הכל קליל: הישראלים חוזרים לאנטליה
אחרי שלוש שנות ברוגז, התיירות הישראלית באנטליה חוזרת. שליחת "את" קפצה לנופש בסגנון הכל כלול בעיר הנופש הטורקית, ומדווחת: המלונות עדיין מפוארים ומוגזמים, הטורקים עדיין מסבירי פנים, וניקוי הראש עדיין מושלם. ארדואן, המחאה והפוליטיקה נשארים באיסטנבול
במהלך הטיסה הקצרצרה של שעה וכלום (כבר יתרון משמעותי), אני מנסה לחשוב - איך אני אתחבר לקלאב באנטליה. האין זה מחוז חפצם של בוזזי הברזים, בעוד אני סמי-אינטלקטואלית חובבת עתיקות, הרפתקאות ומוזיאונים? והתשובה, פשוטה מכל, מתבררת לי די מהר: זה ניקוי ראש ממש בזול. בארץ, לצערנו כי רב, כל צימר מתמחר את עצמו כמו מלון יוקרה, ואילו קלאבי אנטליה זולים להפליא, ונותנים לכל עובד-קבלן ישראלי מדוכא צ'אנס להרגיש כמו מלך מפונפן ומפונק לכמה ימים.
מלונות החופים באנטליה מעוצבים כמו ארמונות, כך שכל האזור הוא כמו מין ארץ אגדות - קיטשית כמובן, אבל עדיין יש בה אפקט מנחם. כל הזהבים האלה, כל שפעת העיטורים האינסופית, כל החיקוי של חיקוי של איזה דימוי שהיה למישהו בראש על פאר - מצד אחד זה מגוחך, ומצד שני מנחם. פעם היו משקיעים את כל העבודה הזו וכל הכספים האלה כדי לבנות ארמון למשפחה אחת, של מלך או קיסר, וכאן שופכים את ים הכסף והזהבים והצלצולים והשנדלירים הזה לפחות להנאתם של הרבים, האנשים הפשוטים. והנגישות לכל, בזכות המחירים הזולים, הופכת את כל זה לבסדר גמור, וכל הפרטים הם רק עניין של טעם.
בצהריים אנחנו מגיעים למלון שלנו, ונציה (Venezia), ברצועת החוף של אזור לארה - כעשר דקות נסיעה משדה התעופה של אנטליה. הוא מדמה את ארמון הדוג'ה הוונציאני, עם מגדל ועליו מלאך שומר. רוב המלונות באזור הם מלונות קונספט - למשל, יש מלון הדומה לקרמלין, והוא עטור כיפות מקושטות שמחקות את המקור. אין שום דבר טורקי אותנטי. כמו בבזאר שבו כל הדולצ'ה וגבאנות הם חיקויים - השאלה היא לא אם יש משהו אמיתי, אלא עד כמה איכותי הוא החיקוי.
ב"ונציה" לובי נעים עד מפואר במבנה הקדמי, ומקבץ מבנים נעימים בני שלוש קומות עם גינות פנימיות מטופחות, המקיפים בריכה שמעליה גשר - הכי "מלרוז פלייס". בטבור הבריכה בר שקוע במים, כך שאפשר לשחות, לשבת במים על כיסא בר וללגום דרינק. "משקה הבית" שלי היה המצאה אישית שאני גאה בה - מנת ראקי, או עראק, עם קרח והרבה ספרייט. מרענן וממסטל כאחד, ומסייע מאוד לצאת סוף סוף מהתחושה המתמדת של "המבוגר האחראי". הברמן של הבריכה תוהה מעט על המשקה, אפילו מחמיץ פנים, אבל בסוף התרגל. ואולי הוא קצת חמצמץ כי אנשים השוחים בביקיני ושותים באמצע הבריכה לא נושאים עימם ארנק, כך שהוא קצת מקופח בגזרת הטיפים?
במרחק שתי דקות הליכה מהחדרים חוף ים פרטי, ובו רפסודת-ענק, ספק אי קטן, שהוא משטח שיזוף. הקונספט הזה חוזר ברבים מהמלונות - משטחי שיזוף בנויים לתפארה על כלונסאות ענק הישר בתוך המים, ועליהם רוסים וגרמנים מכל הגילים והמינים צולים את עצמם כשרימפסים עד שעורם תופס גון ארגמן די מפחיד. בדרך יש מגלשות סלאלום למים - אשאיר אותן למחר.
המוטו שלי בנסיעות לחו"ל הוא שבכל נסיעה אני חייבת לעשות משהו שלא עשיתי מעולם בחיי, כדי לחדד את חוויית הראשוניות. כך קרה שהפקרתי לראשונה בחיי את כפותי המסוקסות לטיפול פדיקור דגים, בקבאנה קטנה בדרך לחוף במלון (בתשלום) - חוויה מוזרה מעבר לתחושת הדגדוג. הקטע הוא להרגיש כמו טרף ומזון לבעלי חיים, קצת צדק פואטי מבחינתם. יש להם גם מעין ג'קוזים לטיפול פילינג גוף מלא, ואפילו אקווריומים מיוחדים לפילינג פנים שעושים בעזרת שנורקל. כמובן שדגמתי אותו לרבע דקה, בלי שנורקל, רק בשביל ההתנסות. ממש נחמד, חייבת להודות.
אבל יש חוויה פינוקית-הדוניסטית שמיוחדת לטורקיה והיא הכי מאפיינת ואותנטית, וזוהי חווית החמאם. ובדרך לחמאם - התגלות רוחנית: בשבע אוכלים ארוחת ערב, ואחרי ארוחת הצהריים הדשנה בשעה שתיים בצהריים לא נראה לי שאוכל לאכול שוב כל כך מוקדם. אבל הולכים לחמאם בשמונה בערב, ואומרים לי שאחרי טיפול בחמאם מרגישים נורא רעבים. אז אולי במקום ארוחת ערב נכין לנו סנדוויצ'ים לאחרי החמאם? אוי, מה קורה לי, להכין סנדוויצ'ים בבופט של המלון? הרי זה הכי פילוס
אני פילוס
והנה עוד סוד שמתפענח לי כאן באנטליה - כדי ליהנות מקונספט ההכל כלול, תתחברו לפילוס הפנימי שבתוככם. זה יקרה לכם יותר מהר מכפי שאתם חושבים.
את חוויית החמאם באמת אסור להחמיץ. אולמות ענקיים ולוהטים שבהם את מתפשטת עד לרמת הביקיני (אם תלבשי בגד ים שלם, יופעל עלייך לחץ פיזי מתון, ומוצדק, להפשילו לטובת עיסוי הבטן). כמה דקות, ככל שתוכלי לשאת, בסאונה יבשה וחמה עם גחלים לוהטות בפינת החדר (זהירות לא ללכת יחפה, הרצפה שורפת). נשים אמהיות אך תקיפות - עם טורקיות לא כדאי להתעסק, אגב, הן זן הנשים הכי אסרטיבי שפגשתי בחיים - יקרצפו אותך היטב בעזרת מטלית מבד מחוספס ומסובן, במעין פילינג, כשמדי פעם הן מפתיעות אותך בשפריצים של מים חמימים מקערה. אחר כך עיסוי בסבון שגורם לך להרגיש כאילו את מרחפת - מכירים את תנופת הגלגול והניפוח כשמכינים מחתיכת בצק קטנטנה פיתה דרוזית? אז זו התנועה שבה הבלניות מתפיחות את הבד עם בועות הסבון. כמעט נרדמתי מרוב רוגע.
אחר כך עוברים לאזור העיסוי, שם מסז' מפרק ומקצועי אך קשוב, ולאחריו משיחת הגוף בשמנים ריחניים, שהעור המקורצף והנקי שותה בצימאון. בסוף יוצאים להירגע עם כל שאר הבנות ליד הבריכה הפנימית הקטנה, כשכולן רוויות ומרחפות - תחושה מוזרה של בונדינג נשי וקירבה. לגברים, כך שמענו, קשה יותר להתחבר לעצמם ולתחושה שגבר אחר מפנק אותם. נו, כל בוגרי הסיירת האלה חייבים להיאחז בתחושת הקשיחות הגברית, מסכנים (החמאם הכי מפורסם ומומלץ בלארה - טופקאפי, Topkapi Hamam & Sauna, מ-25 יורו , אחר הצהריים או בערב, כולל הסעה הלוך וחזור. שווה כל גרוש, ויש גם טיפולי בוץ, אבנים לוהטות וכולי). מספיק לומר "טופקאפי חמאם" לכל נהג. www.topkapapihamam.com.
ולשאלה ששואלים כולם: נו, ואיך מתייחסים עכשיו הטורקים לתיירים מישראל? חסרנו להם? הרגישו את ה"חרם" שלנו? אז האמת, נראה כאילו אף אחד לא ממש הבחין שנעדרנו. מה באמת חשבנו, שללא הישראלים תיראה אנטליה - עיר של מיליון נפש כעיירת רפאים? זו בדיחה. אנחנו כנראה לא כל כך מרכז העולם כפי שאנו אוהבים לחשוב.
המלונות עמוסים תיירים-נראה ש-80 אחוז מהם רוסים, רבים מהם עם כל המשפחה כולל הסבתא, והיתר - גרמנים רבים וכן תיירים מעוד מדינות באירופה. המקומיים באזורי הנופש מנומסים ומסבירים פנים לישראלים. האם זה אומר שהם גם אוהבים אותנו? - באמת אין דרך לדעת. האם תיירים מחפשים אהבה בכלל? ובינינו, האם יש כיום מקום בעולם שבו שומעים שאתם מישראל ועיני השומע נוצצות באהבה ושמחה? (אולי בגיאורגיה, בעצם).
נראה שאם התגעגעו באנטליה איפשהו לישראלים, זה בבזאר. כאן מקבלים אותנו בברכות שלום, במשפטים בעברית רהוטה - "בוא לראות, לא רוצה - לא קונה", " הכל בזול", וההברקה שגלגלה אותי מצחוק, שנולדה בזכות בעיה קלה של סוחר הדולצ'ות המקומי בהבנת הנשמע - "בעל הבית השתגל".
במיקוחים אינני טובה, אך לשם כך יצאנו בחבורה והצטיידנו בדני, שמשקפיו החנוניים מטעים ומסתירים בחור ממולח. קצת רחת לוקום, שתי חולצות, והפילוס הפנימי שבי, שרק הולך וגדל, לוטש עיניים חומדות במעילי העור (לא קניתי). בחורות מתוחכמות ממני רכשו בעיר, לא בבזאר, גרבי כותנה משובחים בזיל-הזול (טורקיה ידועה באיכות הטקסטיל שלה). אם היה לי זמן, הייתי מחפשת חזיות.
טיפ: יש מותג טורקי משובח במיוחד המיובא גם לארץ, מיס אלייט שמו (Miss Elyet). לא מצאתי, החמצה קלה.
ואגב החמצות - ארבעה ימים אינם זמן רב, ודברים מעניינים רבים לא הספקנו לראות. ביום השני נכנסתי לדיכי קל כי הבנתי שלא אספיק להגיע לעיר העתיקה של אנטליה. ואז הבנתי שתחושת החמצה היא מצב נפשי, וכדאי להתמכר לרוגע שבבריכה, בשפת הים, באלכוהול החינמי ("עד וויסקי בן 12 שנה", מפרטים לנו), באוכל המשובח. אבל אומרים ישנה ארץ. אומרים שיש באנטליה מפלים מרהיבים (מפלי דודן), אבל לא היה לנו זמן להגיע לשם. אזור הנמל באנטליה יפהפה, עתיר חומות ועתיקות - ראינו מרחוק בעיניים כלות, לא היה זמן לבקר. מרכז העיר הומה ומעניין, ראינו דרך החלון מצעד שהיה חלק מפסטיבל פרחים.
אומרים שאפשר לעשות כאן גם טיולי טרקטורונים, ג'יפ ספארי ורפטינג (30 עד 50 דולר), שאותם לא הספיקונו לדגום. אבל אתם, ילדים, אל תהיו טיפשים כמונו, תוציאו את אפיכם מתוך בועות ההכל כלול ותטעמו קצת מיופיה של הארץ הזו ומהרפתקאות מסעירות. למעוניינים, ישנן חברות מקומיות המארגנות טיולים למקומות הללו באוטובוסים ממוזגים, עם מדריך (למדריכים דוברי עברית - חברת Belmondo, אווה- 054-39693806, יוסוף- 054-39693805). אז כן, אפשר להישאר ארבעה ימים בתוך פארק מים שמדמה נהר, ואפשר לראות נהר אמיתי. כנראה שהכי טוב זה גם וגם.
***
הכותבת הייתה אורחת "השטיח המעופף", " קווי חופשה" ו"קשרי תעופה" באנטליה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם