מסע עולמי: הרים, רוח ואש בקורסיקה
האי קורסיקה מציע לתייר שמש וחופים כדומיו בים התיכון, אלא שכאן מדברים צרפתית ונמנעו מבניית מתחמי בטון תיירותיים. באי 20 פסגות שגובהן למעלה מ-2,000 מטרים, עם כפרים ציוריים ושבילי הליכה מרתקים. בספטמבר יהיו לשם טיסות ישירות
מאז המשבר ביחסים עם טורקיה מנסים העוסקים בתיירות יוצאת להציע חלופות ים תיכוניות לחופים שהיו כה פופולריים לפני פרוץ הארדואן. האי קורסיקה נהנה מכ-1,000 ק"מ של חוף ים, שבילי הליכה מרתקים בנופים הררים, כפרים ציוריים התלויים על המדרונות, הוא מציע מטבח צרפתי משובח ויתרונו הוא בכך ששלטונותיו אינם מאפשרים פיתוח מסיבי של מתחמי תיירות נוסח אנטליה. חסרונו היחיד הוא שכדי להגיע אליו צריך בדרך כלל לטוס תחילה למרסיי או לניס. את הנסיעה לכתבי תיירות ארגנו לשכת התיירות הצרפתית וזאת של קורסיקה בעוד שקלאב-מד הציע את האירוח כדי לקדם את מועדון סאן-אמברוג'יו (3 קלשונים), הממוקם לצד מרינה ומפרץ בחוף הצפון מערבי של האי, לשם יהיו טיסות ישירות בחודש ספטמבר.
ואם כבר עוסקים בענייני תעופה נספר שלאי קורסיקה שאורכו כ-180 ק"מ ורוחבו כ-80 ק"מ עם כשלוש מאות תושבים יש ארבעה שדות תעופה בינלאומיים. אחת הסיבות לכך היא שמרבית שטחו הררי והמעבר בין חלקי האי אורך זמן, במילים אחרות: המרחקים נמדדים בשעות ולא בקילומטרים. ההר הגבוה באי, מונטה צ'ינטו, מתנשא ל-2,710 מטרים ועוד 20 פסגות גובהן הוא למעלה מ-2,000 מטרים. סיבה נוספת לריבוי שדות התעופה היא שבמלחמת העולם השניה, לאחר שיחרור קורסיקה ב-1943, האי נהפך ל"נושאת המטוסים" של ארה"ב, שהפעילה ממנו 17 שדות תעופה ומנחתים, לקראת ובמהלך המערכה לשחרור אירופה שנשלטה בידי הרייך השלישי וגרוריו. אחד הטייסים שהמריאו מן האי היה ג'וזף הלר, מחברו של "מילכוד 22" הבלתי נשכח.
אנחנו נחתנו בקלווי (Calvi) בירת חבל באלאן (Balagne) וביקורנו לא חרג מגבולותיו. העיר קלווי התפתחה בחסות רפובליקת העיר גנואה שהיו שליטי האי במשך כ-400 שנים והקימו בקצה לשון יבשה מבצר מוקף חומות עצומות החולש על המפרץ. כיום מארחות סמטאות המבצר מסלול תיירותי שלאורכו פזורות חנויות, כנסיות, מסעדות ונקודות תצפית על הנמל והטיילת. קרוב לפסגת המבצר מצוי מתחם – בעבר בית חולים וכיום בסיס נופש - של הגדוד השני של ליגיון הזרים הצרפתי שבסיסו העיקרי ממוקם בעיבוריה של העיר.
עיקר מעייניה של גנואה, עיר סוחרים והמתחרה של ונציה, הוקדשו להגנה על נתיבי השייט ולמלחמה בשודדי הים. תושביו של האי בחרו באמצעי התגוננות אחר: הם התגוררו בכפרים שמוקמו על פסגות הרים ובמורדות שלהם, הרחק מהישג ידם של הפירטים. הם עסקו בחקלאות וגם נאבקו לסילוקו של השליט שבא מחבל ליגוריה. לאחר מרד בן 26 שנים, ב-1755, החלה אפיזודה קצרה של עצמאות בתמיכתה של אנגליה. אלא שבחלוף 14 שנים הניחה צרפת את ידה לתמיד על האי, וזאת בשנה שבה נולד נפוליאון. פסקאולה פאולי, האיש שעמד בראש המדינה הקורסיקאית, חיבר חוקה שנוסחה בשפה האיטלקית והמקומיים טוענים שהיא שימשה מסד לזאת האמריקאית. עוד טענה הנשמעת בקורסיקה ונתמכת בפסל למרגלות המצודה היא שקולומבוס נולד באי ולא בגנואה. נימות של בדלנות נשמעות שם עד היום.
בני קורסיקה אינם עשויים מקשה אחת. תושביה בימים קדומים יותר היו קלטים, רומאים, צרפתים, יוונים וגם יהודים. המדריכה שלנו, ג'נט, שהתיישבה באי לפני 26 שנים, סיפרה כי אותו פסקואלה פאולי הבטיח למי שיבוא להתגורר בקורסיקה שוויון וחופש דת וכך הגיעו לשם משפחות יהודיות וצאצאיהן – בני משפחות כיעקובי, צוקרלי ורוסי – נטמעו בקרב המקומיים. במלחמת העולם השניה מצאו יהודים מקלט באי וידם של שוטרי משטר וישי לא הגיעה אליהם. כיום כחמישית מתושבי האי הם מהגרים מצפון אפריקה.
לקורסיקה אין אוצרות טבע אם כי אין שם מחסור במים. בשלהי חודש מאי, בעת ביקורנו, ירד באופן חריג שלג על פסגות ההרים המאופיינים בסביבה טבעית אלפינית בעוד מורדותיהם מזכירים חורש ארץ ישראלי (כזה שלא נגעה בו יד אדם) אם כי עשיר מזה המזרח תיכוני. בעונה שבה ביקרנו חווינו פריחות צבעוניות מרהיבות, חגיגה לאלו מאיתנו שיודעים לזהות פרחים בשמם. האי הוא סחוף רוחות אותן חווינו על החוף ועל הפסגות ואחת התוצאות שלהן היא ריבוי דלקות. כלכלת האי מבוססת כיום על תיירות קיץ ומרבית הנופשים, צרפתים ואיטלקים, באים לרבוץ באחד מ-200 חופי הרחצה החוליים, שמציעה קורסיקה. למרות הפיתוי להקים ערי בטון תיירותיות מגבילים הקורסיקאים את הפיתוח וכאמור התחושה של ראשוניות של טרם מיסחור היא יתרון. בקלווי ובעיר האחרת של חבל באלן, איל-רוס, חשים בכך היטב. בעיר זאת, שהוקמה בידי פאולי כדי להתחרות בקלווי שתושביה נטו לטובת גנואה, נקלענו ליום סוער, הגלים התנפצו על שובר הגלים, הרוח נשבה במהירות של עשרות קמ"ש ומטח ברד הפתיע את ההרפתקנים שחפצו לצפות על הים מן המגדלור. בערב נרגעו הרוחות ובמסעדת "לה סייסטה", שהגישה ארוחה משובחת, צפינו בדרבי הגרמני שנערך בוומבלי.
כצעד משלים לתיירות החופים מקדמים הקורסיקאים את התיירות בתוככי הארץ ולא בכדי – כ-40% משטחו של האי הוא פארק לאומי ובחלקו הגדול הוא מיוער. שביל ההליכה הצרפתי הלאומי 20-,GR הוא אחד המפורסמים באירופה והוא חוצה את האי מצפון לדרום. יש המגדירים אותו הקשה מכולם ובאתר לונלי-פלנט הוא ניצב בראש רשימת הטרקים הטובים בתבל. 16 ימים נדרשים כדי לעשותו ולאורך מרבית הדרך לא עוברים בנקודת ישוב כך שבכל הטיפוסים והירידות – וכאלה יש בשפע – ההולכים צריכים לשאת את צידתם וציודם. עם זאת, בזכות הפופולריות שלו הוקמו לאורכו בקתות ובעונת השיא אפשר לרכוש במחיר מופקע אספקה מדי יומיים-שלושה. ה-20-GR מתחיל בצפונו בעיירה קלנזאנה, למרגלות הרי ה-2,000 מטרים. העיירה היא גם נקודת מוצא לשביל נוסף, "שביל הים וההרים", האורך 9 ימי הליכה והוא מקביל לחוף המערבי של האי. בעיירה שתי כנסיות ותחת אחד מהן קבורים 500 חיילים גרמנים, שנחלצו לעזרת גנואה, וניגפו ב-1732 בפני המקומיים בתקופת המרד. הם נקלעו למארב דבש: לאחר שפרצו את חומות העיירה השליכו לעברם נשות הכפר כדי דבש והדבורים שהוחבאו מבעוד מועד תקפו אותם. אז התנפלו עליהם הגברים המקומיים חמושים בסכינים וכידונים. בפאתי העיירה השכנה לומיו הוקם יקב מודרני – Clos Colombu - השמח לארח מבקרים. את יינותיו פגשנו באחדות מן המסעדות שבהן התארחנו.
המסלול הרגלי שהוצע לנו (כלול ללא תשלום בפעילות של קלאב-מד) לא חייב מאמץ מיוחד והוא אחד ממסלולי היום המופיעים במפת השבילים של האי. ביום שמש פסענו לאורכו של נהר פאנגו שמימיו הצלולים חצבו דרכם בין סלעים ביוצרם פה ושם בריכות. מטיילים מקומיים רחצו בהן ולנו סופר שהקורסיקאים מעדיפים את הנהרות על הים, ממנו הם חוששים.
השנה יתארחו על כבישי קורסיקה במשך שלושה רוכבי הטור דה פרנס. כבישי חבל בלאן בהם נסענו הם מתפתלים, ציוריים ולפעמים גם צרים, וכל שוכר רכב ראוי לו שיקפיד להביט על הדרך ולא על הנוף והים הנשקפים ממנה. לצד הכביש המוליך בין הכפרים קוברה, פיגנה וקאטרי נחשפנו לאחוזות קבר מרשימות של עשירי האזור. לצידם יש גם בית קברות לפשוטי העם. הכפר סן-אנטונינו, בקצה הדרך, הוא הגבוה בכפרי חבל בלאן והוא מתהדר בשלט המכריז שהוא בין היפים בכפרי צרפת. האוטובוסים שהמתינו לנוסעיהם למרגלותיו העידו שיש תשואה לתואר. הכפר ושכניו הזכירו לנו את כפרי פרובנס. סאן אנטונינו הוא כפר שזור סמטאות אבן, עם מעט בוטיקים ומסעדות, ויוצאים ממנו שבילי הליכה לכפרים שכנים.
הכפר למה, על הדרך מאיל-רוס לבירת האי בסטיה, התמחה בעבר בגידול עצי זית ובהפקת שמן ותושביו ראו ברכה בעמלם. התושבים שלחו את בניהם ללמוד באיטליה ושם נחשפו הצעירים לעושר האדריכלי של ארץ המגף. הם אימצו רעיונות אחדים והתוצאה היתה בנייתם של "פאלאצו" (ארמונות), מבנים בני שלוש וארבע קומות על מדרונות ההר. בשנת 1974 פרצה דליקה נוספת בקרבת הכפר ובעמק הפורה למרגלותיו, אלא שזאת כילתה 35,000 דונם של מטעי זית. פרנסי הכפר החליטו להמיר את החקלאות בתיירות וכאן גוייסו הפאלצו לעזר. חדרים הופקעו והוסבו לחדרי אירוח וכיום יש בכפר מלאי של 300 כאלה. הוקם מוזיאון, נוסד שבוע קולנוע, הסמטאות מטופחות, יש שילוט וכמובן שנפתחו חנויות מזכרות. המסעדה שעמדה ברמת הציפיות שלנו בכפר למה שמה הוא "אמהמה". לא הרחק מלמה הוקם על שרידיו של מטע שעלה באש פארק בוטני "סאלסיה" שמו. "אמנות הגינון בתוך הטבע" היא כותרת המשנה של שמו. "טבעי" הוא גם הגדרה נאותה לקורסיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם