מוכרת הארטיקים מוואחקה: טיול חברתי במקסיקו
טרנד התיירות בת הקיימא צובר תאוצה: תיירים במדינות העולם השלישי לא רק מטיילים, אלא מתוודעים ממש למקומיים ועוזרים להם. ליאת שלזינגר, שהתנדבה בכפר תאוטיטלן, מספרת איך בעזרת מיקרו הלוואות ושיעורי ביזנס מעצימים ומשנים חיים של נשים
כל הנשים בכיתה הן משתתפות בתוכנית של "אנביה", ארגון מקומי ללא מטרות רווח, שמעניק מיקרו הלוואות לנשים אינדיאניות חסרות אמצעים, במטרה לסייע להן לפתוח עסקים קטנים. כדי לקבל את ההלוואה עליהן להשתתף בשיעורי עסקים, אנגלית ואינטרנט, שאותם מעבירים מתנדבים בארגון. המתנדבות מתיישבות לצד כל אחת מהנשים, וכך נותרנו לטיסיה ואני אוחזות במחברות. "חסרות לנו היום מורות", אמרה לי אחת מהן. "רק תסבירי לה איך פותחים מייל, איך גולשים בגוגל, את יודעת, פשוט תלמדי אותה מה זה אינטרנט". ברור , הנהנתי. בטח. רק תסבירי את ההמצאה הכי גדולה של העידן המודרני. פשוט.
לתאוטיטלן הגעתי לפני חמישה חודשים בתור עיתונאית, כחלק ממסע אישי. תושבי הכפר הם אינדיאנים בני הזאפוטק, והוא מהווה יעד פופולרי לתיירים, ביניהם ישראלים רבים, שמגיעים במיוחד כדי לרכוש את עבודות האמנות והטקסטיל שיוצרים התושבים על פי מסורת אריגת צמר מיוחדת שעוברת מדור לדור.
הכפר ממוקם במרחק חצי שעה נסיעה מוואחקה, עיר הבירה של מדינת וואחקה שבדרום מקסיקו. זהו אחד האזורים
באותו יום, שתינו לא ממש ידענו מה לעשות. היא בת 34, יפהפייה , שונה מהנשים האחרות. שלא כמותן - שמתלבשות בלבוש המסורתי של הכפר - היא תמיד מגיעה בג'ינס וטריקו. את מקצוע האריגה למדה בגיל עשר והיא מתגוררת ועובדת עם הוריה. על פי נוהג המקום, נשים עוזבות את הבית כאשר הן מתחתנות, אולם לטיסיה, הצעירה מבין אחיה, לא עתידה להינשא, אלא להישאר בבית ולדאוג להוריה עד סוף ימי חייהם. לטיסיה הייתה שקטה ומנומסת אבל סקרנית מאוד. העכבר מצד ימין הסתכל עליה, היא הסתכלה עליו בחזרה. היא לא העזה לגעת בו.
הדלקתי את המסך והצבעתי על האייקון של גוגל. "חפשי", אמרתי. "גלישה במרחב הווירטואלי היא שיטוט בארץ האפשרויות בלתי נגמרות. אנחנו יכולות לחפש מה שאת רוצה. מקומות רחוקים, מאכלים אקזוטיים, בחורים חתיכים", ניסיתי לשלהב בנאום חוצב להבות נוסח מגלה ארצות. "מה בא לך? מה מסקרן אותך?". "תאוטיטלן", היא אומרת בשקט. "אני רוצה לראות את תאוטיטלן". תמונות של הכפר שבו היא נולדה וגרה כל ימי חייה הופיעו על המסך.
בעוד אנחנו עוברות על נוף ילדותה, הבטתי סביב. התפאורה הייתה הזויה. החדר שבו ישבנו שימש כסלון של משפחה, חדר כביסה, מכולת וספק הארטיקים של השכונה. זר שיהלך ברחובות הכפר לא ינחש לעולם שמאחורי דלת הפח החומה, שעליה אין שום סימון, מסתתר קפה אינטרנט מאולתר, ובו חמישה מחשבים ומסכים גדולים בני 27 אינץ' מתוצרת אפל. מדובר בהון תועפות עבור מוכרת ארטיקים מוואחקה. "הבנים שלי שלחו לי את זה מארצות הברית", הסבירה לי בעלת המקום. "הם כבר עשר שנים שם. השנה הם לא יכלו לבוא לכריסמס. גם בשנה שעברה הם לא הגיעו. במקום זה הם שולחים מתנות".
כמו במקומות רבים במקסיקו, מהגרי עבודה רבים עזבו את הכפר והסתננו דרך הגבול לארצות-הברית בחיפוש אחר עבודה. בתאוטיטלן, שבו החיים מתנהלים לפי המסורת הפטריארכלית, היעדרם הפתאומי של הגברים יצר אתגרים מיוחדים בניהול הכפר המונה כחמשת אלפים תושבים, כולם מדברים את השפה האינדיאנית זאפוטק לצד הספרדית.
על פי המסורת במקום, חיי הכפר מנוהלים על ידי "ועדה מסדרת" שחבריה נבחרים על פי הגרלה מדי שנה. כך, שנה אחת אתה יכול להיות מנהל בית הספר המקומי, ובשנה לאחר מכן מטאטא הרחובות. אתה יכול לעבוד בתור נהג האוטובוס, ולאחר מכן להתקדם לתפקיד הגזבר. השוויון בין הנושאים בנטל בכפר היה יכול להיות מרשים, אבל הוא לא חל על הנשים, אשר תפקידים רבים סגורים בפניהן, והן עדיין עובדות לפרנסת המשפחה ונושאות בנטל גידול הילדים ועבודות הבית.
בעבר נשים לא הורשו לארוג, והעיסוק היוקרתי, אשר בזכותו יצא שמו של הכפר למרחוק, היה שמור לגברים בלבד. כשמספרם של הגברים ירד דרמטית בכפר, הנשים היו צריכות להתחיל לדאוג לעצמן. היום הן עוסקות באריגה, וגם מתחילות לנהל עסקים קטנים ועצמאיים. תיירים רבים מכירים את המקום, אבל לא את הסיפור. אלו זוכים להתוודע לכפר דרך חלונות האוטובוס, במהלך סיורים מאורגנים. מדי יום, לקראת הצהריים, מיניבוסים עוצרים מול בתי העסק הגדולים (המוכרים כ-GRANDES CASAS, בתים גדולים, ל"ש). התיירים מצלמים, עושים שופינג במחיר מופקע וחוזרים אחרי שעה כלעומת שבאו.
אבל למרות הכסף הגדול (שמקורו בתיירים) שמסתובב בכפר וכלכלת המסחר המשגשגת, הרווחים לא מגיעים לתושבים. רובם המוחלט חיים בצמצום ובעוני. רוב התיירים לא יודעים כי בעלי העסקים הגדולים משלמים עמלות לסוכנויות הטיולים ומוכרים את מרכולתם ביוקר. לנשים שמייצרות את עבודות האמנות הם משלמים הרבה פחות. "שרשרת התיירות היא מושחתת, והיא תמיד פוגעת באנשים בתחתית. שטיח ארוג ביד יימכר במחיר גבוה פי שניים או שלושה מהמחיר ששולם לעובדת. אפשר לנצל אותן, כי יש ביקוש. רצינו לשנות את התמונה", אומרת סמנתה ווטסון, אזרחית אמריקאית ואחת ממנהלות ארגון "אנביה".
הארגון , הפועל זה שנתיים, הציב לעצמו למטרה להילחם בעוני באמצעות מתן מיקרו הלוואות ללא ריבית וקיום תוכניות חינוך. המימון לפרויקט מתקבל על בסיס הפעלת שירותי תיירות בת קיימא. מתנדבי הארגון מפעילים סיורים מאורגנים בכפר, ומפגישים תיירים עם נשים המשתתפות בתוכנית. הם מציעים להם חוויה מקורית ומיוחדת, המאפשרת לקבל הצצה מבפנים על אורח החיים במקום. מאה אחוז מהתשלום עבור הסיורים מוקדש למתן ההלוואות, וכך יוצא שהתיירים זוכים לעזור באופן ישיר לנשים שאותן הם פוגשים.
סיורים המופעלים על פי עקרונות של תיירות בת קיימא הולכים ותופסים תאוצה ברחבי העולם ובמדינות העולם השלישי. השיטה מאפשרת לתיירים לתרום לקהילה המקומית (ולא למתווכים), ולהכיר את התושבים ולא רק כשמתמקחים איתם בדוכני המכירה. "תמיד כשאני מטיילת במקומות עניים, אני מזועזעת כשאני רואה אשה עם תינוק מבקשת נדבה ברחוב, ולפעמים אני גם נותנת לה כסף", אומרת לי נטלי בת ה-26 מצרפת. "אבל כשאני באה לסיור כזה, אני יכולה לשבת ולדבר עם הנשים, ואני יודעת שהכסף שלי הולך ישירות לחינוך ולתעסוקה, וזה עוזר הרבה יותר מצדקה".
אחרי שיעור האינטרנט הראשון, שבו אפילו פתחנו ללטיסיה חשבון פייסבוק (היא: "מה זה, זה נורא משעמם"), החלטתי להצטרף לשיעור עסקים שהתקיים בכפר סמוך בשם טלקוצ'וויאה. ישבנו על כיסאות פלסטיק בחצר הבית, תרנגולות מקרקרות הסתובבו לנו בין הרגליים. שיעורי העסקים נועדו להכשיר את הנשים לנהל, וללמד אותן מושגי יסוד בכלכלה. המלאכה מרובה, בהתחשב בעובדה שרק 40% מהנשים המשתתפות בפרויקט סיימו את בית הספר היסודי. גילן נע בין שלושים לשישים, חלקן רוכלות, אופות טורטיות או אורגות טקסטיל.
המורה לעסקים, טניה קרוז, 35, בנקאית ויועצת פיננסית בכירה בבנק שוויצרי גדול, מלמדת את הנשים על הצורך בהפרדת תקציב העסק ותקציב הבית, ומחלקת טיפים כיצד לחסוך, בין היתר - לא לנשנש מהממתקים מהחנות שלהן ולא לבזבז את כל הכסף על בגדים. אין ספק, אני צריכה את השיעורים האלה הרבה יותר מהן.
"בשוויץ התעסקתי בחשבונות של מיליוני דולרים ופה זה מאה פזו", היא אומרת. "ועדיין פה אני נהנית יותר. מה שהבנתי הוא שהן לא יודעות איך להתנהל עם הכסף. הן לא יודעות איך להפריד את הכסף של הבית מהעסק, לחשב את הרווחים, או מה זה רווח בכלל. לפעמים הן חושבות שאם הן מכרו שטיח של חמישים פזו הן הרוויחו חמישים פזו. ואז אני שואלת 'אבל כמה עלה הצמר של השטיח? כמה עלה הצבע?', והן מבינות. הן יקריבו הכל לטובת המשפחה והילדים. יש להן המון מוטיבציה ללמוד, ובגלל זה אני אוהבת את הנשים האלה. אני גאה בהן, הן מעוררות השראה. הפרויקט הזה מעצים אותן וזה מדהים לראות איך הן משתנות".
מדובר בהלוואות מאוד קטנות, 250-180 דולר לאשה. אלו סכומים זעומים, אך הם יכולים לשנות חיים. אולי לא נותנים להן את הדג, אבל בהחלט מעניקים להן חכה. איזבל, 40, שמנהלת את חנות הטקסטיל שלה ביחד עם בעלה, מספרת כיצד הקימה את העסק מכלום.
"בהלוואה הראשונה קנינו את הצמר, בהלוואה השנייה את הצבע, ובהלוואה השלישית שילמנו לאמן שיכין לנו שלט יפה שיכוון אנשים למקום. את זה למדתי בשיעור ביזנס. הם אמרו שקוראים לזה 'שיווק'. לפני כן פשוט כתבתי 'שטיחים' על הקיר (תיירים שהם מעצבים גרפיים מתנדבים עם הנשים בסדנאות מיוחדות, ל"ש), גם לימדו אותנו לדבר יפה אל התיירים ולמשוך אותם אלינו. היה לי חשוב שיהיה לי עסק משלי, כי אני רוצה להיות יותר עצמאית. נראה לי שמעבר לכל זה נתן לי תחושה של ביטחון עצמי, של 'כן, אני יכולה לעשות את זה'".
קרלוס הרננדז, מיוזמי התוכנית ומנהל מוסד תרבות גדול בוואחקה, אומר כי "בהתחלה חשבתי שמיקרו הלוואות זה בולשיט. עם 20 דולר לא תשנה כלום, אז לשנות חיים של בן אדם? אני כבר שנים מנסה לשנות את החיים שלי ולא הצלחתי, אז עכשיו אני אשנה חמש מאות נשים? הייתי בהלם מהשינוי שאפשר לחולל. זאת מהפכה עבור רבות מהן, כי אתה שובר להן את השגרה והן לומדות משהו שחשבו שהן בחיים לא יצליחו לעשות".
מעניין בעיקר לראות את השפעת התוכנית לא רק על האמהות, אלא גם על דור ההמשך. בשיעור העסקים הראשון שבו נכחתי, הבחנתי שהאמהות מביאות את הילדות עימן, והאחרונות מקשיבות מהצד כיצד המורה מדרבנת לפתח את הביטחון העצמי. אחת מהן, בתלבושת בית ספר הכוללת חולצה לבנה מכופתרת, עניבה וחצאית, תצפתה עלי מפינת החדר בעיניים חשדניות. היא עקבה אחרי לכל מקום, כוססת את קצה העיפרון, משרבטת ללא הרף בפנקס קטן.
קוראים לה חימנה, היא בת שמונה ורוצה להיות עיתונאית. "אני הבלש של הכפר", היא הודיעה לי, "ואני עושה עלייך תחקיר". אחרי בדיקות רקע צולבות ושאלות נוקבות ("מה, את לא מאמינה בסנטה?"), קיבלתי הכשר. מאז, בכל פעם שהנשים נפגשו לשיעור עסקים, הגעתי לכפר והעברתי לה ולשאר הילדים סדנה בכתיבת יומנים וסיפורים קצרים. קצת לפני שנפרדנו, חימנה, בסגנונה הכובש, חילקה לי הוראות בימוי. "כתבתי סיפור קצר על איך אני שולטת בכל הכפר. צלמי אותי, אני כבר אראה להם מה זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם