הלוחשת לסוסים
אריאלה בר הגיעה מגרמניה לישראל רק למצוא עבודה, אבל נדבקה בישראליות, התגיירה, התחתנה ובנתה בית בבית יתיר. עכשיו היא מבקשת לחנך את הילדים שלכם בעזרת סוסים ולפי שיטת המונטסורי
בר היא אשה של אמת, ובשביל האמת שלה היא מוכנה לעשות הכול. גם להגיע עד לקצה העולם. "מבחינות רבות, יש מרחק גדול בין המקום שבו גדלתי ובין המקום שבו אני חיה כיום", היא מסבירה, "אבל למרות הכול, אני רואה גם חוט שני שמשוך לאורך כל החיים שלי.
"המשפחה שבה גדלתי הייתה דתית-פרוטסטנטית. סבא שלי היה כומר ומיסיונר. אני מרגישה ששורש היותי אדם מאמין נמצא בגנים. בהרגשה שלי, אדם שהיה לא-מאמין והופך למאמין, מבצע מעבר הרבה יותר גדול מאשר אצלי שתמיד האמנתי, ורק המסגרת השתנתה. המציאות הסתדרה לי", היא מחייכת.
היא אם לשישה ילדים, שלוש בנות ובן מנישואיה הראשונים, ושתי בנות מנישואיה השניים, לרון. כיום היא מנהלת חוות סוסים מטופחת בבית-יתיר, אליה מגיעים ילדים לשיעורי רכיבה וגם לרכיבה טיפולית. "אני רואה את הפוטנציאל שיש לסוסים בחינוך. סוס הוא חיה גדולה עם המון כוח ומהירות, אבל הנפש שלו עדינה ורגישה, וכל סוס הוא אישיות אחרת. יש חכמים, יש עצלנים, יש מגושמים, יש מהירים. הילדים לומדים מכך הרבה".
עד לבגרותה הייתה לה ילדות מושלמת, בין עצים ופרחים. ליהדות הגיעה במקרה. "אחרי שסיימתי את בחינות הבגרות בגרמניה, רציתי קצת להתאוורר, לראות עולם. חשבתי לעבוד כאופר בארצות הברית, במקרה איזו דודה התקשרה ואמרה שיש לה חברה בתל אביב שילדה וזקוקה לעזרה. קפצתי על המציאה. הגעתי לארץ בסוף אוגוסט 88', ירדתי מהמטוס והכה בי חום שלא הרגשתי כמותו מעולם".
לאחר שנה שבה עבדה בכפר שמריהו, היא שבה לגרמניה, והחלה ללמוד באוניברסיטה תיאולוגיה ומדעי המדינה. "אבל תקפו אותי געגועים בלתי פוסקים לארץ. אחרי שנה פרצה מלחמת המפרץ ובאוניברסיטאות בגרמניה ובעולם היו הפגנות נגד ישראל וארצות הברית. הרגשתי לא שייכת. החלטתי לחזור. המטוס בדרך לכאן היה ריק. כבר בערב הראשון שהגעתי, היו אזעקות וישבנו בחדר האטום.
"לא באתי כדי להתגייר, אבל כשלמדתי תיאולוגיה, החל אצלי העניין של חוסר שביעות רצון מהתשובות שהנצרות סיפקה לי. גרתי אז במעונות עם בחורה דתייה. יום ראשון אחד התעוררתי אחרי שהייתי בשבת עם אנשים דתיים, והחלטתי שאני מתגיירת וזהו. זה לא היה תהליך, אלא בבת אחת, כמו מגנט, כל הדברים כאילו היו אצלי בפנים".
איך הגיבה המשפחה בגרמניה לשינוי הגדול שחל בחייך?
"אני מאחלת לכל מי שעושה שינוי משמעותי בחייו, שזה יעבור אצלו כמו שהיה אצלי. לאבא שלי היה קשה תיאולוגית, מכך שאני לא מאמינה יותר בישו. עד מותו לא הצלחנו לפתור בינינו לצערי את העניין. אימא שלי קיבלה את זה, ויש לה אפילו מטבח כשר אצלה בגרמניה, שיהיה לנו כשאנחנו באים לבקר".
כיום, שנים אחרי שהגיעה ליתיר, היא מרגישה שלמה עם עצמה ועם דרכה. שלמה עד כדי כך שהיא יכולה ללמד הורים אחרים כיצד לנהל נכון את משפחתם. "בעיניי, לגדל ילדים היום זה קשה יותר משהיה אי-פעם. זו לא סתם אמירה נוסטלגית. פעם ילד היה רואה את אבא שלו בעבודה חולב או חורש. היום הילדים לא יודעים במה ההורים שלהם עובדים. האינטרנט והפייסבוק מפרקים באופן לא חיובי את הבועה של הילדים. היום ילד כמעט לא יכול להיות עם עצמו. כל המסרים החיצוניים חודרים למרחב שלהם והם גדלים חלולים.
"זה מתחיל בבוקר: כשהילד מתעורר לנו קצת מוקדם מדי ושמים אותו מול הטלוויזיה כדי שנוכל לישון עוד רבע שעה, וכבר הוא הופך להיות צרכן של דברים חיצוניים ומפסיק להיות יוצר. העניין הזה של הפייסבוק, שבו כל חוויה פעוטה מצטלמת ומפורסמת והופכת למעין 'וואו', מרגיל בעיניי לדברים שטחיים, יומרניים שלא מספקים צורך אמיתי של חוויות חיים משמעותיות", היא אומרת.
כדוגמה, היא מספרת על ההתנהלות בגן בארצות הברית, שבו ילדים בני שנתיים רוצים לנעול לבד נעליים. "הגננת יושבת איתם, והם חולצים ונועלים, חולצים ונועלים לפעמים עשרות פעמים. זה מה שמעניין אותם ללמוד באותו רגע. אבל אם בגיל שנתיים אין לנו סבלנות ואנחנו מלבישים ומנעילים מהר-מהר, בגיל ארבע אין סיכוי שהילד ירצה ללמוד".
שיטת מונסטורי מתמקדת בגיל הרך, ומאפשרת לילד להתנסות בלמידה שבה הוא בוחר. "החלום שלי הוא שזה לא יהיה גן פרטי או אלטרנטיבי, אלא הגן הרגיל. בעיניי השיטה הזו מתאימה בכל עקרונותיה ליהדות, וגם יכולה להתאים במיוחד לחברה הישראלית המפולגת, כי זו גישה חינוכית שלא מוותרת על השונות והייחודיות של אף אחד. היא נלהבת.
ולמי שזקוק לעוד חיזוק, היא מוסיפה כי "שני המפתחים של גוגל, סיפרו פעם בריאיון כי הם זוקפים את יכולת ההמצאה שלהם לגן מונטסורי שבו למדו. לא תרצו שגם הילדים שלכם יהיו כאלה?"
***
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם