"לא נורא, נתקלח מחר": מונולוג של אמא בלי בושה
להיות אמא זה קל? רק כיף? ממש לא. שירי פריימן מתוודה על ניגוב נזלות, קללות שבורחות ליד הילדות, אכילת שאריות ישר מהמקרר, ועל אהבה גדולה שבסופו של דבר מכסה על הכל
אני לפעמים לא מתקלחת. אני לפעמים יוצאת מהבית בלי איפור. (פחח אעלק בלי איפור, זה כל כך 2013, התכוונתי שלפעמים אני יוצאת להביא את הילדה מהגן בלי חזייה).
אני אמא. אני לפעמים אומרת לילדות שלי "לא נורא מחר נתקלח". לפעמים אני משכנעת את הילדות לא ללכת לחוג כי אני לא מסוגלת לצאת עם הקטן מהבית בעגלה עם מוניות בגשם.
עוד כותרות ב-nrg:
רק היום: כך תקנו מהר ובזול בסייל "יום הרווקים"
לא רק בר רפאלי: אומרים לנו שיש יופי אחר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני אמא. אני לפעמים כל כך עצבנית שאני שוכחת אלף הבטחות שהבטחתי במהלך היום.
אני אמא. אני לפעמים מנגבת לילדים שלי כל מיני סוגים של זיעות נזלות שוקולדים מהפנים ושאר דברים מרוחים ובלית ברירה עם ידיים חשופות כשאנחנו בחוץ. בסוף מנגבת את זה על הבגדים של מישהו, שלי, שלהם, זורמת. חשוב לזרום.
אני אמא. לפעמים הארוחה היחידה שיש לי ביום זה שתי צלחות של שאריות של הילדות שאני מאחדת לצלחת אחת.
אפשרות שנייה תהיה לאכול שתי פרוסות לחם עם לאבנה בתוך המקרר מהר מהר ולהרגיש כמו חזיר.
אני אמא. אני תמיד, אבל תמיד קצת אחרטט את הגננת ואעגל פינות על כל מיני דברים. כנ"ל לגבי האמהות מהגן שהן סוג של מנכ"ליות האמהות הכלל עולמיות ואני תמיד בטוחה שאיכשהו כולן בקליקה אחת חברות הכי טובות ורק אני לא.
אני אמא. הילדים שלי בוכים וצורחים ולפעמים משתטחים, וכן גם צועקים עליי, ולא מכבדים אותי ולפעמים מתחצפים. עדיין הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם הכי בעולם ועדיין בסוף יום הן יגידו "את האמא הכי טובה שיש". זה יותר חשוב מהדודה שהרימה גבה בסופר או האמא ששאלה אם אפשר לתת לילדה סוכריה כי היא בוכה, בתור נחמה לכך שאמא שלה (אני) מסרבת לתת לה משהו ואני כנראה מכשפה.
אני אמא. לא תמיד הילדים שלי נראים מחונכים למופת כמו משפחת פון טראמפ. אבל לא הייתי מחליפה אותם בשום דבר בעולם הזה.
אני אמא. בילד שלישי לא הרתחתי בקבוקים, שמתי מים מהברז, מוצצים מגיעים ישירות מהרצפה לפה שלו, כן גם במקומות ציבוריים, וכשבלילה אין לי כוח לשטוף את הבקבוק אני רק שוטפת עם מים מנערת טוב טוב ומקווה לטוב.
אני אמא. אני לא יושבת לארוחות משפחתיות עם הילדים שלי באמצע שבוע, הבנות יושבות לאכול בנפרד ואני בנפרד כי אני צריכה את זה לנפש שלי. ובמשך חודשים ושנים אני מצדיקה את זה בכל מיני הצדקות לכל שלל האמירות שזה נורא חשוב וכו', והגיע הזמן להפסיק לתרץ את זה. לא בא לי. לא מתאים לי. הן מסודרות שתיהן יחד מקשקשות להן. ואני צריכה את הזמן הזה לדברים אחרים.
אני אמא. לפעמים אני מקללת. לפעמים בורח ליד הילדים. לפעמים הילדות שומעות אותי אומרת משהו לאבא שלהן או למישהו שהן לא היו צריכות לשמוע. לא תמיד אני מכונת צנזורה. אבל הן יראו בסוף היום את החיבוק לאבא שלהן, את המילים החמות, והן יבינו שיש להן בבית חומת מגן כל כך חזקה מפני העולם שזה כל מה שחשוב.
בקיצור, אני בסך הכול אמא. אני לא סופר נני מהלכת עם שלל תוכן העשרתי בכל עת ועונה וסבלנותי היא לא אין סופית ולפעמים היא כמעט ולא קיימת. לפעמים.
בעצם אני לא רק אמא. אני בן אדם, אני אחות, אני חברה, אני שכנה, אני בת, אני נכדה, אני שירי. אני גם אמא.
עשיתי הרבה טעויות ואני כנראה עוד אמשיך לעשות. אני פשוט בוחרת לא להתבייש בהן.
***
הטקסט הועלה לראשונה בקבוצת "אמהות מדברות - מפגשי אמהות בצפון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם