מלחמת ההישרדות של מעצב האופנה הישראלי

כבר 25 שנה שמעצב האופנה, מחלוצי מתחם דיזנגוף, מנהל ברחוב את חנות בגדי הגברים שבעיצובו. כאשר נדרש לו הליך רפואי מסובך, היו אלה שכניו המעצבים שנרתמו לגייס את הסכום הנדרש. אבל ההצלה הגיעה לבסוף ממקום לא צפוי

גיל זהר | 27/11/2012 9:15

בוקר אחד, כשאיזק רוזנבאום היה בדרכו לחנות בגדי הגברים שלו ברחוב דיזנגוף, הוא פגש קולגה אופנתית מהרחוב - המעצב דורון אשכנזי. "דורון עבר לידי רכוב על אופניים, ושאל אותי מה שלומי", הוא נזכר. "ידעתי כמובן שהוא יודע בדיוק מה מצבי, אבל זה כל כך הביך אותי שעשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה ולא שומע אותו".

השנה וחצי האחרונות היו הקשות בחייו של איזק, בן 62, מאבני היסוד של מתחם המעצבים בדיזנגוף. כבר 25 שנה, מ-1987, חנות בגדי הגברים שלו ניצבת ברחוב. בנוף אופנתי שבו מותגים לא מפסיקים להיפתח ולהיסגר, איזק תמיד היה שם. אולי בגלל זה, כאשר הודיעו לו הרופאים שאם לא יעבור השתלת כליה יקרה הוא לא ישרוד, היו אלה מעצבי המתחם שהתגייסו לעזרתו. אך בסופו של דבר ההצלה הגיעה ממקום בלתי-צפוי: אחות גרושתו של איזק, טליה, החליטה לתרום לו כליה. בזכותה, למעשה, הוא נמצא כיום בין החיים.

לא מבין את האופן שבו גברים ישראלים מתלבשים. איזק רוזנבאום צילום: יוסי אלוני

שבעה חודשים וחצי אחרי ההשתלה שעבר, איזק נראה טוב מתמיד. עם תספורת מוהיקן מדליקה, מכנסי סקיני מעוטרי רוכסנים ונעלי שפיצים, קשה לזהות עליו סימנים ממלחמת ההישרדות שעבר בעשור האחרון.

איך ההרגשה להיות האיזק שאחרי ההשתלה?
"עכשיו אני נהנה לקום בבוקר בלי לחץ, בכיף, ללכת לים ולנשום אוויר נקי. אוכל נכון, חי נכון. אני מרגיש שהתחלתי דרך חדשה, יותר בריאה וחזקה. אני הרבה יותר מהיר בעבודה, פחות מתברבר, דברים הרבה יותר ברורים לי עכשיו והכול נכנס לתוך פרספקטיבה. כל לילה, כשאני שוכב במיטה, אני ממזמז את הכליה של טליה ורק אז נרדם".

תפקוד של שמונה אחוזים

רוזנבאום לא למד עיצוב אופנה אפילו יום אחד בחייו. עד גיל 18 הוא חי בפולין, בן למשפחת פרוונים. כשהיה בן 18 אביו חזר מביקור בארץ ואמר לו שלא ייסע, כי אין מה לעשות בישראל. אז איזק ארז מזוודה והגיע לארץ, בלי לדעת מילה בעברית. הוא התנדב בקיבוץ, ואחר כך התגייס לצבא ושירת שלוש שנים ב'גולני'. לאחר מכן יצא למסעות ברחבי העולם: הוא התחיל מאמסטרדם, המשיך לגרמניה, שם ייצר נקניקים למסעדות כשרות, ואז עבר להתגורר בקומונה בקופנהגן, שם גם הספיק להתחתן עם בחורה מקומית כדי לקבל רישיון עבודה. אחרי שנתיים שב לגרמניה, הפעם לעשר שנים.

בגרמניה איזק עבד ב'אל על', ואחרי זמן קצר התאהב בדיילת של 'לופטנזה' ונשא אותה לאישה. "התקופה בגרמניה הייתה מטורפת", הוא מספר. "זה היה פוסט-דור הפרחים, כל הגברים יצאו בלילה כשהם מאופרים, הכול היה מאוד אינטנסיבי, הרבה זיונים והרבה סמים. אבל גם זה נגמר, וחזרתי לארץ. הייתי בן 37 ולא הכרתי כלום. התחלתי הכול מהתחלה. מצאתי עבודה בתור סוכן של בגדים לקיבוצים. נסעתי בוואן גדול לקיבוצים בצפון, ומכרתי להם בגדים של כל מיני מעצבים".

הוא היה בן 38 כשפתח ברחוב דיזנגוף את החנות 'איזק', שהיוותה סוג של בשורה בנוף האופנתי המקומי. "כשהגעתי לארץ לא היה לי מה ללבוש. לא היו כאן בכלל בגדי גברים", הוא מסביר מה הביא אותו לפתוח את החנות. כיום אין לו כוח להתחיל לחנך את הגבר הישראלי איך להתלבש.

"הגבר הישראלי הממוצע אוהב מותגים", הוא מסביר. "אין לו בעיה להוציא 2,000 שקל על מכנסיים של ארמאני, אבל כשאני מבקש 700 שקל על מכנסיים שלי הם מעקמים את האף. זה נראה להם מוגזם

כי זה מותג מקומי, ולא משנה באיזו איכות מדובר. הישראלי מעדיף לשמור את החליפות רק לאירועים מאוד מיוחדים, כי ליומיום זה נראה לו יפה מדי. אני מנסה להסביר לגברים שנכנסים אליי לחנות שאם הם ילבשו איזו חליפה מדליקה ופשוטה ביומיום, אנשים יתייחסו אליהם אחרת, יתנו להם הרבה יותר כבוד. אני רואה מה זה עושה להם כשפתאום הם רואים את עצמם במראה לבושים ככה. הם בעצמם מסתכלים על עצמם אחרת".

הצרות התחילו לפני עשר שנים, כאשר איזק עבר פריצת דיסק וטופל במשך שנה ב'וולטרן'. אחרי שנה כאבי הגב פסקו, אבל התחילו תופעות לוואי קשות של חולשה ועלפונות. אחרי שורה של בדיקות התגלתה הצרה: בעיה בכליות.

"תוצאות הבדיקות הראו שהכליות שלי בתפקוד של 30 אחוז, כנראה בגלל הטיפול הממושך ב'וולטרן'", הוא מספר. "הייתי צריך לקחת כדורים שמאזנים את לחץ הדם ושומרים על תפקודי הכליות, כדי שלא יתדרדרו עוד יותר. אני חייב להודות שהייתי מופתע מאוד, כי כל החיים הייתי אדם בריא לחלוטין, אבל עדיין לא ייחסתי לזה יותר מדי דרמה. לא דמיינתי שזה יתדרדר לדיאליזה והשתלה".

איזק המשיך לתפקד ולעבוד כרגיל בזכות הכדורים שלקח, אבל לפני שנה וחצי, באחת מבדיקות המעקב, התגלתה ירידה נוספת בתפקוד הכליות. התוצאות הראו שהכליות מתפקדות רק בשמונה אחוזים. "הרופאים קראו לי לשיחה, ובישרו לי שהגיע הזמן לחפש כליה ובמקביל להתחיל תהליך של דיאליזה, אחרת לא אוכל להמשיך לחיות. הייתי בשוק. לא הייתי מסוגל בכלל לעכל את המידע הזה. לא הפסקתי לבכות, אבל נשבעתי לעצמי שאני שומר על אופטימיות ועל ויטליות עד כמה שאני יכול - כל עוד אני מסוגל".

המתנה בלתי-נסבלת להשתלה. אילוסטרציה צילום: אי-פי

למה אתם מחכים?

איזק עבר דיאליזה במשך שנה וחצי, שלוש פעמים בשבוע, בבית החולים 'איכילוב'. יום כן, יום לא. במהלך הדיאליזה היקף העבודה שלו ירד. בשלב מסוים הוא נאלץ לעבור לסטודיו קטן יותר ולפטר עובדים, אבל עדיין הקפיד להגיע לעבודה וליצור קולקציות חדשות. "עישנתי גראס רפואי כמו משוגע רק כדי לא לתת למצב הזה לדכדך אותי", הוא מגלה. "המראות במחלקת דיאליזה נוראיים. אנשים פשוט הופכים שם לזומבים. צריך כוח רצון עצום בשביל לא להישאב לתוך דיכאון תהומי, כי לא נשארים בך כוחות בגוף, עד כדי כך שלפעמים אפילו קשה לך לקום בכוחות עצמך מהמיטה".

במקביל, החיפושים אחרי הכליה המושלמת נכנסו להילוך גבוה. אלפי התאמות ובדיקות שיובילו לתורם עם סוג הדם המתאים. ואז, יום אחד, ההצלה הגיעה מכיוון לא צפוי. טליה דיזיניאנו, אחות גרושתו של איזק, שלחה לו מסר דרך בתו, איב בת העשרים: היא רוצה לתרום לו את הכליה שלה.

"כשהבת שלי אמרה לי שטליה רוצה לתרום לי כליה, לא ידעתי מה לעשות עם זה", הוא מספר. "העוצמה של הדבר הזה כל כך ריגשה אותי, עד שהרגשתי שאני לא מסוגל להתקשר אליה ולהגיד לה תודה. לא הייתי מסוגל לדבר איתה. לא הפסקתי לבכות. גרושתי ואני לא בקשר כל כך טוב. איב גרה איתי מגיל 14, וגם עם טליה לא הייתי ממש בקשר. חיכיתי כמה ימים אחרי ההודעה המרגשת והגעתי לבית חולים. ידעתי שאביה מאושפז שם ושהיא בביקור אצלו. נפגשנו שם, ופשוט נגמרו לי המילים. לא הצלחתי להבין באותו זמן מאיפה זה בא. עכשיו אני מצליח להסתכל על דברים מפרספקטיבה אחרת, עכשיו אני מבין שטליה פשוט חייבת לתת. זה טבוע בה, יש לה כל הזמן צורך לתת לאנשים אחרים".

אבל אז התגלתה בעיה נוספת: סוג הדם של טליה לא תאם את זה של איזק. האופציה הזו נגנזה, ואיזק הלך ונחלש בתהליך הדיאליזה. המפנה אירע כאשר עדן, בת-זוגו של איזק ב-14 השנים האחרונות אשר גם מתפקדת כמנהלת יחסי הציבור והפרסום שלו, פנתה לאחד המומחים בתחום, שאמר לה מיד "למה אתם מחכים? יש לכם תורם, טוסו לגרמניה ותעשו את ההשתלה".

אבל כדי לבצע את ההשתלה בגרמניה איזק היה זקוק לחצי מיליון דולר, שלא היו לו. השמועה פשטה מפה לאוזן, וכל מעצבי האופנה במתחם דיזנגוף - ביניהם דיוויד ששון, דורון אשכנזי, קרן בנקר כהן, אנשי בלוק 190, ליאת זרמון ופרידה התגייסו לטובת העניין. הם הוציאו מסמך שקורא למעצבים נוספים להשתתף ולהפיק יחד ערב התרמה, שכולל תצוגת אופנה ומכירה שכל ההכנסות מהן יהיו קודש להשתלה של איזק. "ההתגייסות של הקולגות שלי ריגשה אותי באופן בלתי-רגיל, אבל גם גרמה לי להרגיש מאוד לא בנוח עם כל הסיטואציה הזאת", אומר איזק. "עם הזמן למדתי לשחרר ולדבר על זה יותר בקלות".

התרגש מהתגייסות הקולגות. אייזק רוזנבאום צילום: יוסי אלוני

כחלק מההכנות לטיסה בגרמניה, עדן ניגשה למתאמת ההשתלות ב'בילינסון' כדי שזו תשחרר אותם באופן מנהלי ותיתן להם את כל הטפסים הדרושים. "ברגע שהמתאמת הבינה שאנחנו אכן מתכוונים לבצע את ההשתלה בגרמניה, היא אמרה לנו: 'מה הבעיה, תעשו את זה כאן, אפשר לעשות את זה בארץ אם עוברים תהליך רפואי קצר ואינטנסיבי מאוד, שמכין את הגוף להשתלת כליה מסוג דם אחר'", נזכרת עדן. "לא האמנו שאנחנו שומעים את זה. לא ידענו שהאפשרות הזאת בכלל קיימת. אמנם היחס במחלקה היה מסור וחם, אבל אם אפשר היה לעשות את זה אז למה לא אמרו לנו לפני שנה וחצי? בגלל זה כל כך חשוב לי ולאיזק שאנשים ידעו שקיימות אופציות. שיבררו, שיילחמו, שלא יוותרו בלי לשאול, שלא יהיו סבילים. אם יש אנשים עם מקרה כמו של איזק, שיידעו שאפשר לעשות השתלה גם עם סוג דם אחר".

ואכן, אחרי תהליך התאמה אגרסיבי שאיזק עבר, ערב ההתרמה של מעצבי האופנה בוטל וההשתלה בארץ עברה בהצלחה יתרה. זה קרה ב-1 באפריל. בחדר הניתוח, כשאיזק וטליה התורמת שכבו זה לצד זה, ההורים של טליה נכנסו לחדר הסטרילי, ואמא של טליה רכנה לעבר איזק ולחשה לתוך אוזנו: "אתה רואה, היית צריך להתחתן עם גלית בשביל לקבל את הכליה של טליה".

איך היחסים ביניכם כעת?
"אני מאוד דואג לטליה, כי היא לא שומרת על עצמה מספיק. בגלל שהיא רק עם כליה אחת, זה מאוד מחייב אותי. אני לא רוצה שבגללי היא תגיע למצב לא טוב. אני מכריח אותה לאכול בריא ולעשות התעמלות".

מה החלום שלך?
"לגור בבודקה קטנה על הר שקט. לחלוב כל בוקר את העז שתהיה לי בחצר ולגדל ירקות אורגניים".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-