תקשרנו דרך הרוסטביף: נפרדים משאול אברון
מרדכי חיימוביץ' מעולם לא ניגש לשאול אברון כדי להגיד לו כמה טעים לו. עכשיו הוא מקווה ש"יועזר" תמשיך להתקיים גם בלי האיש המזוהה איתה יותר מכל
שאול אברון. לא אהב חנופה צילום: שרי אנסקי
בכל הפעמים שהייתי ב"יועזר בר יין" החלפתי איתו אולי 30 משפטים. הוא עורר בי צורך להיות הכי מינימליסטי, הכי מדויק, הכי צנוע. יוסי בנאי שר: ". . . ורק אני מרוב אהבה שותק. . .". אני שתקתי מרוב כבוד, מרוב יראה לאנציקלופדיסט אירופאי.
אני לא יודע לחבר קנטטה לבטטה או לשיר את שיר המעלות לחמוקיה של עגבנייה. הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות עם אוכל זה לאכול אותו. אבל המקום של שאול עורר בי מה שמקום כזה צריך לעורר - חדוות אכילה בלתי רגילה. קודם כל הלחם. הלחם שכאילו נחתך בגרזן. עם הפרוסות הבשרניות, עם ערימת החמאה הבלתי מצונזרת בצד. ואז היה נוחת ה"דריי מרטיני" הכי טוב עלי אדמות. נשבע לכם. הכי טוב. מידיה של שלומית היקרה. בחוץ היה חורף והקיר בכניסה היה מפויח והנרות דלקו בשולחן האבירים, וסביב ריחפו בני איתי וקרן זוגתו והיה חם במאורה של שאול אברון מול כיכר השעון ביפו.
אף פעם לא ניגשתי להגיד לו שהיה לי טעים. להביע איזו אבחנה מלומדת על רכותה של הפולנטה. חשבתי שאולי יחשוד בי שאני מתחנף. תקשרנו דרך הרוסטביף. תמיד הייתי חוזר אל הרוסטביף. אל החרדל שהיה עולה מהחך, עושה חוקן באף וסוחט דמעות מהעיניים. שאול אברון וציפורה אסף פתחו את "יועזר" כשהייתי בפריז. כעבור חמש שנים חזרתי ונכנסתי. בעיקר כדי למצוא נחמה. לחפש תחליף ל-Pain Polain מהבולנז'רי של מדאם הובר ולקונפי אווז של הפורטוגזית.
אבל מהר מאוד הנחמה
השתוותה למקור. לעתים אפילו עלתה עליו. שאול נתן לך לאכול בשקט. השאיר בידיך את האופציה להתבודד עם ביצת הבנדיקט שלך. הוא לא התלקק, הוא לא התעלק, הוא לא הסתחבק. בסלב מאוס אחד שכפה עליו חיבוק הטיח: "אם אתה רוצה לאכול - בבקשה, אבל בלי חיבוקים". לפעמים הפגין יכולת מופלאה להעליב. אבל מהחספוס הבוטה עלתה איזו אמת. ייתכן שחוץ מהאוכל היא זו שבנתה נאמנות לפירמה. אני מקווה שהמקום של שאול ימשיך להתקיים. אם לא, תמיד אחפש את הטעם של "יועזר".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מתכונים -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם