על פי תנועת הקרחונים: מסע באלסקה
מזחלות כלבים, לווייתני ענק וקרחונים עצומים הם רק חלק מהדברים שיש לראות ולעשות באלסקה. מסע בארץ הקפואה הזו חושף תנאי שטח קשים ויופי בלתי נגמר
בעצם זה לא היה מבט כל כך חטוף. בטיסה שלקחה אותנו למרחק של 1,200 ק "מ צפונית לחוג הארקטי, המרחבים של גרינלנד ואחר כך של אלסקה חלפו מתחת לחלון המטוס במשך שעות. ואז, בעת שהתקרבנו לאנקורג', בערך שבע שעות לאחר שהמראנו מרייקיאוויק ו-12 שעות לאחר שעזבנו את נמל התעופה היתרו בלונדון הגשומה, נחשף בפנינו הר מקינלי, הגבוה בהרי ארה"ב, המתנשא לגובה של 6,194 מטר , במלוא הדרו.
זה נשמע כמו טיסה ארוכה, אבל ההפך הוא הנכון. מדובר בנתיב טיסה חדש של חברת "אייסלנדאייר", שנחנך באביב השנה ומקצר את הטיסה בשש שעות בהשוואה לטיסות של חברות אחרות. בנוסף לכך, בטיסה החדשה מלונדון לאנקורג' יש גם אופציה של עצירת ביניים בבירת איסלנד. פירוש הדבר הוא שכעת יש אלטרנטיבה אמיתית לביקור באלסקה בספינות טיולים (כיום 80 אחוז מהתיירים המגיעים לאלסקה עושים זאת במסגרת שיט).
מטוסים הם הדבר האמיתי כאן. אם אתם לא על קרוז, תצפו להרבה טיסות, לעתים קרובות במטוסים קטנים או במסוקים. אלסקה קיימת במידה רבה בגלל הטיסות - אחד מכל 85 תושבים יכול להטיס מטוס. וזה עוד כלום. מורה בבית ספר תיכון סיפרה לנו שבאחת הכיתות שלה רק לשני תלמידים היה רישיון נהיגה - אבל 11 החזיקו ברישיון טיס. בפאתי אנקורג' ראינו אפילו שורה של בתים שמאחורי כל אחד מהם חונה מטוס קטן, כאילו מדובר במכונית פרטית.
כעבור כמה ימים אנחנו בעצמנו המראנו מאנקורג' במטוס ססנה בן שישה מושבים, והטיסה המרתקת שלנו, שנמשכה שעתיים, אפשרה לנו להביט מקרוב יותר בהר מקינלי. הרגשנו כמו אינדיאנה ג'ונס כאשר המטוס ביצע סדרה של צלילות ונסיקות בעת שעשינו דרכנו דרך העמקים והמורדות של ההר ואז חתכנו לתוך העננים שהקיפו את הפסגה. אני מניח שהחוויה היתה עוד יותר מלהיבה אילו היינו טסים באחד ממטוסי הסירה שלRust ' s Flying Services שבדרך כלל מבצעים את הטיסות האלה. אלא שהאגם באנקורג' שמשמש כנמל שלהם עדיין היה קפוא, כך שנאלצנו להמריא ולנחות בעזרת גלגלים.
בחזרה על הקרקע, אנקורג' התגלתה כעיר אמריקאית קטנה וחביבה שמבקרים רבים רואים בה את נקודת המוצא שלהם למסעות במדינה הגדולה ביותר בארה"ב. כך יצאנו למסע ברכבת שהביאה אותנו דרך המרחבים עוצרי הנשימה לנמל סיוורד בחצי האי קנאיי. מדובר בנסיעה שהיא שירות לתיירים, והיא נמשכת זמן רב יחסית למרחק הקצר (ארבע שעות מאנקורג' לסיוורד). עם זאת, הרכבת מותאמת לתיירים שבאים לראות את הנוף, ומחוץ לקרונות אף מותקנות עמדות תצפית.
הגענו כדי לראות דובים. ראינו דורבנים, עיטם לבן ראש, צבאים אמריקאיים ועוד שורה של בעלי חיים שהתרגלו לנסיעה היומית של הרכבת. בסיוורד פגשנו בעלי חיים נוספים. אף ש"קרוז הלווייתן האפור" התגלה כשם לא כל כך הולם, מכיוון שלא נתקלנו בלווייתן אפור, קיבלנו פיצוי בדמותן של שתי להקות של לווייתנים קטלנים, שקיפצו לאורך קו החוף של מפרץ ריסרקשן (שהוא למעשה פיורד) תוך התעלמות מוחלטת מאיתנו. ראינו גם אריות יום שנהנים משמש האביב החלשה, דולפינים, זוג כלבי ים שוחים על הגב זה לצד זה ומגוון עשיר של ציפורים. ואז נתקלנו בכמה לווייתנים גדולי סנפיר בשעת הארוחה - בהחלט מחזה מרהיב. אחד מהם, שזיהה אוכל בצד השני של הספינה שלנו, ביצע פתאום את הצלילה האופיינית כאשר הוא מניף את זנבו מחוץ למים ואחר כך צולל מתחת לספינה שלנו. עצרנו את נשימתנו בשעה שהיצור הענק נעלם מתחתינו ואז מיהרנו לצד השני של הסיפון לראות אותו עולה מהמים. למחרת ניסינו משהו אקזוטי באותה מידה - מזחלות כלבים. זהו ספורט גדול מאוד באלסקה ומרוץ אידיטארוד השנתי הוא אולי אירוע הספורט הגדול ביותר במדינה הזו.
משפחת סיבי כבר זכתה שלוש פעמים במרוץ המפורסם וכבר דורות שהיא מגדלת את הכלבים החזקים והמהירים שמושכים את המזחלות. ביקור בכלבייה של המשפחה מאפשר לא רק לראות איך הכלבים האלה חיים, אלא מעניק לך אפשרות לצאת איתם לספרינט קצר. 16 הכלבים שהוצמדו אלינו לקחו אותנו לסיבוב במסלול האימונים שלנו בהתלהבות רבה.
אי אפשר לדבר על אלסקה בלי להזכיר קרחונים. לשם כך שבנו לאנקורג' ומשם המשכנו לבירה ג' ונו. רק כ-30 אלף תושבים מתגוררים בקהילה הזו, שדחוסה בין ההרים לתעלת גסטינו. חלק ניכר מפרנסתה מתבסס על ספינות הטיולים שמגיעות הנה במהלך עונת התיירות (בתקופה שאנחנו ביקרנו שם הגיעו לעיר ארבעה קרוזים ביום). אולם מעבר לקו המים יושבת לה עיר נחמדה על שיפולי ההר ונראית קצת כמו מיני סן פרנסיסקו.
עלינו על רכבל שלקח אותנו 600 מטר עד לפסגת הר רוברטס, שמשם נשקף הנוף הנפלא של העיר, התעלה וההרים שמעבר לה. כשסיימנו המשכנו לקרחון מנדלהול. נהר הקרח המדהים הזה הוא אחד מרבים הזורמים מתוך שדה הקרח של ג'ונו הממוקם במרחק נסיעה קצרה מהעיר. את הזוהר הכחול יוצא הדופן של הקרחון בעת שהוא מגיע לאגם אפשר לראות מצוין ממרכז מבקרים סמוך, שם התעכבנו קצת בגלל דורבן שאכל את רוב הניצנים מעץ שניצב במרחק של פחות משני מטרים מאיתנו.
יש רק עוד דרך אחת יותר טובה לראות קרחון - ובהליכה עליו. בגלל מזג האוויר לא יכולנו לטוס ולנחות על מנדלהול, אך כעבור כמה ימים התאפשר לנו לבצע טיסה קצרה במסוק לפסגת קרחון טאקו הסמוך. במשך עשר דקות מדהימות הלכנו בזהירות, בעזרת מגפיים מיוחדים (משהו שנראה כמו ערדליים ענקיים), על המשטח הכחול הקפוא. מתחתינו היו משהו כמו 215 מטר של קרח. היה לנו גם זמן ללגום את המים שהצטברו בבריכות על פני הקרחון - הם אולי הטהורים ביותר בעולם. המים היו לגמרי חסרי טעם, כמובן.
קרחון טאקו יוצא דופן בכך שהוא עדיין גדל וגם שט מהר באופן יחסי. לקרח לוקח רק 250 שנה לנסוע מרחק של 58 ק"מ מצד אחד לצד השני. אחד הטייסים הציע הגדרה נוחה לקרחון: אם הוא לא בתנועה, מדובר בסתם שדה קרח.
מטאקו המשכנו בטיסה קצרה נוספת ומלהיבה לעיירה סקאגוויי. כיום מתגוררים בעיירה הקטנה והאלגנטית הזו פחות מאלף תושבים, אולם בשיאה, בסוף המאה ה-19, רבבת תושבים הצטופפו באותו רחוב בודד. רובם היו אנשים נואשים שקיוו למצוא אוצר, לאחר שב-1986 התגלה זהב סמוך לנהר יוקון בקנדה.
כך החלה הבהלה לזהב. סקאגוויי, שאליה ניתן היה להגיע בספינות קיטור, הפכה לנקודת המוצא של המסע המסויט צפונה בתנאים מהקשים ביותר שהאנושות הכירה. חלק מהמסלול הזה ניתן לראות בעוד מסע מרהיב ברכבת לתוך ההרים.
הרכבת יוצאת מהתחנה בסקאגוויי, בזמנים קבועים, ובנסיעה של כמה שעות חושפת את האתגרים האדירים שניצבו בפני מחפשי הזהב. במעבר ווייט, המחפשים נדרשו לסחוב ציוד במשקל של לפחות 450 ק"ג במעלה ההר התלול. עם פחות מזה הקנדים פשוט לא אישרו להם לעבור. מאות גברים, נשים, ילדים, ובמיוחד סוסים ופרדות, מתו בשלג ובקרח.
במקביל, בסקאגוויי עצמה התפתח עולם תחתון משגשג. נבל אחד, הנוכל סופי סמית, יליד ג' ורג'יה, הטיל את אימתו על התושבים עד שמצא את מותו בקרב יריות במזח של ג'ונו. גם סמית וגם מי שחיסל אותו קבורים בבית הקברות של העיירה. אפשר לבקר כיום בקברים, אף שאפשר להניח ששרידיו של סמית נסחפו עם השנים כשהשיטפונות העונתיים פקדו את האזור.
וזה מזכיר לנו פעם נוספת מדוע אלסקה כל כך מרתקת. זהו מקום שהיופי הפראי, מזג האוויר ותנאי השטח כל הזמן מאיימים להרחיק ממנו בני אדם. אבל איכשהו, התושבים הקשוחים והעקשנים לא נכנעו ובכך יצרו משהו שפשוט חייבים לראות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם