מסאי אחר: יממה עם השבטים של טנזניה
רויטל חורש בילתה לילה עם בני שבט המסאי, ירתה חיצים עם בני שבט ההדזבה ולמדה את ההיררכיה הנשית של בנות שבט הדטוגה. מסע אל לב הסוואנה האפריקאית
"במובן מסוים" הוא אומר, השבט שלו חי כמו האימפלות, גבר אחד עם הרבה נשים. הוא עצמו נשוי לשלוש נשים, אבל הוא עדיין צעיר ורחוק מלהיות עשיר. אצל המסאים, ככל שעדריו של הגבר גדולים יותר כך יוכל להרשות לעצמו לשאת יותר נשים, עבורן הוא משלם למשפחותיהן בראשי בקר. מעבר לגבעה, הוא מספר, חי אחד מעשירי האזור, גורו מקומי אשר אליו פונים להתייעץ לגבי העתיד ולמצוא מזור למחלות. הוא נשוי ל 40 נשים ויש לו כפר שלם משל עצמו שמורכב כולו מנשותיו וילדיו.
"אצלנו אין מצב שאישה תסכים לחלוק בגבר שלה", אני אומרת. קלונג'ו צוחק. הוא מספר שגם בין נשותיו יש לא מעט מתח ומריבות בהיעדרו ובחדרי חדרים (אם אפשר לקרוא כך לבקתה הבנויה מבוץ וגללי בקר) כל אחת מהן מנסה לשדלו להעדיפה על פני האחרות.
רחש נשמע לא הרחק מאיתנו. לפני שבוע, ממש במקום בו אנו יושבים כעת, נתקל מנהל המתחם פנים אל פנים בלביאה משוטטת שקפצה לבקר. הוא קפא על מקומו והישיר מבט לעיניה, כפי שמורות ההנחיות למקרים כאלו. למזלו זה אכן עבד והיא פנתה ועזבה את המקום. רחש הצעדים נשמע כעת קרוב יותר. אמנם להסתכל ישר בעיניים אני דווקא יודעת לא רע ובכל מקרה לצידי נמצא בן לשבט שעד לא מזמן מבחן הגבריות שלו היה להרוג אריה באבחת חנית כחלק מטקס ההתבגרות (בינתיים הממשלה מנסה לאסור את זה מחשש לשלום האריות וכדי שיוותר משהו גם לתיירי הספארי), אבל כל השאננות שלי מתחילה להתנדף כשאני מבחינה בצללית גדולת מימדים הקרבה לכיווננו, עד שאלומת פנסו של קלונג'ו חושפת את זהותה: זברה הגיחה לביקור. איזה לילה הזוי.
אני פורשת למיטה המפנקת הממתינה לי באוהל, לא לפני שאני רוכסת היטב את כל פתחיו. מה שבטוח – בטוח. לצד המיטה מונחת משרוקית עץ למקרה של אורח לא קרוא או צורך בליווי. מכורבלת בשמיכת הפוך הנעימה אני מאזינה לקולות הלילה ושוקעת בשינה עמוקה, עד ששאגת אריה המכריז על הטרף המוצלח של הבוקר מפלחת את הדממה ומבשרת על תחילתו של יום חדש בסוואנה האפריקאית.
זהו היום השלישי במסענו בשמורות הטבע של טנזניה. מסע מרהיב ומטלטל - ולא רק בשל דרכי העפר הלא כבושות שכאן קוראים להן בחיבה "אפריקן מסאז'" - אל נבכי עולם הולך ונעלם, שבו מתמזגים שבטים קדמוניים, מסורות עתיקות יומין, נופי בראשית ומפגש פנים אל פנים עם עולמן המופלא של חיות הבר במעגל החיים והמוות בזירה הטבעית הגדולה והמגוונת ביותר של בעלי חיים עלי אדמות.
את המסע הזה מובילה רונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד של זמביה בישראל (ושל טנזניה עד לא מזמן) ובעלת "ספארי קומפני" ((www.safaricompany.co.il, שעורכת לנו היכרות עם חלקת אפריקה שלה. למעלה משני עשורים היא בת בית כאן, מכירה אישית את כולם, החל מאחרון העובדים והנהגים ועד לשרים וראשי מדינה. הרשקוביץ, שהייתה שושבינה ראשית בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם טנזניה, מכירה אותה כאת כף ידה ומנסה להעביר את האהבה הגדולה הזו גם לאחרים באמצעות הטיולים הייחודיים שהיא רוקמת בהתאמה אישית לכל טעם ומשאלה, כדי שאיש לא ישוב חלילה מבלי שנכבש בקסמה של אפריקה שלה.
הבוקר אנו עושים את דרכנו לאזור אגם אייסי (Eyasi). שם, לא הרחק מהמקום בו הזדקפו אבותינו הקדמוניים על רגליהם האחוריות והחלו לפסוע על שתיים, מותירים עקבות ראשונים של צעדים בני מיליוני שנים שנשתמרו באפר הוולקני - אנו פוגשות באנשי שבט ההדזבה (Hadzabe), שאורח חייהם לא השתנה כמעט מאז ימי האדם הקדמון.
בין השיחים הסבו במעגל גברי השבט, עוטים לגופם פיסות עור ורצועות פרווה, ראשי חלקם מעוטרים בנוצות, משייפים את חיציהם ונותנים בהם סימנים מזהים. בתווך עדיין רחשו הגחלים וסביב היו פזורות שאריות הציד המוצלח של הבוקר וכמה גולגולות של בעלי חיים קטנים שקישטו את הסבך. הם מקדמים את פנינו בברכה ומזמינים אותנו להצטרף אליהם. "איזה יום מוזר" הם אומרים בשפת הקליקים וצקצוקי הלשון שלהם, תוהים כיצד הופיעו כאן פתאום 3 נשים בגפן. גונגה ("הצייד הטוב") מציע לי שאיפה ממקטרת האבן המסותתת שהם מעבירים ביניהם, המכילה תערובת של מריחואנה וטבק. את האש הם מציתים באמצעות חיכוך של מקלות בסיבוב מהיר בין כפות הידיים, בדיוק כפי שנהגו אבות אבותיהם לאורך הדורות. גם אני מנסה. זה לא כל כך פשוט כפי שזה נראה.
כאן, בין השיחים בלב הסוואנה האפריקאית הזמן כמו עצר מלכת אי שם אלפי שנים לאחור. בני השבט הם שריד אחרון לעולם הולך ונעלם. נודדים בעקבות המזון ומקורות המים, לנים תחת כיפת השמיים, בגומחות עצי הבאובב ובבקתות ארעיות אותן מקימות הנשים תוך שעות ספורות מענפים וזרדים שהן מלקטות. כשהגשמים מכבידים הם מוצאים לעיתים מכסה במערות האזור, ששימשו גם את אבותיהם מזה דורי דורות.
לכל השאר דואגות הנשים: יום יום הן יוצאות ללקט פקעות, פירות ושורשים, מבשלות, מנקות, פושטות את עורות בעלי החיים, בונות את הבקתות ומטפלות בילדים. בכל עת שהגבר חושק בהן עליהן להיעתר, וככל שחולף זמן רב יותר מאז התרחצה האישה לאחרונה, כך היא מושכת יותר בעיניי הגבר. כאשר אני נתקלת בהמשך בבור מים רדודים מלאי בוץ המשמש אותם לרחצה זה כבר פחות מפליא אותי. בניגוד לשבטים רבים אחרים הם מונוגמיסטים. ליתר דיוק, מונוגמיסטים סדרתיים: נישאים לאישה אחת, עבורה ישלמו בדבש ובבבונים, אולם לא פעם מחליפים את בני הזוג במהלך חייהם (את הפרידה, אגב, בדרך כלל יוזמות הנשים כאשר, למשל, הן אינן שבעות רצון מכישורי הציד של הגבר שלהן או מיחסו אליהן).
לאיש מהם אין מושג בן כמה הוא. כאן לא סופרים את השנים. גם על קרוא וכתוב אין מה לדבר. כשהרשויות מצליחות מדי פעם להניח ידן על ילד מהשבט ולאלצו ללכת לבית ספר, מייד הוא בורח משם. מבחינתם במסגרת השבט הם לומדים את כל הנחוץ להישרדותם. מגיל רך הם מתלווים לאמהותיהם, לומדים לזהות וללקט שורשי מאכל וצמחים ובגיל 10 הם כבר לומדים לצוד בעלי חיים קטנים ומסוגלים להשיג בעצמם חלק ניכר מהמזון הדרוש להם. בעיניהם ליותר מכך הם לא זקוקים. גם ברפואה מודרנית הם אינם מאמינים ומסתמכים על תרופות שהם רוקחים בעצמם מצמחי האזור, כפי שנהגו כל הדורות שלפניהם. איש מהם מעולם לא שמע על מדינת ישראל וגם לא על שום מדינה אחרת שהזכרתי את שמה. כמה מהם שמעו שהאדם הלבן הגיע לירח, אבל לא ממש ברור להם מה יש לנו לחפש שם ואיך לא נופלים ממנו.
אנו מצטרפות אליהם לירי בחץ וקשת. תחת הנחייתם המיומנת אפילו אני מצליחה כעבור דקות ספורות לשגר חיצים למרחקים, ולמרות שכל קשר בינם לבין מיקום המטרה מקרי בהחלט, הם מתלהבים כאילו זה עתה פגעתי באריה לכל הפחות.
בצל קבוצת שיחים נפרדת יושבות נשות השבט ואני מתלווה אליהן בצאתן ללקט שורשים ופקעות. זה הרבה פחות קל מכפי שזה נשמע. זמן ארוך הן חופרות בנחישות באדמה תחת השמש הקופחת בעוז, מכות בקרקע בתנועות נמרצות בזרועותיהן החזקות האוחזות במקלות גדולים, מעת לעת נעזרות בסכין חדה לחיתוך ענפים קוצניים העומדים בדרכן. כשהן מגיעות לשורש דמוי בטטה הן בוצעות אותו ודוחסות אותו ברעבתנות אל פיהן, מוצצות עד תום את הנוזלים שמכילים סיביו. את הנותר הן נושאות עמן למתחם השבט, שם יצלו אותו מאוחר יותר ויחלקו עם כל השאר.
כאן עדיין זוכרים מה שאנחנו כבר שכחנו והכל פה בעצם די פשוט. כשרעבים צדים או מלקטים משהו, כשצמאים מטפסים למרומי גזע באובב חלול ודולים מי גשמים שנאגרו בו או חופרים בור ומקווים לטוב, כשמאוהבים נותנים כמה בבונים וקצת דבש ומקבלים אישה, כשהאהבה נגמרת פשוט ממשיכים הלאה. אין צורך ליפות את הגיל כי לשנים אין משמעות, אין לחץ לעמוד בלוחות זמנים כי לא מתכננים שום דבר מראש ואף אחד כאן גם לא ממהר לשום מקום (אלא אם כן רודפת אחריו חיית טרף) ואין דאגה כי אין נכסים. עד לפני כ 12000 שנים כולנו חיינו כך.
עולמם הולך ונעלם. רק כאלף מהם נותרו על פני האדמה. רק אחד מכל חמישה תינוקות כאן ישרוד את שנתו הראשונה ורק כמחציתם יגיעו לגיל 15. אולם הסכנה הגדולה ביותר מבחינתם אינה חיות הטרף ואף לא המחלות ושיעורי התמותה עקב תנאי החיים, אלא אורבת מפתחם של עשירי העולם החדש. לאחר מאבק עיקש הצליחו אמנם להביא לביטולה של עסקת המיליונים שנחתמה בין ממשלתם לבין נסיכי האמירויות שחפצו לרכוש את הקרקע עליה הם חיים ולהפכה למגרש הצייד והשעשועים הפרטי שלהם, ועד כה אף הצליחו להדוף את ניסיונות הממשלה להעתיקם למגורי קבע, אולם רוחות של שינוי מתחילות לנשוב באזור, מאיימות לשאת עמן גם את אחד השרידים האחרונים לשורשי עברנו הקדום.
לא הרחק משם נמצא כפר של הדטוגה, שבט רועים נילוטי חצי נוודי, המתקיים כיום גם מגידולים חקלאיים. ראש המשפחה, סמברגווה ("צבוע שאוכל עיזים"), ששמו גורם גם למתורגמן המקומי המלווה אותנו להרים גבה, בדיוק יצא לשאת אישה נוספת, ושלוש הנשים שכבר יש לו בבית מקבלות את פנינו. אם לשפוט על פי שמותיהן - אודמפוף ("אמא לא יכולה לנוח"), מג'ירג'יר ("לא למהר, לאט לאט") ואוטויה ("נולדה כשאבא הלך להשיג אוכל") – נראה כי הבנות כאן נקראות על פי המשפט הראשון שחלף בראשה של אמן בעת שהגיחו לאוויר העולם.
בקתותיהם של הדטוגה מרווחות ומושקעות יותר ביחס לאלו של ההאדזבה ובנויות מבוץ וגללי בקר בשילוב גזעי עץ לתמיכה. לכל אישה בקתה נפרדת שבה היא לנה עם ילדיה. ראש המשפחה מנסה לתמרן ביניהן בזהירות על מנת לא להצית קנאה ומריבות ומקפיד על שוויון הזדמנויות בגרסה המקומית: פוקד פעם את יצועה של זו ופעם של אחרת, כשעז מתה הוא מחלק ביניהן את עורה שווה בשווה למלבושיהן, וכאשר נשותיו מביאות לו את הארוחות שכל אחת מהן הכינה עבורו, הוא מקפיד לאכול מתבשיליהן של כולן כדי לא לפגוע באף אחת. לא פשוט לתמרן בין מספר נשים החיות בכפיפה אחת ואם נוסיף לכך שעל פי הנהוג בשבט גם קרובי משפחתו של הבעל החיים עמם (בתנאי שהם בני דורו ונושאים אותו שם משפחה כשלו) רשאים לפקוד את יצוען של נשותיו – אז בכלל מתקבלת תסבוכת לא קטנה.
ברחבת החול בין הבקתות יושב גבר צעיר, רק פיסת בד למותניו, ומתיך כל דבר שעליו הצליח להניח ידו, החל מאביזרי צנרת וכלה בחלקי אופניים, מהם הוא יוצר תכשיטים יפיפיים, סכינים וחיצים. לצידו יושב ישיש חביב המסייע לו בליבוי האש, כששקיקי עור עיזים משמשים לו כמפוח. הוא מתלהב כילד לראות את בבואתו במצלמתי ובכל פעם פורץ בצחוק גדול ומבקש בתנועות ידיים לראות שנית את התמונות. היות ואין לי כל כוונה להתווכח או להרגיז מישהו שכחלק מטקס ההתבגרות שלו נדרש להרוג אדם שנתפס כאויב או בעל חיים מרשים דיו כגון אריה או פיל כהוכחת גבריות - אני מצלמת ומראה לו שוב ושוב. הצעירה בנשים מתיישבת לצידי ושולחת יד מהססת לעבר שיערי, בוחנת את הגוון הזהוב הזר, ממששת בעדינות את המרקם, מקרבת אותו לשיערה הגזוז בחיוך מבוייש, כמעט מתנצל, ובתנועות ידיים מסבירה ללא אומר כי הוא שונה כל כך משיערה שלה. כמה רכה ותמה היא נראית, עודנה ילדה וכבר האישה השלישית של גבר שברגעים אלו ממש יצא לשאת את האישה הרביעית.
בסיומו של היום המרתק הזה אנו שבות במעבר שאין כמעט חד ממנו לללודג' המפואר, "The Manor", בלב מטעי הקפה של שמורת נגורונגורו. מישהו כנראה מיידע אותם כל אימת שרכב מתקרב, אחרת אין לי מושג כיצד בכל פעם שאנו שבים לשם כבר ממתין לנו ביציאה מהרכב צי של עובדים המכרכרים סביבנו. האחד נושא טס עם משקאות מרעננים, האחרת - מגבות לחות ריחניות מגולגלות בקפידה ועובדים נוספים ממהרים לפרוק את תיקינו ולשאתם עבורנו לחדר, גם אם הם קלים ביותר ואין כל צורך בכך.
בין המדשאות והגנים פזורים קוטג'ים יפיפיים. בכל אחד מהם קמין עצים מול מיטה מפנקת רחבת ידיים ומול הספות הרכות שבסלון. על דק העץ שבמרפסת ניצב קמין נוסף לצד מיטות הגן, עליהן ניתן להתרווח מול נופי הפרא הטובלים בשקיעה אפריקאית מרהיבה וציוץ הציפורים. במבנה האחוזה המרכזי מנעים פסנתרן מקומי בשם ישראל בניגוניו. מני מתאבנים מוגשים ליד האח המבוערת בטרם נעבור לשולחן ארוחת הערב, שכוללת מבחר מנות גורמה מהמטבח הבינלאומי, המוגשות בכלים מהודרים על פי כל כללי הטקס.
אפריקה אינה קלה לתושביה, אולם יודעת לפנק את מבקריה באופן שכמעט אין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם. כשאני נכנסת לחדר הרחצה המהודר, אני מגלה כי מישהו טרח למלא עבורי את האמבט המעוצב בסגנון Free standing במים חמים גדושים בקצף ריחני שעל גביו צפים עלי ורדים, ואפילו היה כאן מי שדאג לחמם את משכבי בלילות... : כששבתי אל חדרי לעת ערב ציפתה לי תאורה עמומה, אח מבוערת ופתק מסתורי על הכר, עם ציטוט מתוך שיר של אמילי דיקנסון. בעודי מפשילה מעט את השמיכה ומשתחלת למיטת הענק הרכה שהתגלתה כחמימה באופן מפתיע, חשתי לפתע במשהו בין הסדינים וזינקתי ממנה כנשוכת נחש. אני שולחת יד רועדת מעט להסיט את השמיכה ולגלות מיהו היצור המסתתר שם ולא יכולה להפסיק לצחוק כשאני מגלה שהוצפן בה מיכל מים עטוף באריג רך לחימום המיטה... מאז חזר העניין על עצמו כמעט בכל מקום בו לנתי, אבל זו הייתה היכרותי הראשונה עם שיטת החימום האפריקאית המפנקת הזו. אלף לילה ולילה זה כאן.
איך מגיעים: טיסה של "אתיופיאן אירליינס" דרך אדיס אבבה או עם מגוון חברות תעופה דרך אירופה. בקרוב יחלו לפעול מספר טיסות ישירות שיקצרו את משך הטיסה ל 6 שעות בלבד מהבית.
מידע נוסף לגבי ספארי באפריקה: www.safaricompany.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם