דילמת הפצצה: מעין קרת מבקרת את התעשייה, אבל ממשיכה לדגמן
בגיל 36, מעין קרת, אחת המטיפות הנחושות נגד שלטון הרזון בתעשייה (עכשיו גם בסרט התיעודי "שלטון הרזון" שישודר בשבת), ממשיכה לדגמן. היא מודה שהגיחה האחרונה לחו"ל היתה כרוכה בעבודה לא מעטה על הגוף, ומבהירה שעדיין אין סיכוי לתפוס אותה תוקעת פסטה בשמנת
לפי הכתיבה שלך, נראה שמתחשק לך לחזור למקומות שהיו הרסניים מבחינתך, כדי להרגיש שוב חיה.
"כן. זה המקום שממנו אני מתחברת ליצירה. המקום של ה'איבוד' הוא הרצון למצוא את האזורים הפחות מהודקים והיותר חדירים. לחשוף את המקום המבולבל שנמצא שמתחת לזהות. להיות פחות מחושבת, לתת ביטוי לכאוס הפנימי. יש בי צורך כל הזמן לגעת במקומות האלה, יותר ביני לבין עצמי ופחות בחוץ. כשאני מצטלמת אני נותנת לזה איזשהו ביטוי".
תני דוגמה לסיטואציה כאוטית-הרסנית שאת נזכרת בה בערגה.
"נגיד סיטואציות עם גברים. להיסחף עם מישהו פשוט כי אפשר, להיות איתו יומיים, לא לחשוב יותר מדי, ללכת עד הסוף עם כל המאוויים הנסתרים בלי שום שליטה עצמית. לשתות ולעשות מה שבא לי. היום אני לא עושה את הדברים האלה".
את גם כותבת ש"צריך להסתגל לתחושת הבינוניות". קצת מדכדך.
"אני מכירה גם את הדכדוך, זה חלק מהחיים. אי אפשר בחיים להיות כל הזמן פרפקט או לרצות להיות נטולת בעיות. תוך כדי יש הרבה רגעים של בינוניות".
נשמע כמו המנון לבורגנות המיושבת, המשעממת.
"יש בי רתיעה מבורגנות. האם אני חיה חיים בורגניים? במקום מסוים כן, ובמקום אחר - לא. אבל באישיות שלי אני לא יכולה לחיות את החיים רק על פני השטח ושהחוויות שלי יסתכמו בללכת למסעדה בערב או בלקנות פלזמה. אני חייבת להיות כל הזמן מחוברת ליצירה, גם אם זה אומר לגעת במקומות פחות נעימים".
היא מדגמנת כבר 20 שנה, נתון כמעט בלתי נתפס במקצוע שהמהות הפנימית שלו היא סגידה לנעורים. הלוק האדמוני הרותח שיגר אותה לקריירה בינלאומית כבר בגיל 16. היא עזבה את הלימודים ואת הבית ברמת השרון והשתקעה במילאנו, ואחר כך בניו יורק ובפריז. בשש השנים שבהן שהתה בחו"ל עשתה קמפיינים למותגים הכי גדולים, הופיעה על שערי כל המגזינים הנחשבים, בהם אל, ווג וקוסמופוליטן, וקטפה תהילה כשהפכה לסוגרת התצוגות של איב סן לורן.
אבל בזמן שטיפסה לעמדות הכי יוקרתיות בעולם האופנה, לפתה אותה מחלת האנורקסיה ולא הרפתה. זה התחיל לאחר שכמה הערות נבזיות, כאילו ברוח טובה, שזרקו לעברה סוכנים או צלמים, שכנעו אותה לצמצם את היקף הירכיים. היא החלה בדיאטת כאסח ומשם הדרך להרעבה עצמית היתה קצרה. "לא אכלתי. אולי כמה פירות ביום. לא תמיד. לפעמים הייתי אוכלת סלט, רק את הירוק. בלי רוטב. ככה כמה חודשים. בימים שהייתי נורא רעבה הייתי אוכלת קצת אורז, ממש מעט. אפילו דיאט קולה לא שתיתי, רק מים, כי רציתי להיות בריאה.
אט אט שלפה את עצמה מהמחלה, ובגיל 22 ארזה מזוודה וחזרה לארץ. היא הכירה את הבמאי יואב גורפינקל ובגיל 24 הפכה אמא למאור. מאותו רגע תפסה הקריירה תפקיד משני. בזמן שהתפנה נברה קרת בצלקת שהותירה בה האנורקסיה והתגייסה להגברת המודעות כלפיה, עד כדי טיפוח סוג של מפעל חיים. ב-2002 היא כתבה ספר בנושא, "הנשים היפות", שאיגד 14 מונולוגים של נשים מתעשיית האופנה והבידור על מאבקן בהפרעות אכילה. מאז פרסומו היא מעבירה הרצאות שעוסקות, בין השאר, בדימוי גוף ובדיאטות בבתי ספר ובפני גופים אחרים, ומעת לעת מפרסמת מאמרי דעה בנושא.
ובכל זאת, כשהגיעה ההצעה להשתתף ב"שלטון הרזון", סרטה התיעודי של איילת הלר שסוקר גילויים שונים של הפרעות אכילה בנות זמננו וישודר מחר (שבת) בהוט בידור ישראלי (18:30), קרת לא נעתרה מיד. "אני רוצה להתפתח לעוד מקומות ולפעמים יש תחושה שאני מתויגת באותה נישה", היא מסבירה את ההיסוס. "אני מרגישה מדי פעם שמיציתי את העיסוק בנושא. אבל ברגע שהסכמתי, עשיתי את זה מכל הלב".
באחד מרגעי הסרט קרת מספרת שגם במקרה שלה, על אף הוותק והקריירה הבינלאומית, הזדכות על כמה קילוגרמים היא לעתים בגדר תנאי הכרחי להמשך העבודה בדוגמנות. כשהיא מגיעה לפגישה שלנו, בגופייה רפויה שמבליטה עצמות בריח זוויתיות וזרועות דקיקות, אני שואל אם התכוונה ברצינות, משום שקשה להבין מנין עוד אפשר להוריד. תשובתה: "זה עולם אכזר".
נשמע סדיסטי.
"זה לא לרדת במשקל כמו להתחטב. לאחרונה חזרתי לאפיזודה קצרה בחו"ל, וכן, בוא נגיד שהייתי צריכה לעשות לא מעט התעמלות לפני. היה לי קונפליקט פנימי מאוד גדול - איך אני משתפת פעולה עם דבר כזה, כשהמוח שלי כבר מזמן נמצא במצב תודעתי אחר? למי אני דואגת, לפרנסה שלי או לעצמי? ואולי יש סתירה בכך שאני מדברת על התנגדות לדימוי הגוף הרזה והחדגוני ואז עושה מאמץ להיות חלק ממנו? אבל בסדר, בשום שלב לא חזרתי למשטר של דיאטות. מה גם שהתעמלות זה דבר חיובי בסך הכל".
נשים שיקראו את הראיון הזה ישאלו את עצמן, איך רזונת כזאת מעזה לדבר על אישיוז של משקל?
"אני רגילה לתגובה הזאת, גם כשאני מגיעה להרצות. התשובה שלי היא שזה לא נכון לחשוב שרזות לא חוות קונפליקטים של דימוי גוף. אף אחת לא פטורה מהמלחמה שלה מול המראה. ואם אני רוב הזמן פטורה, זה רק בגלל שעברתי תהליך עמוק של עבודה פנימית. ברור שיותר קל לי בגלל שאני רזה - אני לא מתייפייפת. אמנם אף פעם לא הייתי שמנה, אבל היו תקופות שעליתי במשקל. מה גם שאני עוסקת המון בסוגיות של נשיות ושל דימוי גוף ולכן אני מכירה את המקום הזה ויכולה להבין אותו. כמו שפסיכולוג יכול לעזור למטופלים שלו גם אם הוא לא חווה בעצמו את הדברים שמתארים לו".
את יכולה להגיד שהאנורקסיה לגמרי מאחורייך? אין תסביכי אוכל ששרדו מאז?
"לגמרי מאחוריי. אנשים לא מאמינים לי, אומרים לי 'את משקרת, אף פעם לא נפטרים מזה'. לא במקרה שלי. עשיתי טיפול מאוד מעמיק, וזה לא שאני יכולה להגיד שאין לי בעיות אחרות בחיים, אבל הקונפליקט שלי עם אוכל, התסביך של אני מול הצלחת שלי, נגמר מזמן".
את יכולה לשבת מולי ולרדת על פסטה מוצפת ברוטב שמנת?
"אני לא ארגיש נוח לאכול פסטה מלאה בשמנת, אבל רק בגלל הממד הבריאותי שחשוב לי. הקלוריות לא מעסיקות אותי. פעם ידעתי לדקלם את ספר הקלוריות בעל פה. היום אין לי מושג, זה לא מעניין אותי. כל ההסתכלות המתמטית על אוכל נתפסת בעיניי היום כטיפשית וכמיותרת".
"חוק הדוגמניות" שנחקק לאחרונה קובע שדוגמניות שמדד מסת הגוף שלהן נמוך מדי לא יוכלו להשתתף בפרסומות, ושאם בצילומים ייעשה שימוש בפוטושופ לצורכי הצרת היקפים, תופיע כתובית בולטת שתציין זאת. עמדתך?
"צריך להפריד. הנושא של הפוטושופ חשוב ואני מאוד בעדו. לעומת זאת, החלק של ה-BMI (נפח מסת גוף) הוא לא בר ביצוע ואף אחד לא לוקח את זה ברצינות. אני שומעת את זה מאנשים בתעשייה שאין להם שום כוונה ליישם את העיקרון הזה. מעבר לזה, אין בעיה עם זה שיש בנות רזות. הבעיה היא שיש רק כאלה, שלא רואים דימויים מגוונים יותר של נשיות. זה עדיין לא אומר שמי שלובשת מידה 36 צריכה להאביס את עצמה כדי לעבור למידה 38. אם גם לרזות גרמנו להרגיש לא טוב עם עצמן, מה עשינו בזה? לא הגיוני להציב סטנדרט אחיד לכל הנשים".
כשאת מצטלמת ומשהו לא נראה לך, תסרבי שישפצו אותך בפוטושופ?
"תלוי מה. לפעמים אפשר להעלים חצ'קון, אבל אם ינסו להצר לי היקפים, אני מאוד אתנגד. צלמים שעובדים איתי יודעים את זה, אני מודיעה מראש. לפעמים הפגמים הקטנים גם עושים את כל היופי".
התפיסה שהדוגמנית השדופה מהמגזין מייצרת איזו השתקפות בלתי אפשרית של אידיאל יופי וזה מה שגורם לנערות לפתח הפרעות אכילה, לא מיושנת? אנשים צורכים היום תקשורת באופן הרבה יותר ציני, מה גם שעם ריבוי ערוצי המידע אנחנו מוצפים באינסוף דימויי גוף מכל הסוגים.
"ועדיין, בכל ספר או מאמר שעוסק בנושא, הנחת המוצא היא שהמדיה היא הגורם הראשון להפרעות אכילה. אין חוכמות, מה שרואים בתקשורת מגיע לצלחת ולאיך שנשים תופסות את עצמן. אני לא אומרת שאין הצלחות נקודתיות. השיח סביב הנושא מתפתח, המודעות עולה, פה ושם יש גם דימויים של נשים אחרות. ועדיין, הבחורות פה סוגדות לרזון. ואני לא מדברת רק על התעשייה, אלא על מה שקורה ברחוב. זה גם לא עומד להשתנות לצערי. אין פתרון קסם".
שיא הקריירה שלך היה במקביל להצלחה של שירז טל, שירלי בוגנים, שירי בן ארי - עידן הסופר-מודלס של הניינטיז שבו דוגמניות נהפכו לאיקונות תרבות. מעצם נוכחותך שם היית חלק מהיווצרות התופעה.
"אני מסכימה שקיימת בעייתיות בזה שמישהי הופכת לאייקון תרבות רק כי היא יפה או כי הבגדים מונחים עליה טוב. אבל מי ששורדת לאורך זמן, כנראה יש לה איכויות מסוימות והיא מביאה איתה איזשהו ערך מוסף".
שגרת היום שלה, לדבריה, עמוסה. היא כותבת טורים, אייטמים וכתבות שמתפרסמים באינטרנט ובמגזין האופנה Belle Mode, מצלמת, מרצה ואפילו מעבירה סדנה בבית הספר ללימודי דוגמנות. העוגן היומי, שעליו היא לא מוותרת, הוא הכנת ארוחת הצהריים למאור (12) ולמיכה (5). הדוגמנות לא תובעת ממנה יותר מדי זמן, "פה ושם, בשביל הכיף".
את עובדת מבחירה, בעצם?
"כן. היו תקופות שרציתי לעבוד יותר, אבל עכשיו זה לא ככה. אני מדברת על השנים שבהן חיפשתי את עצמי, ניסיתי למצוא כיוון. בתקופה ההיא היה לי הרבה יותר קל אם היתה יותר עבודה בדוגמנות. זה היה פוטר אותי מהרבה התעסקויות. אבל כמו שאמרתי, היום אני שלמה עם כמות העבודה".
מגיע גיל מסוים שבו דוגמנית מתחילה לקבל לאווים?
"ברור. שומעים את זה כל הזמן, גם בשיא ההצלחה. רוצים אותך ואז לא רוצים אותך. אומרים לך שקיבלת עבודה ואז מתברר שרק כמעט קיבלת אותה. ברור שככל שמתבגרים זה קורה יותר".
עד מתי את רואה את עצמך ממשיכה?
"עד מתי שייקחו אותי".
את מרוצה מאיך שהתנהלה הקריירה שלך?
"אני לא אחת שמתחרטת, אבל קרה ששאלתי את עצמי אם לא טעיתי כשלקחתי הפסקה מהמקצוע ועזבתי את חו"ל בשיא ההצלחה. כולם אמרו לי שאני משוגעת ושאני עושה טעות, שלא מוותרים על עבודה כל כך משתלמת. הבעיה היא שבארץ אין עבודה פול טיים, גם הדוגמניות הכי עסוקות לא עובדות יום יום. בחו"ל זה מקצוע לכל דבר. שוב, אני לא אומרת את זה ממקום של חרטה. בשנים שלקחתי פסק זמן נולדו הילדים שלי, שהם הדבר הכי יקר וחשוב לי. בעולם מושלם, אם לא הייתי צריכה לבחור, הייתי עובדת בחו"ל עוד כמה שנים, אבל באותה תקופה הרגשתי שזה לא מספיק בשבילי. לא רק בגלל ענייני המשקל והרזון, את זה הבנתי בדיעבד. הייתי צריכה לקחת צעד הצדה, לבדוק מי אני, לגבש זהות, כי התחלתי בגיל כל כך צעיר".
ילדה בת 16 יכולה לשרוד לבד בעולם, בין פריז למילאנו וניו יורק?
"אם יש תמיכה מלאה מבחוץ, אולי זה אפשרי. אבל 16 זה ללא ספק צעיר מדי".
התעמתת עם המשפחה על שנתנו לך לשקוע לעולם הזה בגיל צעיר כל כך?
"כן, התעמתי. אבל אני לא מתכוונת לפתוח את זה כאן".
את אמא מגוננת?
"יותר מדי. זה עקב האכילס שלי".
ואולי גם התיקון שלך.
"אולי".
היא וגורפינקל, אבי ילדיה, מעולם לא נישאו. מהזוגיות הארוכה שלהם נגרעו שנתיים שבהן היו פרודים. "רבנו המון. על מה לא. על שטויות ועל דברים מהותיים. כשנפרדנו חשבתי שזה נגמר לתמיד", סיפרה בראיון ל"לאשה". ב-2006 חזרו, ושנה אחר כך נולד מיכה.
איך משקמים קשר אחרי פרידה ארוכה?
"קודם כל עושים את זה מתוך בחירה צלולה, כי אתה כבר יודע מי הבן אדם שעומד מולך. לא מדובר באיזו התאהבות חדשה שבה אין לך מושג. עושים את זה לאט לאט, הרבה גישושים ובדיקה וחשיבה לעומק".
יש לך ביטחון שהפעם זה לנצח?
"לא. אני לא יודעת מה יהיה. אני לא בן אדם שמפנטז על זוגיות אחת לנצח נצחים. לא קיים אצלי החלום הזה להזדקן ביחד באושר ובעושר. יחסים מונוגמיים זה לא דבר פשוט".
הבחירה לא להתחתן מגיעה מאותו מקום שדיברנו עליו בהתחלה, אפרופו החשש מבורגנות?
"אני מניחה שזה קשור. למרות שבמקור זה הגיע ממקומות אחרים. מתוך חוסר אמונה במוסד הנישואים, סתם כי אין לנו זמן וכוח לזה, מה גם שמעולם לא היו לי חלומות על שמלה לבנה ואני לא מתחברת לאירוע הזה בשום צורה. לא רואה סיבה למה להוציא בערב אחד כל כך הרבה כסף על חלום שמתפוגג. אבל אם מסתכלים על זה היום מבחוץ ומנסים לנתח, אני מבינה למה זה נראה כמו ניסיון להישאר מחוץ לשבלונה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם