רומן רוסי: ביקור בעיירה הציורית סוזדל
במרחק 225 ק"מ ממוסקבה, בירת רוסיה, ניצבת העיירה סוזדל, ששומרת על אותנטיות ייחודית לעומת שכנותיה. כאן תמצאו חקלאות בשיטות של פעם, תתרשמו מכנסיות רבות מימי הביניים ומהמאה ה-15, וגם תתאהבו במרק פטריות מהביל
רוסי ערמומי בן 80 ניסה להידחף מתחת לזרועי. איכשהו חסמתי אותו עם התרמיל ובמקביל דחפתי אוסף שרירותי של שטרות לעבר הקופאי. "ולדימיר, דבה", אמרתי , ועשיתי סימן עם שתי אצבעות - בערך כל מה שידעתי ברוסית. ולדימיר לא הייתה היעד הסופי שלנו. בגלל המחיר הזול של הטיסה- 270 דולר בלבד הלוך ושוב - חבר שלי ואנוכי החלטנו לטוס ספונטנית למוסקבה. חבר רוסי שלנו הציע לנו שבאותה הזדמנות גם נקפוץ לסוזדל, עיירה ציורית הממוקמת 225 ק"מ מזרחית לעיר הבירה.
בימי הביניים הייתה סוזדל עיר הבירה של המחוז שלה. היא הייתה מוקד תור הזהב של הארכיטקטורה הרוסית, בתקופה שמוסקבה הייתה עיר נידחת בלב השממה. בתקופת המהפכה הבולשביקית הייתה זו סוזדל שהפכה לעיירה נידחת בגלל צמיחתה של העיר הסמוכה ולדימיר. אבל אותה נידחות, בדיעבד, שיחקה לטובתה. בשעה שכנסיות היסטוריות ברחבי רוסיה הועלו באש, נהרסו או שנעשה בהן שימוש למטרות חילוניות, סוזדל הצליחה לשמור על כ-30 כנסיות , 14 מגדלי פעמון וכמה מנזרים מוקפים בחומה.
אין ספק שמדובר במקום נידח. רק כדי להגיע לוולדימיר ברכבת רעועה נדרשו לנו כמעט ארבע שעות, ועדיין היו לנו עוד ארבעים ק"מ לעבור עד סוזדל. במקום לקחת את האוטובוס החלטנו לעשות את החלק האחרון במסע במונית. במהלך הנסיעה הבטנו בדממה באזור התעשייתי המדכדך מתחלף באזור חקלאי של שדות ירוקים. לפתע, על קו האופק, ראינו את הכנסיות של סוזדל.
ירדנו מהמונית ליד חומות העיר מהמאה ה-11. כבר היה מאוחר וצפיתי בחשכה היורדת בשעה שפעמון הכנסייה צלצל. פתאום לנסיעה הארוכה והמתישה הייתה משמעות - סוזדל לא מרוחקת ממוסקבה רק 225 ק"מ, היא גם נמצאת במרחק של 500 שנה מעיר הבירה התוססת.
למחרת בבוקר טיילנו לאורך קילומטר וחצי ברחוב הראשי של סוזדל. מבית המלון שלנו צעדנו לכיוון המשרדים הלא מאוד מרשימים של Vladimir-Suzdal Museum Reserve, כדי לפגוש את נדיה, המדריכה דוברת האנגלית שלנו. על השאלה הראשונה שרציתי לשאול - מהן כל הכנסיות האלה - היא ענתה מיד. היא סיפרה שהכנסיות הגדולות והעתיקות ביותר בסוזדל נבנו על ידי נסיכים, גם כדי להרשים את נתיניהם וגם כדי להרתיע פולשים. במקרים רבים הכנסיות שימשו למעשה כמבצרים שבהם אנשים מצאו מקלט בימי מצור. בחלקים אחרים של רוסיה בימי הביניים, הארכיטקטים העדיפו להשתמש לבנייה בעץ או בלבנים. לעומת זאת, מסיבות לא ידועות, נסיכי סוזדל התעקשו על שימוש באבן גיר החזקה, למרות שהיא הייתה הרבה יותר יקרה, היה קשה יותר לעבוד איתה וגם היה צריך לשנע אותה ממחצבות במרחק של כ-400 ק "מ מסוזדל.
כשסוזדל כבר לא היתה חשובה מבחינה פוליטית, מספרת נדיה, היא הפכה למרכז מסחרי שוקק. הסוחרים נהגו לבנות כנסיות מעץ בזוגות - אחת קלה ואוורירית לימי הקיץ ואחת קטנה שקל לחמם בחורף. לכל רחוב היה זוג כנסיות משלו.
אנשי העסקים העשירים היו גאים בכנסיות שלהם וראו בהן סמל של יוקרה. בניית כנסיות גדולות הפכה לתחרות ביניהם. לכן, אומרת המדריכה נדיה בגאווה, "לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה כנסייה עתיקה ויפהפיה".
במהלך הנסיעה ליעד הראשון שלנו בעיירה, מנזר אבטימיוס הקדוש (of St. Euthymius Savior Monastery), חלפנו על פני תושבים שעובדים בגינות שלהם ומתמקחים על מחיר הזרעים. "יש לנו אדמה מאוד פורייה ואת המלפפונים הכי טובים בעולם", מתגאה נדיה.
חומות ענק עם 12 מגדלים מקיפים את מתחם המנזר, הממוקם בקצה גבעה. לאחר שנכנסנו דרך השערים הגענו לחצר ירוקה ורחבה. קבוצת תלמידים סיירה במקום והילדים מתחו את צוואריהם בניסיון להציץ לתוך מגדל פעמון.
כמה קומות מעלינו צץ פתאום גבר שנראה כאילו חבלים קשורים לידיו ורגליו. הוא החל לקפץ ולהניף ידיים במין ריקוד עוויתי שגרם לכ-20 פעמונים לצלצל בקקופוניה קצבית. "סטרווינסקי שאב השראה מפעמוני כנסייה כאלה", מספרת נדיה. התלמידים מיהרו לצלם את המופע באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.
בתום קונצרט הפעמונים נכנסנו לכנסיית הטרנספיגורציה (Cathedral Transfiguration), מבנה מהמאה ה-16 שמעליו כיפת זהב גדולה ועוד ארבע כיפות ירוקות.
מעולם לא הייתי בתוך כנסייה רוסית אורתודוכסית ולכן הופתעתי לגלות שהקירות מכוסים, מהתקרה ועד הרצפה, בציורים של קדושים. "הציורים האלה סייעו לתושבים שלא ידעו קרוא וכתוב ללמוד על חייו של ישו", אומרת נדיה. גם אני, כתיירת שלא מבינה רוסית, הייתי אסירת תודה על המחווה.
ארבעה גברים עם צווארוני כמרים נכנסו לקתדרלה, נעמדו כתף ליד כתף, ופצחו בשיר. הקולות שלהם נשמעו צלולים ושמימיים כמו אור שמש החודר מבעד למים עומדים. הפניתי את מבטי לעבר הקיר כדי להסתיר את עיניי הנוצצות מהמדריכה הרוסית הסטואית שלי. "הם לא נזירים, את יודעת", לחשה לי נדיה. "הם חברי מקהלה מקומית".
בעת שנסענו באוטובוס לחלק המזרחי של העיירה, שמתי לב שאנו נוסעים ברחוב לנין. "זה לא קצת מוזר שהרחוב הראשי בסוזדל נקרא על שמו של האיש האחראי להרס כל כך הרבה כנסיות?" שאלתי , אבל נדיה לא הבינה על מה אני מדברת. "חרושצ'וב היה הרבה יותר גרוע", היא משיבה ביובש.
ירדנו מהאוטובוס בכיכר השוק. בעודנו מתעלמים מרוכלים שניסו למכור לנו בבושקות ומקלות ליבנה, הלכנו במורד ברחוב העתיק ביותר בעיירה אל אחת הכנסיות העתיקות ביותר שלה, קתדרלת לידת הבתולה(of the Nativity of the Virgin Cathedral).
הכנסייה הוקמה בשנת 1222 אבל בשלב מסוים החלק העליון שלה קרס, כנראה בגלל הקשתות הגבוהות והמאוד חדשניות שלה. היא נבנתה מחדש בשנת 1528 אך כמה גילופים מקוריים על הקירות החיצוניים של הכנסייה שרדו, ובכלל זה פנים של נשים שלוות. פירוש הדבר, לדברי נדיה, שייתכן שבכנסיות האורתודוכסיות הראשונות אפשרו אמנות קצת יותר דקורטיבית, בזמן שכנסיות שנבנו מאוחר יותר נטו יותר לקדושים ולסצנות תנ"כיות.
ממש ליד האולם המרכזי של הקתדרלה נתקלנו בשתי דלתות שחורות ומסיביות שעליהן ציורים מזהב. התמונות כללו סצנות מהתנ"ך ודיוקנאות של תיאולוגים ביזנטינים ושל קדושים רוסיים. את משמעות הציורים לא ממש הבנתי, אבל הדלתות, עם אריות המחזיקים ידיות נחושת מסיביות במלתעות שלהם, בהחלט מעבירות את המסר על הכוח, העושר והלגיטימיות הדתית של הנסיך יורי, שהורה לבנות את הכנסייה. נראה שאפילו חיות פרא עדיין סרות למרותו של הנסיך שהלך לעולמו מזמן.
בדומה לקתדרלה הקודמת, גם כאן מכוסה המבנה בציורי קדושים מהתקרה ועד הרצפה. בערך פעם ב-200 שנה צבעו מחדש את הכנסייה, מסבירה נדיה, ובימים אלה רסטורנטים מנסים להסיר ציורים חדשים יותר כדי לחשוף ציורים ישנים יותר. מאוחר יותר גיליתי שאפילו כיפות הבצל הכחולות המפורסמות של הקתדרלה הן תוצאה של שיפוצים מהמאה ה-18.
מהנסיונות להבין את העושר הארכיטקטוני, שנובע מכמה מקורות השפעה, קיבלנו תיאבון. אז החלטנו לצאת להפסקת צהריים ונכנסנו למסעדה הקרובה ביותר. למרות שהיא ממוקמת במתחם המנזר הסמוך לקתדרלה, "טרפזניה" היא מהמסעדות היקרות ביותר בסוזנל. לכן הסתפקנו בארוחה צנועה של מרק פטריות וחמד (מי דבש) מתוצרת מקומית. בעת שהמתנו לאוכל הבחנו בכדור דיסקו ענקי התלוי מעל לראשינו. הוא היה תלוי מתוך מתקן שנראה כאילו קדחו אותו ישר לתוך התקרה ההיסטורית מהמאה ה-15.
בעודנו לוגמים מי דבש שהוכנו לפי מתכון מימי הביניים, בתוך מנזר ששרד שבטים מונגוליים והתקפות של נסיכים מאזורים סמוכים, הבנתי שהרושם הראשוני שלי מסוזדל היה מוטעה. העיירה הזו איננה מוזיאון או מקום שנשכח עם הזמן. מדובר במקום שכל הזמן ממשיך להיבנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם