חתיכת גן עדן: ביקור באי קאואיי
רוב התיירים הבאים לאי קאואיי מתמקמים על חוף ים פופולרי. אולם האוצרות האמיתיים של האי מוסתרים הרחק מהכביש הראשי
הנהג הוריד אותנו בקצה הכביש הסלול, ליד חוף קי, שם מצויה נקודת התחלה של "נתיב קללאו". הותרנו מאחור אפשרות לקליטה סלולרית ושאר פעילויות יומיומיות שגרתיות, והתחלנו לטפס על הצוקים הפראיים של נה פאלי. האי קאואיי הוא הוותיק מבין האיים הגדולים של הוואי, והצמחיה הצפופה נראתה מבשרת רעות. זה היה קצת מפחיד להיכנס למקום ששימש פעם כתפאורה לסרט "פארק היורה". הבטתי למעלה בחשש מסויים שמא איזו ציפור פרה היסטורית תחלוף לפתע על פניי. במקום זאת, ירד גשם, והמגפיים שלי התמלאו בבוץ.
רוב התיירים הבאים לקאואיי מעדיפים להנות מיופיו של האי מבעד לעדשה של אתר נופש או חוף ים פופולרי מבלי לטרוח להניח כף רגל באתרים המדהימים באמת של האי. האוצרות האמיתיים של קאואיי מסתתרים הרחק מהכביש. חוף נה פאלי, בצפון האי, הוא אחת מאותן פנינות נסתרות.
עמק קללאו באמת נסתר. לא רבים מתרחקים מקצה הכביש כדי לעשות את מסלול 35 הק"מ לחוף קללאו ובחזרה. יש כאלה שעושים זאת, כמונו, בשלושה ימים. אחרים בוחרים לישון בחוף הנידח במשך שבוע ויותר.
בשלושת הקילומטרים הראשונים של המסלול פוגשים הרבה מטיילים וגולשים העושים דרכם לחוף הנקפאיי המבודד יותר. ואולם, אחרי הנקפאיי אוכלוסיית המטיילים מדלדלת.
כדי לטייל מעבר לחוף הנקפאיי נדרשים המטיילים לקבל אישור תמורת תשלום כדי להמשיך לצעוד בנתיב (למרות שבמהלך הטיול שלנו פגשנו רק מעטים שטרחו לעשות זאת). אחרי שעברנו את הנקפאיי נותרנו עם תרמילאים מטונפים עם שיער כמו של רוחות רפאים. אחרי שעות אחדות גם אני הרגשתי כמוהם. הבוץ כיסה אותי מכף רגל ועד ראש, כולל העיניים, האוזניים, הפה והאף. הייתי מטונפת והשיער שלי נדבק לראשי. הבעיה היותר משמעותית היתה שלא הבאתי עימי בגדים להחלפה כי ניסיתי להוכיח לחבר שלי שאני יכולה להסתפק במעט ציוד. אבל גם בלי ביגוד נוסף, עם כל ציוד המחנאות שלי, נראיתי כמו בהמת משא. ובעודי מנשנשת גזר תוך כדי הליכה, אכן הרגשתי כמו פרד. ניסיתי לנחם את עצמי: לפחות אני מקבלת את הגזר ולא את המקל.
מנקודת הציון של 3 ק"מ על חוף הנקפאיי ועד לאתר הקמפינג עמק הנקואה, בנקודת הציון של 9 ק"מ, רואים רק מעט מאוד חוף. ההרגשה היתה כאילו כיסו לנו את העיניים ולקחו אותנו לאיזה אתר סודי.
בתוך כל העצים סביבנו קצת איבדנו את חוש ההתמצאות. ציוצים מפחידים של ציפורים נשמעו מכל עבר. המחשבות על "פארק היורה" שבו ועלו בעת שעשינו את דרכנו עמוק יותר לתוך נה פאלי. אחרי שהקמנו את האוהל קפצנו לטבול בנחל מקומי. המים היו קפואים. ושוב החל לרדת גשם. היה לי קר ובכל זאת, ישבנו עוד קצת והבטנו במים הזורמים בעוצמה במורד הצוק ונעלמים בתוך הג'ונגל.
באותו לילה אכלנו שעועית קרה מקופסת שימורים. חברי סאם ואני תיכננו את ההרפתקה הזו במשך חודשים. סקרנו מפות, קראנו בלוגים, הכנו רשימה מפורטת של ציוד ואוכל שצריך להביא, דיברנו עם אנשים אחרים שטיילו בנתיב הזה, לקחנו ממישהו בהשאלה פילטר מים ואפילו קראנו תחזיות מזג אוויר כדי שההכנה תהיה אופטימלית. אולם, שעות אחדות לאחר שהתחלנו את הטיול שכל כך ציפינו לו, הרגשתי כאילו כל ההכנות היו לשווא. כבר מן ההתחלה היה ברור שלנתיב יש חיים משלו ושהוא עושה מה שבא לו. לא היתה לנו ברירה אלא לוותר ופשוט לזרום איתו.
ניסיתי לתכנן את הטיול בקללאו על פי הניסיון שרכשתי בנתיב אינקה בשנה הקודמת. לשני הנתיבים היתה היסטוריה דומה: לפי השמועות, שניהם שימשו כשדה אימונים עתיק. גם נתיב אינקה מציע אוצר חבוי: מסלול של 42 ק"מ שמסתיים בחשיפתה של מאצ' ו פיצ'ו, העיר החבויה של האינקה. אלא שהחוויה בנתיב קללאו היתה שונה מאוד מזו שהיתה לי בפרו. הקבוצה שלנו בנתיב האינקה מנתה 21 תיירים שלוו בשלושה מדריכים ו-22 סבלים . בפרו טיילתי עם תרמיל גב קל והסבלים נשאו על גבם מגדלים של ציוד - מכסאות ועד לסירים ומחבתות. המאהל הוקם עוד לפני שהגענו אליו ונהננו מארוחות גורמה - בוקר, צהריים וערב. בנתיב קללאו, לעומת זאת, היינו רק שנינו, והאכסניה והאוכל שלנו היו הרבה יותר פרימיטיביים. היינו לבדנו, חשופים לאיתני הטבע ולתנאי השטח הקשים.
עברנו בקלות יחסית את הקילומטר ה-11 בנתיב , שאמור היה להיות מסוכן. השביל אכן נעשה טיפה צר יותר, אבל לא חשתי בסכנה מוחשית. היה מקום ללכת בביטחה, והכי חשוב - הנוף היה עוצר נשימה. דווקא ליד אותו סימן דרך, במקום שבו לפי המדריכים הייתי צריכה להיות מבוהלת, הרגשתי מאוד רגועה. הייתי מנותקת מהלחצים של הבית והעבודהמתחתיי היו סלעים וולקניים. ולפניי נפרש האוקיינוס על פני קילומטרים. זה היה כאילו שהמוח שלי, האדמה והמים, כולם התנתקו והפכו לחסינים מפני הפרעות מעשה ידי אדם.
ביום השני הצלחנו לשמור את התרמילים שלנו קלים יחסית על ידי כך שעצרנו במפלי המים הרבים לאורך הדרך. בכל מפל כזה עצרנו ובעזרת הפילטר מילאנו את המימיות שלנו. בשלב מסוים פגשנו מטייל רעב: ברט ממדינת אורגון. הוא היה בין עבודות ורצה להימלט לתקופה מסוימת. נתיב קללאו היה המקום היחיד בקאואי שבו הוא יכול היה להתגורר בחינם (כמובן שהוא לא שילם עבור אישור כניסה).
הוא כמעט קרס תחת המשא הכבד והוא נע באיטיות. שאלתי אותו, מה לעזאזל הוא סוחב שם, שכל כך כבד. "ובכן", הוא השיב בגאווה, "יש לי שני בקבוקי שתיה חריפה, שישיית בירות, תנור קמפינג, שעועית יבשה ואורז". בתגובה לתדהמה על פניי הוא המשיך. "אני מתכנן להתגורר עם ההיפיז של קללאו וחייב שיהיה לי משהו לעיסקאות חליפין".
נהג המונית שלנו סיפר על אדם זקן, אלקאי, שמסתובב לאורך הנתיב, אבל זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על קהילה ממשית בעמק קללאו. לפני שנפרדנו הצענו לברט - שלא היה לו מושג ירוק איך לבשל שעועית יבשה ואורז - חטיף גרנולה וכמה קרקרים.
אחרי זמן קצר התגלה בפנינו עמק קללאו, תחום ברצועת חול לבנה. פרחים ורודים וצהובים קישטו את הנתיב ובאוויר עמד ריח מתוק ומקסים. בעיתוי מושלם, עם החוף הטהור לפנינו, שמעתי: "זה המקום היפה ביותר ש. . . .". סאם לא סיים לומר את המשפט כשנתקלנו בשלושה אנשים עירומים שפסעו בנתיב. רק אז הבנו שהחוף מימין לנו לא היה כל כך נידח כפי שחשבנו. נודיסטים השתעשעו להנאתם באוקיינוס, שיחקו עם פריזבי על החוף ועשו יוגה על החול, והכל תוך כדי שירה וקריאות שמחה.
אחרי זמן מה בשמש עשינו את דרכנו בחזרה לנתיב. עצרנו על שפת נחל כדי למלא מים. באותו לילה עשינו את הקמפינג לאורך הנתיב.
ביום האחרון ירד בחוף נה פאלי גשם זלעפות. שנינו נרטבנו עד לשד עצמותינו. כאשר סיימנו את הנתיב נראינו כמו אנשים שהלכו בגשם במשך ימים. החלטנו לתפוס טרמפ.
בני זוג מלוס אנג'לס, בג' יפ רנגלר נוצץ, אספו אותנו. הבעל החל מיד לגולל בפנינו את את סיפור חייו וסיפר שהוא בדיוק החלים מסרטן והחליט לחיות בגדול. "בדרך כלל אני לא לוקח טרמפיסטים", הוא סיפר לנו, "אבל ראיתי אתכם ואמרתי, יאללה, נזרום".
עייפים ורטובים היינו אסירי תודה על כך שהוא חי בגדול, וזורם. אמרנו לו שכדאי לו פעם לשוב הנה ולעשות את נתיב קללאו. "מדוע? " הוא שאל."לא ברור? תראה איך אנחנו נראים".
בעריכת מאיר בלייך
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם