על הספה: איך מטפלים בפרזיטית
מה לעשות כשאחד הילדים מסרב לקחת חלק בעבודות הבית. איך תגרמו לילד שלכם לעזור לכם? הפסיכולוגית עונה תשובה מפתיעה
תשובה: עמדתי בחוץ עם שכנותיי, כשבתה בת השבע של אחת מהן התלוננה מרות על כך שהיא נאלצת לערוך את השולחן לארוחה. אמה השיבה לה: "אצלנו בבית זו זכות לעזור". השכנה השנייה תהתה בעיניים נדהמות אם הטקטיקה הזו יעילה, ואני סיכמתי. אולי לא, אבל לפחות נחסכת ההשפלה.
גיוס ילדים לעבודות הבית הוא מלאכה בפני עצמה. לא כל ילד מתאים לכל תפקיד ולא כל אחד יכול לספק את הצורך שלנו בעזרה. אם בכלל, ואם בדיוק בזמן שבו אנו נזקקות לכך. שהרי כשאנו מבקשות עזרה, אנו למעשה מבקשות כי האדם שמולנו (הילד שלנו) ינטרל את הצרכים שלו על מנת למלא את הצרכים של כלל הבית.
העובדה שאנו כעקרות בית מסוגלות לבצע נטרול כזה איננה ערובה לכך כי גם בתך בת העשר מסוגלת לכך. בדרך כלל מדובר בעבודות משעממות, הדורשות יכולת התארגנות, צורך בדחיית סיפוקים ועוד דברים שאנו מבצעות כבר אוטומטית, אך לאו דווקא קל לנו איתם. העובדה שאנו מצליחות איננה מחייב אחרים, ללא רגש האחריות המפותח והבוגר, לרצות לבצע, לא כל שכן להצליח. אחרים יקראו לזה עצלות, מרדנות ועוד כינויים אשר מעבר להיותם ביקורתיים ושיפוטיים אינם תורמים לשיח כלל.
באופן פרדוקסלי, הורה שרוצה עזרה מילדיו כופה על עצמו מלאכה נוספת. עליו ללמוד את ילדו ולראות מה מתאים לו ומתי (ואולי לא מתאים לו), בדיוק כשם שהוא עושה זאת בתחומים רבים אחרים. אנחנו מנסים לצלול למעמקי נפשם של צאצאינו כדי לעזור להם להשתלב חברתית, להצליח בלימודים ולממש את הפוטנציאל שלהם. אל לנו לחשוב כי בתחום הנקרא "עזרה בבית" אנו יכולים לפטור את עצמנו מחקירה זו.
ייתכן שכאשר את מבקשת עזרה מבתך בת העשר, את מתרכזת בצורך שלך בעזרה ולא בשאלה אם מלאכה זו מתאימה לה ואם התזמון יניב שיתוף פעולה או התחמקות במקרה הטוב ופיצוץ במקרה הגרוע יותר.
אני בטוחה כי רבים נעים באי נחת למקרא דברים אלו בטענה כי כך גדל דור מפונק המסתכל רק על צרכיו הוא. ההפך הוא הנכון: בקשת עזרה הקולעת ליכולותיו של הילד מניבה את העזרה הרצויה וכך מתגשם פרק בחינוך לעזרה ולנתינה הנקי ממריבות וחיכוכים. נכון, ניתן להשיג את העזרה על ידי איומים והצבת גבולות, אולם תהיה זו עזרה רגעית, וחוזר חלילה.
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם