האנגאובר: ביקור בפסטיבל הבירה במינכן
ה"סטארקבירפסט", פסטיבל שמתמחה בבירות חזקות, הוא חלומו של כל חובב אלכוהול. רק תשאלו את רועי בהריר, שעמד בגבורה מול נהרות הבירה, אך בסופו של דבר נשטף בזרם הלאגר. הוא, אגב, עדיין מנסה להתאושש
ובכל זאת, בשלב מסוים, חברתי ואני מחליטים לנסות לפלס את דרכנו החוצה, אל החצר הגדולה, כדי לשאוף מעט אוויר, להירגע מן ההמולה ולאגור כוחות לקראת המשך הלילה. אני מתיישב על אחד מספסלי האבן הארוכים, מניח אותה על השולחן ובראשי עולות מחשבות מעורפלות, ספוגות אלכוהול, על העבר, ההווה, העתיד ומה שביניהם. מהר מאוד, אגב, אני מגלה שאין הרבה ביניהם: בעבר, כידוע, גרמנים נהגו להעמיס כאן יהודים על רכבות משא ולשלחם אל מחנה ההשמדה הסמוך. היום הם נותנים לכל אחד כזה כרטיס טיסה, חדר מרווח במלון ומלא בירות מעולות. התוכנית למחר - סיור במבשלת הבירה של "פאולנר" - אמנם נשמעת קצת מפחידה, אבל בינתיים, בהתחשב בלהט הקרחנות פה, אין מחר. יש רק את הבירה הבאה.
אוי, שכחתי להציג בפניכם את חברתי, כמה לא ג'נטלמני. ובכן, קוראים לה "ספל חרסינה ובו ליטר של בירה חזקה מסוג פאולנר סלבאטור". היא מתוקה, עדינה ושקטה, אבל עם זאת תוססת בדיוק במידה הנכונה. האמת היא שמגיע לנו מזל טוב, כי אנחנו ביחד כבר משהו כמו 17 דקות - שזה הרבה יותר מהזמן שהחזקתי מעמד עם ארבע חברותיי הקודמות לערב זה - אבל עתידנו המשותף לא נראה מי יודע מה ורוד, שכן גם היא עומדת להיגמר, ונכון לעכשיו עושה רושם שאצליח להיעמד שוב על רגליי, לשוב אל ההאנגר ולהזמין מאחת המלצריות הדדניות עוד אחת כזאת למרות שהעולם שסביבי הולך ומסתובב יותר ויותר מהר.
נכון, לבירות האלה יש אפקט הרבה יותר מסחרר מאשר זה של הגולדסטאר שאני רגיל אליו מהבית, אבל איכשהו, על אף מוצאי הלא קשור לעלילה, בורכתי בקיבה בווארית אימתנית, המסוגלת לעמוד בכמויות בלתי נתפשות של בירה, חזקה ככל שתהיהבייחוד כשמדובר בבירה שניתנת לה בחינם. בקיצור, נפרדנו. הלם, הדחקה, דיכאון, חרדה, התאוששות - או, יופי, הנה מגיעה עוד אחת.
ההאנגר, מצדו, עדיין צוהל, אבל אני, טוב לי ככה, בצד, עם הסלבאטור. פרט למינכנאים סמוקי לחי בחולצות משובצות, שמורידים ליטר של אחת כזאת בשלוק, זוללים נקניקיות פרנקפורטר שטעמן איום לפחות כמו מודרן טוקינג וכל הזמן מנסים לדבר איתך על ערבים, אירוויזיונים וצחי נוי, יש כאן גם כמה ישראלים. אני מכיר אותם. הם בעלי ברים שהוזמנו לכאן על ידי "פאולנר", מארגנת האירוע, כדי לגרום להם להתאהב במותג, או, לכל הפחות, להרגיש לא נעים ממנו אחרי שהזמין אותם לטיסה פלוס מלון, פלוס אוכל, פלוס אלכוהול, וכתוצאה מכך לשווק אותו ללקוחותיהם ביתר מרץ.
חלקם אחלה בחורים. באמת, אנשים סבבה לגמרי - אבל הם בעלי ברים שנמצאים במסיבה עם אלכוהול חופשי, כך שאם אתה לא גרמנייה מבושמת אין מצב לקבל מהם יחס. מצד שני, כאמור, פאולנר סלבאטור. מי צריך יחס כשיש אותה. רגע... די, לא יכול להיות שכבר גמרתי. כן, "גמרתי", לא "סיימתי". מותר להגיד "גמרתי". פעם כולם דיברו ככה, ססססחטק. הבעיה היחידה היא - היק - שגמרתי מהר מדי. יאללה, נזמין עוד אחת, שיהיה, בשביל החבר'ה.
איזה יופי. הכתבה עדיין לא נגמרה והנה, אתם כבר מקבלים ממנה סוג של מוסר השכל על הדרך: כשישראלי מעפן שנשלח למינכן כדי לסקר פסטיבל בירה מספר בעיתון שיש לו "קיבה בווארית אימתנית המסוגלת לעמוד בכמויות בלתי נתפשות של בירה, חזקה ככל שתהיה", לכו עם האינסטינקטים הבריאים שלכם. כן, הם צודקים: הבחור מקשקש. עובדה: לבחור הח"מ אין שמץ של מושג, או זיכרון קלוש, ממה שעבר עליו מהרגע שבו הזמין את סלבאטורו החמישית ועד הרגע שבו הקיץ בבהלה משנתו, כשמפקדת הסיור הזה (מטעם "טמפו", החברה שמפיצה את "פאולנר" בארץ) דפקה על דלת חדרו בחוזקה וצעקה "קדימה! לקום! אנחנו מאחרים למבשלה".
שום תמונה לא עולה בראשי ממה שקרה שם אחרי אותה בירה אחת יותר מדי. אולי חזרתי למלון ברגל, אולי תפסתי מונית ואולי קניתי בגד ים ואבוב ונסחפתי ללובי עם זרם הריין. אין לדעת. מה שכן, הבחורה מטמפו עצבנית עלי עכשיו אש, חטיבת כלי ההקשה של תזמורת משטרת ישראל לא מפסיקה לעשות לי בום-בום-בום בראש, עיניי מסרבות בתוקף לציית לפקודה "היפתחו!" שהן מקבלות מהמוח, שבעצמו לא ממש קיים, וגרוע מכל - אני צריך ללכת עכשיו עם ידידיי, בעלי הברים, לסיור במבשלה המרכזית של פאולנר, בהדרכת איש נחמד עם משקפיים שמסביר כל מיני דברים משעממים על בירה ולא יפה להפריע לו בזה כי הוא אחד האחראים הישירים לכך שאנחנו מקבלים פה מלא דברים שווים.
בקשות כמו "תרגיע גבר, יש לי האנגאובר" לא עושות עליו רושם. הוא בווארי. הוא לא יאמין לזה. אצל בווארים אין דבר כזה האנגאובר מבירה. למעשה, קיים סיכוי גבוה יותר שהם יקבלו האנגאובר ממים. בירה היא נוזל החיים, מבחינתם. לי, כאמור, נוזל בינתיים המוח, אבל אין ברירה, צריך לקום, ללכת למקום ההוא, להסתכל על מכלים ענקיים שבהם עושים משהו לבירה כדי שהיא תהיה בירה, לקוות שבעלי הברים המתחכמים והמנסים להיראות מתעניינים, כדי שלא יחשבו עליהם שהם סתם טיפוסים ריקניים, לא ישאלו יותר מדי שאלות קיטבג, ולהקפיד לזכור תמיד, בכל עת - באולם של המכלים הגדולים, בחדרי הקירור המשמימים ובחלל המרכזי, שבו הבקבוקים מוסעים על מסילות ממקום למקום, עד שלבסוף נארזים בקרטונים, שלאורך ההיסטוריה שרד העם היהודי דברים קשים יותר מאלה וביניהם הגירוש מספרד והופעה של דודו אהרון בקיסריה.
טוב, לא צריך להגזים. סיור במבשלת בירה עשוי להיות גם חוויה נחמדה, או לכל הפחות נסבלת, כשעושים אותו בלי כורים צ'יליאנים חדורי מוטיבציה שמנסים לחפור לך מנהרה בין הרכה הימנית לשמאלית. מצד שני, כאמור, פאולנר סלבאטור. כשהיא בסביבה, אין שום סיור בשום במבשלה למחרת בבוקר. למעשה, אין בכלל דבר כזה "למחרת בבוקר". העתיד , בחברתה, הוא בן שמונה דקות, לכל היותר, ובסופו ממתינה עוד אחת כמוה. לחיים.
העניין שלשמו נשלחתי למינכן הוא פסטיבל ה"סטארקבירפסט", סוג של אח קטן אך ממזר של ה"אוקטוברפסט", המתמחה בבירות חזקות. הגרמנים מכנים אותן, בירות "דאבל בוק" על שום אחוז האלכוהול הגבוה בהן. הפסטיבל נחגג באולמות ענקיים, בליווי תזמורות ולהקות שמבצעות, במקרה של הפסטיבל האחרון, למשל: שירי עם בוואריים בשילוב קאברים לקלאסיקות פופ. המותג "פאולנר", אגב, מזוהה עם הפסטיבל מראשית ימיו - מהמאה ה-18.
סיפרו שהפסטיבל החל כך: הנזירים במנזר סנט פרנסיס ניסו למצוא דרך להתמודד עם הצום שלפני חג הפסחא, והפתרון הגאוני שהם חשבו עליו היה שתיית בירה שעשוייה מכמות גדולה של לתת, כלומר בירת חיטה. לבירה ההיא קראו "סלבאטור" (המחייה, בלטינית) והיא כונתה גם "לחם נוזלי" בשל היותה סמיכה במיוחד. תחילה אסור היה למכור אותה מחוץ לתחומי המנזר, אולם בהמשך הותרה מכירתה והיא הפכה לפופולרית במיוחד. כיום, בכל אופן, אין לפסטיבל הבירות החזקות קשר לתרבות השתייה של הנזירים, והוא נועד לציין את הפשרת השלג באזור בוואריה, את סיום החורף ואת כניסת האביב.
"פאולנר" הוא, כאמור, אחד המותגים היותר מזוהים עם הפסטיבל הזה, ופרט לבירה החזקה "סלבאטור" הוא כולל תצורות רבות אחרות של בירה, ביניהן בירות חיטה טעימות במיוחד, הנחשבות לטובות בעולם, וכן בירות מצוינות מסוג לאגר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם