ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

קפדוקיה: לטייל בסגנון אינדיאנה ג'ונס

לישראלים רבים, קפקדוקיה שבטורקיה היא יעד מוכר. בשביל תיירים מארה"ב זאת אטרקציה ייחודית. טיול עם רכבי שטח בוואדיות, שוטטות במערות שבהן התחבאו נוצרים קדומים ומגדלי החרוט הטבעיים נראים להם כסרט של אינדיאנה ג'ונס

היה זה בוקר נעים בקפדוקיה, אזור כמו-מדברי בטורקיה. הבעיה שלי הייתה שעם הג' ט-לג זה היה קצת מוקדם מדי בשביל להיות שמחה ומלאת מרץ - שלא לדבר על כך שבאותו רגע היו רק מעט מאוד דברים שרציתי לעשות עוד פחות מאשר לצאת לטיול ברכב שטח. נסתפק בניסוח הדיפלומטי ונאמר רק שזה לא היה רעיון שלי. אם רוצים לדייק, הרי שמתוך שמונה המטיילים בקבוצה הייתי הכי פחות נלהבת מהרעיון הזה כאשר הוא הועלה לראשונה לפני ימים אחדים.

הגענו לאזור הזה בטורקיה כדי לסייע לפליטים מאיראן וכדי לספוג מהתרבות המקומית. האם באמת זה מה שרצינו לעשות ביום הטיולים היחיד שהקצבנו לעצמנו - להסתובב בשטח ברכבי ארבע על ארבע שכורים? מחצית מהקבוצה - שכללה שלושה גברים ואישה אחת אמיצה מאוד - ענו "כן" על השאלה הזאת. לכן, בבוקר היום החופשי שלנו דרכנו נפרדו. הקבוצה שלי יצאה להרפתקה משלה: לחפש תכשיטים טורקיים זולים ואחר כך לשבת בבית קפה. בדיעבד התברר לנו שהחנויות ממש מול בית המלון שלנו מכרו את אותם תכשיטים במחיר נמוך יותר.
   
במקום לנסוע ברכבי השטח כדי לחפש מערות קטנות (היינו בטוחים שהחברים שלנו ישתעממו לאחר כמה שעות), נסענו לעיר המערות גורם (Goreme) - יישוב רב-שכבתי שנבנה מתחת לפני הקרקע ושימש מקום מקלט לנוצרים שנרדפו בידי המוסלמים בגלל דתם. היה לנו כיף וניסינו אפילו לייצר כלי חרס, חלקנו בצורה מוצלחת יותר מאחרים. אולם כאשר כולנו נפגשנו שוב בארוחת ערב, נראה היה שבהשוואה אלינו לקבוצה שיצאה ברכבי שטח הייתה חוויה של פעם בחיים.

עוד לפני שהספקנו להתיישב כדי ליהנות ממנגל טורקי שהכין לנו בעל המלון שלנו, חברי הקבוצה השנייה כבר החלו לספר לנו על חוויות הארבע על ארבע שלהם. הם בילו את רוב היום באזור שמדרום לגורם, ומהסיפורים שלהם - כיצד גילו מקדשים נסתרים, איך נסעו בוואדיות צרים ובכמה מקרים אפילו איך הם ניצלו מהתהפכות ברגע האחרון - אפשר היה לחשוב שהם היו באתר הצילומים של סרט בסדרת אינדיאנה ג'ונס.

נופה הייחודי של קפדוקיה הוא תוצר של תהליכים טבעיים בני מיליוני שנים. לפני כ-60 מיליון שנה נוצרו הרי הטאורוס שמדרום לקפדוקיה, ובד בבד נחרצה אנטוליה בעמקים שהתמלאו בלבה, בטוף ובתוצרים געשיים אחרים שמקורם בהרי הגעש הסמוכים. התוצרים הגעשיים הללו נשחקו כתוצאה מהשפעת משקעים ורוחות ופיסלו תופעות נוף ייחודיות. חלקן, הנראות כמו מגדלים גבוהים וצרים ומזכירות חרוטים, מכונות "ארובות הפיות". ברבות מהן נחצבו מערות שמשמשות כבתי מגורים ואפילו כבתי מלון. בטיולי בוקר בשבילים הכפריים לא הרחק מבית המלון הצצנו לתוך כמה מערות שנראו בלתי מיושבות (כמה מקרים טעינו). בחלק מהמערות התקינו חלונות זכוכית וליד חלקן חנו מכוניות.
 

חברי הקבוצה השנייה אמרו לנו שהמבנים והמערות האלה פרוסים על פני קילומטרים רבים - הרבה מעבר לטווח שאותו אנו יכולים לכסות בטיול רגלי - וכי המקומות האלה רק מתחננים שיגלו אותם. הם בילו את היום בנסיעה בוואדיות ובטיפוס על מדרונות וולקניים. בקטעים מסוימים הם אף נתנו גז וטיפסו על פסגות בשביל לצפות בנוף עוצר הנשימה - לדבריהם זוהי דרך הרבה יותר טובה לצפות על האזור מאשר באמצעות הכדורים הפורחים היקרים. באמצעות הסרטונים שהם צילמו בסמארטפונים הם הראו לנו איך הם טיפסו לתוך מערות שכביכול איש לא גילה לפניהם. חלקן נראו כמו בתים נטושים, בשעה שאחרות היו מחוברות ביניהן באמצעות מנהרות ארוכות. אולם רק בקטע הנסיעה האחרון שלהם, לפנות ערב, הם מצאו את מה שהם חיפשו - ולא שהם ידעו מה הם באמת חיפשו. לקראת שקיעה, ובמרחק של כמה קילומטרים מהמלון, הם נכנסו לתוך מערה שעל הקירות והתקרה שלה חצובים סמלים דתיים, מה שחיזק את התחושה שלהם שהם חשפו מקדש עתיק. "מבחינתי, אם ראיתי זאת בעצמי בלי מדריך, אז כן, אני גיליתי את המערה הזו'", אמר ג' וש סמית, הראשון שהעלה את רעיון הארבע על ארבע. "כל דבר שראינו, הרגשנו שאנו הראשונים שרואים אותו, למרות שראינו עקבות לאורך הדרך".
 
הקבוצה שלנו - כל השמונה - שכרה את רכבי השטח ל-24 שעות במחיר של חמישים דולר לאדם. מסיבה זו, בבוקר למחרת הגיע תורי לקחת את המכונית לסיבוב. השכמנו קום כדי להספיק לבלות שעות של כוח סוס לפני שנצא ללמד אנגלית ולבקר פליטים בעיר סמוכה. קבוצה ראשונה של ארבעה יצאה בשעה שהאחרים אכלו ארוחת בוקר, וכך כל אחד זכה לנסוע לבדו ברכב ללא שותפים. בעלי, שגם בלי הקפה של בוקר נראה לי נלהב לקראת המסע, סייע לי להתניע וערך לי סקירה מהירה בנושא רכב השטח. גדלתי כשסביבי היו אופנועים ואופנוענים, אז עכשיו זה רכב שטח. באמת לא ביג דיל, חשבתי.

חבשנו קסדות ויצאנו לדרך. בקושי הספקנו לצאת מהעיירה, וכבר התקשיתי לזכור איזו ידית אחראית לאיזה מעצור. ידעתי שבאחת מהן אסור להשתמש בירידה, אך הספקתי לשכוח את המידע שקיבלתי רק כמה דקות קודם לכן. כאשר ירדתי במדרון הגבעה השתמשתי בשני המעצורים לכל אורך הדרך למטה. הכתפיים שלי היו כמו מלחציים סביב צווארי. וזו הייתה רק ההתחלה. כעבור כמה דקות, כשטיפסתי עם הרכב על גבעה אחרת, מצאתי את עצמי מחליקה לאחור ואז הצדה. נכנסתי ללחץ, ולמרבה המזל אחד מחבריי לקבוצה הציל אותי כאשר אחז בהגה של הרכב שלי שנטה על צדו ואפשר לי לרדת ממנו. עד עתה נראה לי שעמדתי במטרה שהצבתי לעצמי: לא ליהנות. אולם לאחר כמה פעולות שכנוע עליתי שוב על הרכב - ובדיוק בזמן הנכון. הגענו אל קבוצת מערות והתחלנו לחקור אותן.
 
עד עתה לא גיליתי לכם, אבל בעלי הוא חוקר מקצועי. לכן, עוד לפני שהספקתי לרדת מהרכב הוא היה כבר במרכזה של המערה וסימן לי להצטרף אליו. מצאנו את עצמנו בתוך שורה של מערות המחוברות ביניהן באמצעות תעלות. לא הרחק מאיתנו, כדורים פורחים שיחקו במחבואים עם המערות. התיירים עלו עליהם בשעת בוקר מוקדמת בשביל לצפות מהאוויר בטופוגרפיה המיוחדת. אנחנו, לעומתם, פשוט יצאנו מבית המלון, עלינו על המכוניות ויצאנו לדרך. במקום להשקיף על האזור למעלה, חווינו את השטח בתלת-ממד ונכנסנו היישר לתוך התצורות הללו, שהן בנות מאות שנים, והזמן שינה אותן והאדם חצב בהן כדי להפוך אותן לחללי מגורים.
 

 
בשלב זה הרגשתי הרבה יותר בנוח מאחורי ההגה והייתי מוכנה לראות עוד. העדפתי את הקטעים היותר מישוריים על פני הגבעות הגליות - במיוחד אם יכולתי לזנק קדימה ולהימנע מענני האבק שהעלה מאחוריו כל אחד מהרכבים שלנו. ברגע זה דמיינתי את עצמי משתתפת במרוצים שרואים בערוצי הספורט, אולם למרות הדמיון הפורה שלי, נראיתי יותר כמו אישה שנוסעת בכיסא גלגלים בתוך סופרמרקט מאשר אחת שעשויה להיות משודרת ברשת ESPN. שמעתי את חבריי למסע משחררים שאגות שמחה, והתחלתי לחשוב שאולי הגיע הזמן שגם אני קצת אשתחרר. זה לא שלא נהניתי; רק שלא יכולתי לא לחשוב כמה לא יהיה כיף אם הרכב הזה יתהפך וימחץ אותי. גישת ה"לאט אבל בטוח שלי" עבדה, אבל רק עד גבול מסוים.
 
בשלב כלשהו במסלול הגענו לקטע צר והיה ברור לנו שאנו נוסעים על ארבעה גלגלים בקטע שיכול להכיל רק שניים. כאן נתקענו ואז בעלי שם רגל אחת על הסלע וחילץ את הרכב. זה לא נראה מסובך. הוא תדרך אותי איך לעשות זאת. הנחתי את הרגל היכן שהוא הניח אותה, ולחצתי על הדוושה לחיצה שנראתה לי עדינה. "וורוווום" זעק המנוע, והרכב שלי נתקע. גלגל אחד נסע על צד אחד של הסלע, אחר היה בוואדי והשניים האחרים נשארו באוויר, ממתינים להוראות.
 
בפעם הזאת כבר התביישתי פחות בכך שנאלצתי לנטוש את הרכב ואפשרתי לבעלי להביא את המכונית אל חוף מבטחים. אחר כך, עם כל ארבעת הגלגלים על הקרקע, התפניתי להביט בבית-מערה שכביש גישה ארוך הוביל אליו. לידו חנה אופנוע. בחזרה במישור השקפתי על הנוף. מפעם לפעם עצרתי כדי לצלם, ואפשרתי לשאר הקבוצה להשאיר אותי רגע עטופה באבק. בשעה שנראה היה שהאחרים נהנים מהנסיעה עצמה, אני העדפתי את החלק של ההגעה ליעד. אהבתי מאוד להעפיל לפסגה, לעצור, להשקיף על הנוף ולנשום נשימה עמוקה נטולת אבק. המסע הזה הסתיים ליד שולחן ארוחת בוקר שהרווחנו ביושר. שקעתי בכיסא שלי והתענגתי על ההרגשה הזאת של לכלוך מתחת לציפורניים. הייתי חייבת להודות-אמנם רק בלבי - שאחרי הכול, ארבע על ארבע זו לא דרך כל כך גרועה לטייל.
 
בעריכת מאיר בלייך

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...