מוסר כליות: לא חותמים על אדי אבל תורמים כליה
חלק יראו בהם משוגעים, חלק יראו בהם אוהבי אדם קיצוניים, כך או כך, נראה כי מי שהחליטו לתרום כליה מגופם לאנשים זרים וללא כל כוונת רווח, הם בני אדם יוצאי דופן
משה רט, רב, ד“ר, פילוסוף, תושב קרני־שומרון, החליט לתרום את אחת מכליותיו. מי שזכה בה הוא שי מימון, 32, נהג מונית מיהוד. רט לא פגש בו מעולם קודם.
למתבונן מהצד התרומה הזו של רט לאדם זר לחלוטין נראית אולי מוזרה, אבל רט מספר על תמיכה שהוא מקבל מכל עבר. “כמעט כולם מעודדים, יש כאלה שאומרים שאני משוגע, אבל הרוב תומכים“.
ואולי זה באמת שיגעון?
“אני באמת משוגע. כולנו כאלו. אבל כשחושבים על זה לעומק, אין בניתוח הזה הרבה יותר סיכון מתהליך לידה או מניתוח קיסרי. אלו פשוט דברים שאנחנו יותר רגילים אליהם“. זמן ההמתנה בישראל לקבלת כליה מאדם שנקבע כי מת מוות מוחי נע בין חמש לשבע שנים, תלוי בסוג הדם ובגורמים נוספים. אמנם קיימת אפשרות להשתלה כזו במספר מועט של מדינות אחרות, בדרך כלל מהעולם השלישי, אך היא מוגבלת: אם בגלל מצבו הרפואי של הנתרם שאינו מאפשר נסיעה, אם בגלל בעיית נוגדנים בדמו ואם בגלל רמת הרפואה במקומות אלו, שאינה משתווה לזו שבארץ. הפתרון האחר הוא תרומה מאדם החי.
כבר חמש שנים שאנשים טובי לב מהארץ, בריאים בנפשם ובגופם, מבקשים לתרום כליה ממניעים אלטרואיסטים לאנשים זרים, חולים שכליותיהם פסקו מלתפקד, ושרק טיפול דיאליזה דוחה את גזר דינם. ומה שהחל כמקרה בודד פה ושם, הפך בשנה האחרונה לדבר נפוץ יותר: כמעט מדי שבוע מתבצעת בישראל תרומה כזו. רוב מוחלט של התורמים מגיע מהמגזר הדתי־לאומי והחרדי, דרך ארגון ‘מתנת חיים‘, מתוך מניע אחד בלבד – הצלת חיים. ב‘מתנת חיים‘ פועלים למציאת תורמי כליה לחולים שאינם יכולים להיתרם על ידי קרוב משפחה, בשל בעיית התאמה. הארגון, שציין לאחרונה 133 השתלות שנעשו בעזרתו ובתיווכו, זכה בשבוע שעבר להכרה ממסדית, לאחר שהרב ישעיהו הבר, מייסדו, קיבל בבית הנשיא את אות הנשיא למתנדב לשנת 2014.
בחזרה לחדר הניתוח. כשמשה רט, בן דודו של בעלי, כתב ביום בהיר אחד בדף הפייסבוק שלו כי הוא מתעתד לתרום כליה לבן אדם זר, חשבתי כי הוא מתלוצץ. אחרי הכול הוא ידוע כאחד שמספק סטטוסים שנונים, לעתים מצחיקים - ובעיקר מפחידים: חובב סיפורי אימה, הרב רט, ומקפיד לשתף את חבריו כמעט מדי יום ב‘סיפור אימה יומי‘ פרי דמיונו. אלא שהפעם זה לא היה סיפור דמיוני, אלא דרמה שהוא שותף לה בכל אבריו.
יום ראשון בבוקר, כמה שעות לפני הניתוח, אני פוגשת את רט במחלקת השתלות, עובר בדיקות והכנות אחרונות. הוא רגוע להפליא, מתעמק בספר הלימוד שלו ורק מחכה לרגע שהמשימה שלקח על עצמו תושלם. האחיות כבר רגילות לאותם “משוגעים“ אלטרואיסטים שמתייצבים לתרום אבר מגופם לאדם שאינם מכירים, ומאחלות לו בהצלחה.
אל רעיון התרומה, הוא מספר, הגיע בעקבות מודעה שראה מטעם ארגון ‘מתנת חיים‘. “נחשפתי לאפשרות הזו, של תרומה בעבור מישהו שהוא לא בן משפחה, והבנתי שזה דבר גדול. לצדקה יש גבול, וכאן זה סוג של נתינה הרבה יותר גדולה שלא דורשת הקרבה חוץ מאי־נוחות לזמן קצר. אין לה השלכות לטווח הרחוק, ובשביל המקבל זוהי הצלת חיים“.
שבעה חודשים עברו מיום ההחלטה על התרומה עד ליום הניתוח. בשלב הראשון עבר רט בדיקות ראשוניות – בדיקות דם ואולטרה סאונד לצורך בירור התאמתו לתרומה. בשלב שני התקיים מפגש קבוצתי של תורמים פוטנציאליים שבו הוסבר להם במה כרוך הניתוח ומהם הסיכונים שעלולים לצוץ. בשלבים המתקדמים יותר היה כבר ראיון עם רופא ועם פסיכיאטר, נעשו בדיקות מקיפות יותר לתורם וכן בדיקות התאמה לנתרם.
משה, בכל התקופה הזאת לא היו לך הרהורי חרטה? היסוס?
“לא. מרגע שהחלטתי, הייתי שלם לגמרי עם זה“. רט, נשוי למלי ואב לשישה, למד בישיבת ההסדר בקרני־שומרון ובחר לבנות שם את ביתו. הוא הוסמך לרבנות וממש לאחרונה סיים את הדוקטורט שלו בפילוסופיה. רעייתו מלי מגבה אותו בהחלטה לתרום. “היא דחפה אותי לתרומה. למעשה, הייתה רוצה לתרום בעצמה, אבל בשלב זה של חייה זה לא מתאים. באופן טבעי היא קצת חוששת, אבל מאוד תומכת“.
רט מספר כי בתחילה חשב שלא לשתף את הוריו לפני הניתוח, כדי לחסוך מהם דאגה, “אבל היה מסובך מדי להסתיר מהם. לאחר שידעו, הם עודדו אותי לתרום ושמחו על ההחלטה“. לששת ילדיהם הסבירו בני הזוג את המצב, כל אחד לפי הבנתו. “הם בעיקר שמחים על ההזדמנות לישון ליד אמא במיטה“, מחייך משה.
מה יקרה אם יום אחד אשתך, או מישהו מקרובי משפחתך, יזדקק חלילה לתרומת כליה?
“הסיכוי לכך הוא קטן מאוד, אבל אם זה יקרה, חס וחלילה, אז בזכות התרומה שלי, המשפחה שלי נמצאת בעדיפות גבוהה יותר ברשימת מקבלי התרומה“.
בחדר מספר 4 הסמוך לזה של רט שוכב הנתרם, שי מימון, הסובל מאי־ספיקת כליות. עוד בבדיקות שקדמו לגיוסו לצבא התגלה אצל מימון חלבון בשתן, והוא נשלח לטפל בבעיה. “הייתי צעיר ואולי קצת טיפש. לא ייחסתי לזה חשיבות, והמצב הידרדר והידרדר“.
לפני שלושה חודשים הרופאים הודיעו למימון כי שתי כליותיו בתהליך קריסה, ואם לא יימצא לו תורם כליה, יצטרך להתחיל בקרוב בטיפולי דיאליזה. בשל מצבו מימון התעייף בקלות וכל פעולה קטנה הייתה כרוכה בכאב ובמאמץ גדול בעבורו. בניסיון נואש לעזור, הציעה שמחה, אמו של שי (היתום מאב), לתרום לו אחת מכליותיה. אך בשל גילה, 67, הצעתה ירדה מעל הפרק. לשמחתם, בדיוק אז התקבלה הודעה על תורם אחר אפשרי. “
אין מילים לתאר את ההרגשה שלנו כשהתקשרו ואמרו לנו שמצאו לי תורם“, אומר שי. “בהתחלה לא האמנתי שאדם זר יסכן את עצמו סתם כך בלי להכיר אותי. אבל מתברר שיש זן נדיר כזה של אנשים, שבאמת אכפת להם מאחרים“. אני שואלת את רט, אשר התזה שלו עסקה בנושא ‘מוסר במלחמה‘ ועבודת הדוקטורט שלו הייתה על היחס בין אלוקים והחובה המוסרית, האם הוא חש חובה מוסרית לתרומה שכזו. “הדוקטורט בעצם מנסה להוכיח“, הוא משיב, “שבלי אמונה באלוקים אין מוסר, שהמוסריות נובעת משמירת המצוות. זה לא אומר חלילה שאנשים שאינם שומרי תורה הם לא מוסריים, אבל רוב מוחלט של תורמי הכליות הם אנשים דתיים וחרדים“.
אם מדברים על מוסר, אין לדעתך חשש שיתפתח בעתיד, כשיגמרו התורמים מרצון, שוק העוסק בסחר בכליות?
“ממה שאני נחשפתי אליו, לאורך כל התהליך הייתה הקפדה יתרה על כך ששום כסף לא יהיה מעורב בתהליך. בכל מקרה, כיום המצב הוא שגם מי שיש לו כסף לא יכול לקנות כליה. באופן אישי, אני לא מבין את הבעיה בקנייה של כליה, בפרט שפונדקאות, למשל, מותרת בארץ. מי שיש לו כסף למה שלא יקנה לעצמו כליה? הרי הוא לא קונה את זה להנאה או כי משעמם לו, אלא בגלל שהוא זקוק לזה, ואין ספק שמענק כספי יעודד אנשים לתרום“.
מחוץ לחדרי הניתוח קוראות שתי המשפחות תהלים. מתפללות שהתהליך יעבור בשלום. בחדר מספר 4 האווירה מתוחה יותר. הניתוח להשתלת הכליה מסובך בהרבה, ותמיד קיים סיכוי שהגוף ידחה את האבר. דקות לפני הניתוח אני שואלת את רט איך יחוש אם הכליה שתרם לא תיקלט. “אז עשיתי מעשה טוב לשם שמיים“, הוא עונה. “הכוונה בוודאי הייתה טובה“.
משה הוא בנם של חגית ואבי רט, המתגוררים בגבעת־שמואל. אבי, סופר ואיש חינוך, ממתין לבנו בחוץ. בינתיים הוא מלמד אותי שיעור בנתינה. “כשנפטר ה‘שפת אמת‘, אמר עליו בנו ה‘אמרי חיים‘: ‘לאבא היו שנים קצרות וימים ארוכים‘. כשאתה נותן משמעות לחיים - אז הימים ארוכים;
יכולת הנתינה הזאת מתחילה הרבה שנים קודם. כשסבא רבא של משה, יצחק משה רט, הגיע לאושוויץ, הוא היה בן 44. בידו האחת אחז בבתו התינוקת ובידו השנייה תמך באדם זקן שמקל ההליכה שלו נלקח ממנו. “הוא ירד מהרכבת וידע שהסיכוי שלו לשרוד עם שני האנשים התלויים על ידיו הוא קלוש, ובכל זאת הוא המשיך ללכת איתם“, אומר אבי. “אנשים מסביב אמרו לו ‘תעזוב את הזקן, תעזוב את הילדה‘, אבל הוא החליט שהוא תומך בהם, עד הסוף“.
ובכל זאת, משה הכניס את עצמו לחדר הניתוח מרצונו החופשי. אתם לא דואגים?
“להתפלל שהילדים יהיו בריאים זה חלק מההורות. חשש על בריאות יש לכל אחד“, אומר אבי, ששכל את בנו חנן ממחלת הסרטן. “כל טלפון יכול לשאת בשורה רעה. אבל אנחנו מתפללים ומקווים לבריאות טובה“.
סיפורו של ארגון ‘מתנת חיים‘ מתחיל לפני כשבע שנים. מייסדו הרב ישעיהו הבר חילק אז את זמנו בין עבודה כר“מ בישיבה גבוהה, לבין ניהול חינוכי של בית ספר יסודי. יום אחד, סתם כך פתאום, הוא חש כי אינו יכול לעלות במדרגות. האבחנה של הרופא הייתה מהירה ואכזרית: “הכליות שלך גמורות“. עד היום לא ברור לגמרי איך הגיע לכדי כך, אבל ככל הנראה הסיבה הייתה תת־תפקוד קיצוני של בלוטת התריס.
בעקבות זאת נאלץ הבר להתייצב מדי יום בבית החולים ‘משגב לדך‘ בירושלים, כדי לעבור טיפול דיאליזה. בכורסה שלידו ישב פנחס תורג‘מן, תלמיד ישיבה מקריית־ארבע, שאיבד את אחיו במלחמת לבנון השנייה. שנה שלמה עברו תורג‘מן והבר טיפולי דיאליזה זה לצד זה, והפכו לידידים. “פנחס היה תלמיד ישיבה בלי ר“מ, ואני הייתי ר“מ בלי תלמידים, אז פתחנו ביחד את ‘ישיבת הדיאליזה‘“, נזכר הבר בחיוך.
כעבור שנה, כשמצבו של הבר הידרדר עוד, הובהר לו כי הוא חייב לעבור השתלת כליה בהקדם. כל בני משפחתו נבדקו - כולל חמותו, אמרתי לה: “לא מספיק את מעורבת לי בחיים, עכשיו את גם רוצה להיות לי בתוך הגוף?“ - אך לא נמצאו מתאימים. בסופו של דבר נמצאה להבר כליה מחבר שנחלץ לעזרה, והוא עבר את ההשתלה בהצלחה. בעקבות זאת, ביקש גם פנחס, חברו של הבר לדיאליזה, שינסה לעזור גם לו למצוא תורם. “הבטחתי לעשות זאת והתחלתי בבירורים“. ואמנם הבר הצליח למצוא לפנחס תורם, אלא שזה נפטר קודם השלמת תהליך התרומה. הבר לקח את המקרה ללב, והפך את יום פטירתו של פנחס ליום הולדתו של ארגון ‘מתנת חיים‘.
“קיבלתי על עצמי באותו היום לא לחזור לעיסוקיי הקודמים, אלא לעסוק אך ורק בהצלת חיים“, הוא אומר. “המטרה שלי היא לחלץ כמה שיותר אנשים מהדיאליזה. היום אני שואף לחזון בר השגה שמדינת ישראל תהיה המקום היחיד בעולם שלא תהיה בו רשימת המתנה להשתלת כליה. יש לנו סיכוי לחסל את תור הממתינים בתוך שנים בודדות, אם יותר אנשים יתגייסו לתרומת כליה“.
הבר הוא חסיד נמרץ, מסתובב במרץ בין החדרים. האחיות מברכות אותו לשלום. הרופאים מכירים אותו היטב, והוא זוכה להערכה על פועלו. מי שלא מכיר אותו, מגיב בחשדנות לכל הסיפור. “בתחילת פעילותי חשבו שאני סוחר אברים. הרופאים הרימו גבה, והחולים חששו שמדובר בעוד אדם שמנסה להתפרנס על חשבונם. אבל כשראו את התורמים, הם הבינו שלא מעורב כאן שום כסף, אלא שמדובר רק במצווה. כשהם ראו את החומר האנושי של התורמים הם נרגעו, ואז קיבלתי את אמון המערכת.
היום הם יודעים שהכול נעשה בצורה הכי טהורה שיש. מי שמקבל דרכנו השתלה, לא מוציא מכיסו אפילו פרוטה אחת, והתורמים לא מקבלים דבר בעבור הכליה“. הבר מציג בפניי הודעה שקיבל מאחד התורמים שבוע קודם, שמספר שבני משפחתו של הנתרם הביאו לו עוגיות, שתייה ובושם. “את השתייה והאוכל לקחתי כי לא היה לי נעים“, כותב התורם, “אבל את הבושם סירבתי לקבל“.
שבוע אחרי ההשתלה שעבר מימון, חזרנו אל מחלקת השתלות בקומה 5 בבית החולים בלינסון. רט השתחרר לביתו בערב חג השבועות, יומיים לאחר הניתוח, והוא מתאושש היטב. מימון עדיין מאושפז להשגחה רפואית, וגם הוא צפוי להשתחרר בימים הקרובים. סוף סוף רואים חיוך על פניו. יום קודם התקיימה בבית החולים השתלה נוספת פרי מאמצי התיווך של ‘מתנת חיים‘.
שרה (שם בדוי) התורמת מסכימה לשוחח איתי בחפץ לב, ובתנאי שלא אחשוף את שמה. “אין לי עניין להתפרסם כגיבורה אצילת נפש. עשיתי מעשה שדורש ממני מאמץ קטן ואי־נוחות קטנה בתמורה להצלת חיים של מישהו אחר. אין לי רצון שיפרשו את זה אחרת. כמו רט, גם שרה, 39, אם לשבעה, הגיעה לרעיון התרומה, בעקבות מודעה בעיתון. אז נולדה בה המחשבה הראשונית לתרום כליה.
כשעמיתה לעבודה סיפרה לה שתרמה כליה, הבשיל הרעיון לכדי מעשה. שרה, העובדת בתחום רפואי, חקרה היטב את הנושא לפני שנכנסה תחת סכין המנתחים. “הסיכון בניתוח עצמו פחות הטריד אותי, הבנתי רציונאלית שהוא לא גדול. יותר הטרידה אותי המחשבה איך יהיה לחיות עם כליה אחת ומה ההשלכות הרפואיות לכך. גיליתי שעל פי מחקרים תורמי כליה מאריכים ימים. אולי זה כי מלכתחילה מי שבוחר לתרום הוא אדם בריא ובלי בעיות רפואיות - אבל זו עובדה“.
איך הגיבה הסביבה הקרובה להחלטה?
“ההורים שלי לא יודעים. הם אנשים מבוגרים ולא רציתי להטריד אותם. אספר להם בשלב מאוחר יותר. את בעלי הושבתי ליד המחשב והראיתי לו מחקרים וכתבות בנושא. הוא נתן את הסכמתו די מהר. הוא מאמין בי“.
מה אמרת לילדים?
“לקטנים אמרתי בשבוע האחרון את האמת - שאמא הולכת לתרום כליה. שזה לא מסוכן, ושאני אחזור תוך יומיים־שלושה הביתה. הסברתי להם במילים שלהם. בת הארבע הקטנה לא מבינה, והגדולים מאד גאים בי. הבכורה שלי בת ה־19 אמרה לי שהיא מקווה מאוד לתרום בעתיד כליה. את האחים שלי שיתפתי רק לפני שבוע, וגם הם מאוד תמכו. חונכנו לעצמאות מחשבתית בבית, וכל אחד מאיתנו עושה את זה בדרכו שלו“.
המניע של שרה לתרומה הוא פשוט “לעשות מצווה. לא נתקלתי באנשים שעושים את זה בלי אמונה בה‘“, היא אומרת. את ההשתלה ביקשה לקבוע לחופשת הסמסטר מלימודיה. בעבודה לקחה את ימי החופשה שנצברו לזכותה לכדי חודש של התאוששות. בהתייעצויות שקדמו לכל ההליך, היא ביקשה לתרום למישהו צעיר יחסית, “שיש לו עוד הרבה שנים לחיות עם הכליה שלי. מישהו פעיל שמצבו ישתפר באופן דרסטי בעקבות התרומה“.
אגב, התורמים אינם יכולים לתרום למישהו מסוים, אבל כן יכולים להתנות את התרומה בהעדפה למושתל בסיווג כזה או אחר, למשל - שהתרומה תושתל בגבר או באישה, בילד או במבוגר או ביהודי בלבד. כך בחרו משה ושרה. “משה לא היה מוכן לתרום כליה לזה שאולי יזרוק עליו אבנים“, אומר הרב הבר. “זה לגיטימי בעיניי. זכותו לתת עדיפות למי שהוא רוצה. יש כאלה שאומרים לי, ‘אני רוצה לתרום לאדם צעיר‘, אחרים שאומרים להפך – ‘אני רוצה לתת לאדם עם הכי פחות סיכוי לקבל תרומה‘. יש כאלה שמבקשים לתרום דווקא לשומרי שבת, ויש שמבקשים ליהודי, בלי שום התניה נוספת“.
האפשרות להתניות הללו הם שמובילות את רוב התורמים לתרום דווקא דרך ‘מתנת חיים‘ ולא באמצעות ‘המרכז הלאומי להשתלות‘ - הגוף הממשלתי המטפל בעניין. “המדינה חייבת לפי כלליה לתת את האברים לכל נזקק באופן שווה“, אומר הבר, “אנחנו כארגון לא. זאת הסיבה שמספר התרומות האלטרואיסטיות שם מגיע לבודדים בלבד“.
הארגון, אגב, זוכה לתמיכת רבנים מכל גוני הקשת, כולל גדולי הדור החרדים, שסמכו את ידם על התהליך. ההחלטות את מי להעדיף בין הממתינים בתור מתקבלות על ידי ועדת אתיקה פנימית של ‘מתנת חיים‘. סכנת חיים, למשל, תקפיץ את המועמד מיידית לראש התור, בלי קשר לזמן ההמתנה שלו להשתלה.
בחדר שממול שרה שוכבת טלי סלואן, 32, מכפר־יונה. רק אתמול עברה את ההשתלה, וכבר היא נראית מאוששת ושמחה. סלואן נולדה עם סיסטיק פיברוזיס. בגיל 22 נאלצה לעבור השתלת ריאות, לאחר שהמחלה כרסמה בריאותיה שלה. במשך עשר שנים נטלה תרופות נגד דחייתן, תרופות שככל הנראה השפיעו על כליותיה. ההידרדרות הייתה מהירה מאוד. כמה שבועות אחרי הדיאגנוזה, הכליות פסקו מלתפקד, וטלי החלה בדיאליזה. המסע של הרב הבר למציאת תורם מתאים לסלואן החל.
ואז הופיעה שרה. “הסיפור של טלי מאוד נגע ללבי“, אומרת שרה. “היא בחורה מופלאה, אופטימית ופעילה. אני מאמינה שהתרומה תשפר את איכות חייה ללא הכר. ואני מאוד אשמח אם עכשיו היא גם תוכל להכיר מישהו נחמד ולהתחתן“. “שרה הייתה חדורת מוטיבציה לעשות כבר את התהליך“, אומרת טלי. “היא אישה מיוחדת מאוד, אישה מדהימה. עד עכשיו אני לא מאמינה שהיא עשתה את הדבר הזה בשבילי. קשה להאמין שיש אנשים כאלה“.
לכאורה, הפעילות של ארגון ‘מתנת חיים‘ מצטיירת כמצב של מרוויחים בלבד. אלא שתחושת אנשי משרד הבריאות בעניין היא מעורבת. “מצד אחד, אנחנו מלאי הערכה לתורמים ולפעילות הארגון“, אומר מאיר ברודר, היועץ המשפטי של משרד הבריאות. “מצד שני, כל העיסוק הזה בתרומות מן החי מחייב אותנו בחשדנות, בקרה ופיקוח. לכן גם תורם שמגיע דרך ‘מתנת חיים‘ אינו עובר ישר ב‘מסלול ירוק‘. אנחנו בודקים כל אחד כחוט השערה. הרי הגיוני יותר שאדם יתרום כליה לאדם שקרוב לו - מישהו מהמשפחה, חבר מהצבא או מהילדות.
"הניסיון שלנו מלמד שהרבה פעמים תרומות כליה מגיעות ממניעים פסולים, בעיקר מתוך כוונה לרווח כספי ומתוך לחצים חיצוניים. קרו בעבר כבר מקרים של אנשים שהיו שקועים בחובות וקיבלו איומים שאם לא יתרמו כליה שבעבורה יקבלו כסף - גורלם יהיה רע ומר. לכן התורמים עוברים תהליכים רבים במטרה לבדוק ולברר היטב את מניעיהם. אם תרצי, זה כמו אדם שרוצה להתגייר ושואלים אותו למה הוא צריך את כאב הראש הזה“.
אני שואלת את ברודר, שאחראי בסופו של דבר על אישור תרומות אלטרואיסטיות בישראל, האם לא נוצר פה מצב שארגון ‘מתנת חיים‘ ממלא בעצם תפקיד שהמדינה הייתה צריכה למלא באמצעות המרכז הלאומי להשתלות.
“זה באמת משהו שקצת מפריע לנו - שהדברים לא נעשים דרך המרכז להשתלות“, עונה ברודר. “כל הנושא של תרומה מן החי הוא במידה מסוימת כורח המציאות. אם היו לנו מספיק תרומות מן המת, לא היינו צריכים להכניס אדם חי לניתוח. המשאבים של המרכז להשתלות מופנים היום לגיוס תרומות מן המת. כרגע, למרכז הלאומי להשתלות אין קמפיינים לתרומה מן החי. יכול להיות שנגיע לנקודה שבה נגיד עשינו הכול לתרומות מן המת, עכשיו נעשה הכול למען תרומות מן החי. אבל אנחנו חושבים שיש עוד הרבה מה לעשות בחינוך והסברה לתרומות מן המת, לפני שפונים לאפיק של תרומות מן החי, ודווקא הציבור הדתי והחרדי שממהר לתרום דרך ‘מתנת חיים‘, מסרב לחתום על כרטיס לתרומת איברים מן המת".
גורם בכיר אחר במשרד הבריאות ציין באוזנינו כי כרגע, כל עוד הפעילות של הארגון מצומצמת ופועלת כמעט אך ורק בקרב המגזר הדתי, אפשר לבקר את התהליך ולשלוט עליו. ברגע שזה יגדל ויפרוץ לקהלים חדשים, אנחנו נצטרך לבחון את הכול שוב בזהירות“.
ולמרות כל הבדיקות והזהירות, מתברר על פי פרופ‘ איתן מור, מנהל מחלקת השתלות בבילינסון, שהשתלות מן החי מהוות כיום כ־60 אחוז מכלל השתלות הכליה בארץ. “המודעות עולה כל הזמן“, אומר פרופ‘ מור, “ואני וצוות מחלקתי עושים עבודה מאומצת בנושא כדי להסביר למשפחות המועמדים על ההליך ויתרונותיו.
השתלה מן החי היא ללא ספק אפשרות עדיפה על פני המתנה להשתלות מן המת, שעלולה לקחת כמה שנים. הסכנה לתורם כליה היא מינימלית. תמותה מהניתוח היא דבר נדיר: מקרה אחד על כל 3,000 ניתוחים. מדובר בניתוח לפרוסקופי, כך שהתורם מתאושש ומשתחרר מהמחלקה בתוך 3־4 ימים ויכול לחזור לתפקוד מלא בתוך כחודש ימים“.
פרופ‘ מור מסביר שגם לטווח הארוך הסכנה של התורם קטנה, כי הוא עובר בדיקות קפדניות לאיתור סימנים מוקדמים של יתר לחץ דם, סוכרת או כל סימני פגיעה כלייתית, “כך שהסכנה להתפתחות אי־ספיקת כליות בתורם לאורך השנים הוא קטנה ביותר“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם