעונה אחת היא לא רוצה לראות אותם".
כמו אשלי, גם הלקוחות היפנים מעדיפים לא להישיר מבט אל האמת. "אל תגידי למצלמה שאת בת 13, תגידי שאת בת 15", מצווה על נדיה סוכן דוגמניות באחת הסצנות. הסוכנים, הלקוחות, המגזינים - כולם מעדיפים שלא לדעת מהיכן מגיעות הבנות ומה גילן האמיתי. "כשאני עובדת ביפן אין להם מושג מה אני עושה ולאן אני הולכת. כל עוד אני מביאה להם את הבנות", מאשרת ארבאו בסרט.
במהלך המסע נדיה נקלעה לסיטואציות קשות, רעבה ואבודה, בלי כסף ובלי יכולת להתקשר הביתה, והיתה צריכה למצוא את דרכה בלי השגחה של מבוגר. אתם למעשה הייתם המבוגרים היחידים סביבה בטוקיו. מה היתה מידת ההתערבות שלכם כשהיתה זקוקה לעזרה?
"אמנם אנחנו אנשי קולנוע, אבל אנחנו בני אדם ויש לנו אתיקה ומוסר, ואין רגע שבו אנחנו לא מודעים ורגישים לשתי הזהויות שלנו. לא רצינו להחמיר את הסיטואציות הקשות שנדיה מתמודדת איתן בשום צורה, ובו בזמן רצינו לתעד אותן באופן נאמן למציאות. וזו היתה ההתמודדות המרכזית שלנו. היו מקרים שבהחלט התערבנו ועזרנו לה להיחלץ ממצוקה; כל סרט שאנחנו עושים משפיע עלינו רגשית ושואב אותנו לתוכו, זה לא היה שונה מכל סרט אחר...".
בשלב זה דיוויד מצטרף לשיחה ומבקש לחלוק על דבריה של סבין. "הסרט הזה לא היה דומה לשום דבר שעשינו קודם", הוא קובע נחרצות. "הסרט הזה רוקן אותנו מבחינה רגשית. עכשיו אנחנו מתאוששים ממנו".
אתם בקשר עם נדיה?
"המשכנו להיות איתה בקשר אחרי הצילומים ובהמשך זה התפוגג, לצערנו היא גם לא ראתה את הסרט. אנחנו מאחלים לה רק טוב ומקווים שהיא מצליחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם