בקצב שלה: קובה פותחת את שעריה
האי המהפכני מוכן לארח תיירים מארה"ב רק אם הם מצטרפים לסיור מאורגן. בין ביקור במוזיאון המהפכה לחווה חקלאית, מצליחים האורחים ממולדת הקפיטליזם לפגוש את פניה האמיתיים של המדינה שמציבה את תמונתו של צ'ה גווארה בכל פינה
"עניין תרבותי" היתה התשובה לשאלה הראשונה ו"כן" לשנייה. לודוויג דיאז מונטנגרו היה מדריך קובני ועובד מדינה, ואני הייתי תיירת אמריקאית במדינה קומוניסטית.
אמריקאית בקובה. לפני שאתם מפליגים בדמיונכם, אני מבקשת להבהיר: לא התגנבתי למדינה דרך קנדה או קאנקון, לא התחזיתי לזמרת סופרנו כדי להצטרף לסיור של איזו מקהלה וגם לא הצטיידתי בסטוקים של גרביים כדי לחלק לתושבים במסגרת משלחת הומניטרית כלשהי. כל שהיה עליי לעשות זה להירשם לסיור בקובה דרך "פרנדלי פלנט".
אמריקאים מהשורה - לא במסגרת משלחות וכיו"ב - יכולים כיום לבקר בקובה, תודות להחלטת ממשל אובמה להעניק רישוי לחברות תיירות אמריקאיות לערוך סיורי "עם לעם" (people-to-people) לאי שאותו אנו מחרימים כבר יותר מ-50 שנה. לפני ההחלטה הזאת, האמריקאים היחידים שיכולים היו להיכנס למדינה היו כאלה שיש להם שם קרובי משפחה או אנשים שהביקור שלהם היה במסגרת אקדמית, דתית, תרבותית או הומניטרית.
כדי לקבל את האישור שמנפק משרד האוצר האמריקאי, על חברות התיירות להציג תוכנית שכוללת - עצרו את נשימתכם - "רק פעילויות חינוכיות שיובילו לאינטראקציה משמעותית בין התיירים לתושבי קובה". במהלך חמשת הימים שביליתי בהוואנה, פגשתי את ה"עם" הקובני. זאת אומרת, בנוסף ללודוויג, גם חקלאי, יצרן סיגרים, מלצר, מנהלת בית ספר, נוכל והרבה קומוניסטים וקומוניסטים לשעבר.
ככל שניסיתי להכריח את עצמי להתעלם מדעות קדומות, בהגיעי לקובה הסטריאוטיפים לא משו ממוחי. הבעיה היא שבמובנים רבים, אותן דעות קדומות קיבלו אישור לאחר שפגשתי את קובה המציאותית. בנמל התעופה חנו לצדי הכביש מכוניות אמריקאיות מעידן אייזנהאואר, ממתינות לנוסעים. כשנסענו להוואנה חלפנו על פני שלטי חוצות עמוסים בסיסמאות תעמולה - חלק מהן בעד המהפכה ואחרות נגד ארה"ב. בדיוקנו של צ'ה גווארה נתקלנו בכל פינה, והוא נפוץ ברחבי קובה כמו הקשתות של מקדונלד'ס באמריקה.
דקות ספורות לאחר שפגשנו את לודוויג החלו חברי הקבוצה שלנו להפגיז בשאלות את המדריך שלנו, בן 37 ואב לשתי בנות. כמה מרוויח מורה? (כ-450 פזוס, או 17 דולר). כמה תושבים בקובה הם הבעלים של בתיהם? (85 אחוז). האם נוכל לצפות במשחק בייסבול? (נראה שלא, הקבוצה של הוואנה משחקת במרחק 14 שעות נסיעה, קרוב למפרץ גואנטנמו). דמינו לתלמידי כיתה ב' שהכפתור על לוח המשחקים שלהם נתקע על "למה?" ו"איך זה יכול להיות?".
בכל פעם שהצגנו שאלה בנושא רגיש, שמר לודוויג על קור רוח והקפיד להקדים לתשובה או לצרף אליה בסופה הסתייגות - בגרסאות מגוונות - שמשמעותה הברורה
בסופו של דבר לודוויג אפשר להוואנה להשתלט על השיחה. טיילנו באתר המורשת העולמית שבעיר העתיקה, שמשלב אלמנטים בארוקיים וניאו-קלאסיים בבתים פרטיים עם מעברים מקורים, מרפסות וחצרות פנימיות. בפלזה דהארמס עמדנו בין בניינים מהתקופה הקולוניאלית הספרדית שבקומותיהם התחתונות ממוקמות חנויות ומסעדות. במרכז הכיכר מכרו רוכלים מזכרות וספרים החוגגים את המהפכה. אמנים שונים הציעו לתיירים לצייר עבורם קריקטורות או לנגן את השיר הפופולרי (אך החופר במוח) "חואנטנמרה" תמורת טיפ. מפעם לפעם נתקלנו גם בזקנה כפופת גו שקיבצה נדבות.
על נושא חסרי הבית לא הצלחנו ללמוד בעצמנו במהלך הסיור בעיר, אז איזבל ליאון קנדלריו ממשרד ההיסטוריון של עיריית הוואנה סיפקה לנו תשובות. "הם בעיקר לא רוצים לעבוד", היא אמרה. "יש שפע של עבודה בקובה - בנייה, חקלאות. קשה למצוא חסר בית. אולי אחד או שניים בערבים, ואיזה שיכור".
הממשלה - סוציאליסטית בפוליטיקה שלה וקומוניסטית באידיאולוגיה - מבטיחה דיור ועבודה לכל האזרחים, וגם מספקת בריאות וחינוך חינם. ההוצאה הגדולה ביותר של הקובנים היא על מזון. רוב האזרחים לא יכולים להתפרנס רק ממשכורת ממשלתית, ולכן נאלצים לעבוד בעבודה נוספת. לודוויג, למשל, משלים הכנסה בעזרת טיפים מתיירים. קובנים אחרים נותנים שיעורים פרטיים, מתרגמים או מעלים מופע רחוב עם שני כלבים מחופשים. מה שצריך, העיקר להשיג פרנסה נוספת.
הוואנה העתיקה מלאה באירופים ובאמריקאים. התיירים נכנסים ויוצאים מחנויות המוכרות מזכרות קיטשיות (צ'ה, הפנים של קובה), ובברים מנסים לייצר קשר כלשהו לארנסט המינגוויי. למזלנו, פגשנו בתום הסיור התיירותי גם תושבים מקומיים.
בביקור בבית ספר יסודי, לאחר שצפינו במופע שירים וריקודים שהתלמידים הכינו עבורנו, הובילה אותנו המנהלת למפגש עם תלמידי כיתה א'. התלמידים היו מאוד מנומסים וישבו כאילו הם דבוקים לכיסאות. אין צחקוקים, אין התלחשויות, אף אחד לא מעביר פתקים. רק תלמיד אחד סדק את התמונה המושלמת כאשר נרדם על זרועו המושטת.
"יש לכם שאלות על ארה"ב?", לודוויג תרגם עבורנו. ילד בקצה הכיתה הרים את ידו וצעק, "המדינה שלכם מסוכנת?". כאשר אנו שאלנו מה הילדים רוצים לעשות כאשר יהיו גדולים, התשובות היו צפויות וסטנדרטיות לגמרי - מורה, מהנדס, אחות, שוטר, כבאי וחייל. לפני שיצאנו הצגנו את השאלה האחרונה: "מה אתם הכי אוהבים במדינה שלכם?". מה שבלט בתשובות היה מה שהושמט מהן. שמענו "הכל", " טיולים", " תחבורה", "בית הספר" ו"את כל האי". האחים קסטרו, פידל וראול, לא נכנסו לרשימה.
בהמשך הסיור נכנסתי למסעדת אל באראקון, שבה מלצר בודד עמד ועישן סיגריה בשעת בין ערביים. באנגלית שוטפת הוא סיפר לי שהמסעדה נפתחה רק ארבעה ימים קודם לכן, ושהיא נהנית מחוק חדש שמעודד עסקים פרטיים. לדבריו הוא התפטר מעבודתו במסעדה בבעלות ממשלתית, שם עבד במשמרות לילה מ-8 בערב עד 6:30 למחרת בבוקר. "הרווחתי 12 אלף פזוס בחודש - בסביבות 500 דולר", סיפר. "הייתי עשיר, אבל מותש". הוא כיבה את הסיגריה והציע לי ארוחה של לובסטר, אורז, ירקות ומוחיטו ב-20 דולר. זו ממש מציאה לתייר אמריקאי.
בדרך כלל, כבר אחרי היום הראשון של טיול מאורגן אני מתחילה לגרד את השמשות כמו כלבלב שנלכד בתוך אוטו ומתקשה לצאת החוצה. בהוואנה, למרות הכיף באוטובוס, זה לא היה שונה. לוח הזמנים של "פרנדלי פלנט" דאג שנהיה עסוקים מארוחת בוקר ועד ארוחת ערב. למרות שהחברה מעולם לא פרסמה הודעה שלפיה אנו חייבים להשתתף בכל הפעילויות, חשתי מחויבות לעלות כל בוקר על האוטובוס.
כדי לנסות לברר את העניין, שאלתי את רובי גולדמן, הנציגה האמריקאית של החברה שמארגנת את הסיור, אם אני יכולה לקפוץ לים. התוכנית שלי כללה נסיעה של 3 דולר באוטובוס ציבורי מהתחנה המרכזית. רציתי רק לקבל אישור. "את יכולה לעשות מה שבא לך", היא אמרה לי, "כל עוד את מקפידה על העניין הזה של'עם לעם'. אני לא משטרה".
למרות הסכמתה, הרגשתי שזה לא יהיה נכון לדלג על פעילויות. וכאשר אני נחושה להתנהג יפה, לקחתי את הדף של התוכנית והתחלתי לסמן דברים. מה ברשימה? מגלגל סיגרים בחנות אפופת עשן ובגודל של ארון. אחר כך היתה ברשימה חווה אורגנית בפאתי הוואנה. כשסביב שדות ירוקים של אבוקדו וכרוב, קיבלתי שיעורים על חקלאות קואופרטיבית בתוספת צנון גדול לנשנש אחר הצהריים. ביקרנו גם במוזיאון המהפכה, שכלל גם את הגרנמה, סירת הדיג שבה פידל קסטרו שט ממקסיקו לקובה בשנת 1956.
למרות התלהבותי מהמדינה, היא בכל זאת שככה מפעם לפעם. במוזיאון העיר - שהגיע אחרי ביקור בכיכר המהפכה, במוזיאון המהפכה ובבית הקברות כריסטופר קולומבוס - כבר הייתי בהכרה מעורפלת. אז ניגשה אליי מאבטחת ובידיה צרור דולרים. אמרתי לה 'לא, תודה, אני לא זקוקה לעוד מזומנים'. רק אז ירד לי האסימון: אני הייתי השוק השחור שלה. בהמשך פגשתי ברחוב נוכל שניסה לעבוד עליי. לשמחתי, אחד מחבריי לסיור - דן משרלוט, צפון קרוליינה - זיהה שמדובר בנוכל וגרם לו להיעלם. כך צירפתי גם נוכל לרשימת האנשים שפגשתי בקובה.
בלילה האחרון שלי בהוואנה פתחתי את החלונות בחדרי במלון נסיונל, הפונה למלקון, טיילת רחבה שאורכה כ-7 ק"מ. היה זה מוצאי שבת והטיילת היתה עמוסה בזוגות ובחברים שניגנו בגיטרה, לגמו רום והתנשקו תחת כיפת השמים זרועי הכוכבים. כיביתי את האור כדי שאוכל לראות את הירח ולהאזין ללא הפרעה לקולות של קובה שחדרו בעדינות מבעד לווילונות והרדימו אותי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם