ללכת על הקצה: טיול מחוץ לקומה ה-116 בטורונטו
מגדל CN הוא סמלה של טורונטו. אמנם יש עמדת תצפית בקומה ה-147, אך הנועזים מעדיפים את המרפסת הפתוחה כמה קומות למטה
יום קודם לכן ישבתי באולם ריקודים חשוך והרהרתי על הרגע הזה שבו אציב רגליי מחוץ למגדל הטלוויזיה של טורונטו, שהוא סמלה של העיר. קראתי על EdgeWalk ("טיול על הקצה"), הרפתקה אורבנית שלוקחת אותך לטיול מעל המסעדה המסתובבת של מגדל CN בגובה של 356 מטר או 116 קומות מעל פני הקרקע. בתור כתבת תיירות המשתתפת בכנס המתקיים בעיר קנדית זאת, חשבתי שאוכל להוציא מזה סיפור נהדר. הבעיה היתה שברגע שחשבתי על הרעיון נתקפתי מיד בסחרחורת.
פניתי לאישה שישבה לצדי וחשפתי בפניה ששקלתי לעשות את EdgeWalk, אבל החלטתי לסגת מן הרעיון. כמו במגע קסם, ההרגשה הלא נעימה נעלמה. האישה השיבה שהבת שלה רצתה גם היא ליטול חלק בהרפתקה הזאת, אבל הן צריכות לשוב לאטלנטה מיד אחרי הכנס ולכן לא יהיה להן זמן. באמת? שוב התלבטתי. אולי כדאי שאשתתף בטיול במרומים? הופ, הסחרחורת חזרה.
על קצה המרפסת של בניין CN בטורונטו
צילום: איי.פי
ההתלבטות המשיכה בבוקר, כשצעדתי מבית המלון שלי לעבר המגדל. אולי, חשבתי לעצמי, כבר לא נשארו מקומות? בכל טיול משוגע כזה, שאורך בסך הכל 90 דקות, מהן לפחות 30 דקות מחוץ לבניין, יש מקום לשישה אנשים בלבד. אז אולי באמת לא יישאר מקום, וזה יפתור לי את הדילמה. אבל היה מקום בסיור של 12:30 בצהריים.
היתה לי עוד שעה להרוג. נכנסתי למעלית שלקחה אותי למרפסת התצפית. בעוד היא טסה למעלה הבטתי דרך רצפת הזכוכית וראיתי איך תחתית הפיר נעשית זעירה. הסחרחורת שבה, ובגדול. זה לא היה סימן טוב: בקושי שרדתי עלייה במעלית, וזה עוד כאין וכאפס לעומת האתגר האמיתי שמצפה לי.
בקומה ה-114 בגובה 346 מטר, הסתובבתי על מרפסת התצפית עם עוד עשרות מבקרים, והשקפתי על טורונטו מכל הכיוונים. השמש החזקה האירה את גורדי השחקים בעלי קירות הזכוכית והנוף המדהים השתרע מתחתינו למרחק של קילומטרים. קומה אחת מתחת היתה רצפת זכוכית, כדי שהמבקרים האמיצים למחצה יוכלו להביט היישר למטה לרחוב. לרבים לא היה האומץ לעלות על הרצפה הזו. היו שהתקרבו אליה לאט-לאט, בחשש ניכר, בשעה שקרובי משפחה צילמו אותם.
נו, ואם את זה אני לא מסוגלת לעשות - חשבתי לעצמי - כדאי לי להחזיר כבר עכשיו את הכרטיס ל-EdgeWalk ולנסוע הביתה. אז עליתי על הרצפה השקופה, וכן, ניחשתם נכון - הסחרחורת המוכרת חזרה. ובכל זאת המשכתי לאתגר את עצביי. עליתי 31 קומות מעל למקום שבו בקרוב אצא לטייל מחוץ למבנה, ל-SkyPod בקומה ה-147 של המגדל. מדובר באחת ממרפסות התצפית הגבוהות ביותר בעולם. אבל מה? המרפסת היא בתוך הבניין, לא מחוצה לו.
פוזת "טיטאניק" באוויר
בסופו של דבר, בקומת הקרקע של מגדל CN לבשתי סרבל בצבע כתום שאליו מחוברות רתמות בצבע צהוב-ניאוני. עבור ההרפתקה הזאת - "הליכה מחוץ לבניין עם ידיים חופשיות" - שילמתי סכום נאה (המחיר הוא 175 דולר והוא כולל גם תעודה, צילומים וסרט וידיאו) ולכן היה ברור שלא אוכל להתחרט. אבל מה בדיוק ניסיתי להוכיח? ולמי?
ההרפתקה הזאת מחייבת בחינת כניסה. כדי לצעוד מחוץ לבניין על מישורת ברוחב של כמטר וחצי בגובה של 356 מטר מעל פני הקרקע היה עליי לעבור בדיקת "ינשוף" - המכשיר שבודק אם נהגים שתו יותר מדי אלכוהול. מתברר שהאנשים שמנהלים את EdgeWalk סבורים שמי שמפחד מהטיול במרומים ומנסה להרגיע את עצמו בעזרת כמה כוסיות של אלכוהול, לא נוהג בחוכמה.
אחרי שהלבישו אותנו - כל השישה שהסכימו לעשות את הטיול המשוגע הזה - וציידו אותנו בכל הציוד הנדרש, התחילו לערוך על הגוף שלנו חיפוש מדוקדק. לקחו לנו הכל. סיכה, עגיל, מטבע. כל מה שיכול לסכן את הולכי הרגל למטה. אחר כך צוות EdgeWalk גם בדק לנו את הנעליים כדי לוודא שיש להן אחיזה טובה. שניים מתוך השישה לא עברו את המבחן הזה: הם התבקשו להוריד את הנעליים שלהם וקיבלו נעליים חלופיות. ואף ששילמתי סכום נכבד, התהיות לא פסקו - האמנם אני באמת הולכת לעשות את זה?
cn tower טורונטו
יחצ
כך, כשאנו לבושים בסרבלים ונראים כמו אסטרונאוטים בדרך לכן השיגור, הלכנו בעקבות סטיבן, מדריך הטיול שלנו, לעבר המעליות. הגענו לחדר קטן שבו חיברו כל אחד מאיתנו באמצעות שני חבלים למסילת מתכת עבה שהיתה תלויה מעל הראשים שלנו. המסילה הזאת מקיפה את הבניין העגול. טבעות חיבור המשמשות מטפסי הרים, שחוברו בטבעות לרתמות שלנו, קיבלו חיזוק נוסף באמצעות רצועה פלסטית. רק ליתר ביטחון, למקרה שברגע של טירוף מישהו ינסה לפתוח את הנעילה. נותרו עוד 10 דקות לתחילת המסע המוזר. הגוף שלי היה מתוח. האם ככה מרגישים אנשים שעושים צניחה חופשית רגע לפני שהם קופצים? תהיתי מה תהיה התגובה שלי כאשר אתחיל לטייל שם בחוץ. האם אתמוטט? האם אקח צעד אחד ואז אקפא במקומי?
זהו, יצאנו לדרך. פתחנו את הדלת, נכנסנו לשמיים ועלינו על מישורת פלדה המקיפה את המבנה. הצצתי למטה וראיתי את הרחוב. "זה באמת גבוה, אה?" הוסיף סטיבן הערה שלא ממש סייעה להרגעת העצבים המתוחים. "אין מעקה, אין זכוכית. רק אתם וטורונטו".
לאחר כמה שניות הוא אמר: "מה דעתכם להציץ מעבר לקצה המישורת כדי לראות באמת באיזה גובה אתם נמצאים?" ואז, במקום להישאר איפה שהייתי, במקום הבטוח באמצע המישורת, התחלתי התקרב לקצה שלה. באופן מדהים, מבחינת הסחרחורת, דווקא הרגשתי הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי כאשר רק חשבתי שאני הולכת לעשות את זה.
סטיבן נתן לנו הוראות ביחס למהלך הראשון: אצבעות הרגליים מעל טורונטו. כל אחד מאיתנו, בתורו, היה צריך להתקדם אל קצה המישורת ולהציב את אצבעות הרגליים שלו מעבר לקצה. "ואל תשכחו להביט מטה אל הנמלים ומכוניות הצעצוע האלה", הוסיף סטיבן.
אלן ממקסיקו היה הראשון. "a morir Ay papi, Voy", הוא צעק, "אני הולך למות". אחר כך סטיבן הוביל אותנו על המישורת סביב לבניין, כאשר בדרך הוא מצביע על כל מיני אתרים מפורסמים בעיר ומעבר לה - ראינו את מפלי הניאגרה. השלב האחרון בטיול היה "פוזת טיטאניק". הפעם אני הייתי ראשונה. נטיתי קדימה מעבר לקצה עם הזרועות שלי באוויר, והרוח נושבת בשערי. עמדתי על קצות האצבעות כדי להוסיף קצת לדרמה, ושוב התחלתי להרגיש לא טוב. "מעולה. יפה. והיא גם מביטה ישר למטה", צחק סטיבן. וזה נכון. אמנם לא התכוונתי להוסיף גם גלגול על המישורת, כמו מתעמלת על קורה באולימפיאדה, אבל בהחלט הרגשתי פחות מתוחה, בהשוואה לאיך שהרגשתי כאשר יצאנו לדרך. כאשר כולנו סיימנו, סטיבן אמר לנו שבדיוק שחזרנו את שיא גינס בקטגוריה של "ההליכה הגבוהה ביותר מחוץ לבניין", שנקבע כאן לראשונה בשנת 2011, עם חנוכת המסלול. הבניין עצמו נבנה ביוזמת חברת הרכבות הלאומית ונחנך ב-1976.
היו עוד אירועים שבהם המארגנים גאים. ב-13 בספטמבר 2013 נישאו על המישורת לייסי בולנד וג'ון קירק במה שהם מכנים "החתונה הגבוהה בעולם". מסיבת הכלולות התקיימה לאחר מכן במסעדת "360" המסתובבת הממוקמת מתחת למסלול ה-EdgeWalk. הרגשתי נהדר. לקחתי על עצמי אתגר שאף אחד לא דרש ממני להתמודד איתו, והוכחתי שאני יכולה. למי בדיוק הוכחתי? האמת, זה לא ממש משנה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם