בצ'אד לא רוצים תיירים ישראלים, אז הלכנו דווקא
הבטחות לא חסרות לתושבי צ'אד: כל שליט בתורו הבטיח להם מסילת רכבת, רשת כבישים ושאר פרויקטים שיקרבו אותם מעט אל המאה ה־21. בפועל יש להם רק חולות, נשיא עם מספר לא ברור של נשים וסבלנות אינסופית. הצצה נדירה למדינה שלא מעוניינת במטיילים ישראלים, או במטיילים בכלל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל רכב שמגיע למעבר הגבול נעצר ליד חייל, שמעיף מבט ב"לאסה פאסה" של הנוסעים – הגרסה המקומית לתעודת זהות, דפים שכתובים בהם בכתב יד שמות הוריו ומקום מגוריו של המחזיק בהם. החייל מעביר את הדפים לשוחה הסמוכה, שם יושב הפקיד שיודע לקרוא. הלה רושם שמות ומספרים במחברת מרופטת, ומחזיר את הלאסה פאסה לנוסעים. המספרים יישארו קבורים במחברת שלו, מכיוון שכאן בדיונות אין מחשב, אין אינטרנט ואין קליטה סלולרית. אבל הרישום מספק עבודה לתושבי הספר, ולכן אף אחד לא מעלה שאלות בנוגע לנחיצותו. ובכלל, בצ'אד לא שואלים שאלות, פשוט נותנים לדברים להתנהל כפי שהם.
בימים אלה, ימי מגפת האבולה הפוקדת את אפריקה, הליך המעבר מורכב יותר. בתוך אחת השוחות יושב רופא הבודק את חומם של הנוסעים, כדי לוודא שאינם נושאים את המחלה. לי אין חום, אבל הפקיד מעיף בי מבט וקורא לבוס שלו, שקורא לבוס שלו. "לא עבר פה תייר לבן כבר עשר שנים", אומר לי הדרג הבכיר. "אני לא רוצה להיות הראשון שמעביר פה תיירת. תחזרי לניז'ר".
"המדאם עייפה", מתערב אחד משותפיי לנסיעה. "היא נסעה ארבעה ימים מניז'ר. בבקשה, תנו לה לעבור". הפקידים מתדיינים ביניהם, מגיעים להסכמה, ואני חוצה את הגבול. ברוכה הבאה לצ'אד.
14 בני אדם דחוסים יחד איתי בג'יפ שעושה את דרכו מכאן לעבר הבירה. שניים יושבים ליד הנהג, והשאר נכנסים מאחור - בכריעה, בישיבה, בשכיבה ובקיפול עוברי, משולבים זה בזה כמו טטריס. כשהג'יפ דוהר על החולות כולם מתעופפים בחלל הפנימי ונחבטים בגג. כשהג'יפ מתחפר כולם יוצאים ודוחפים, ואחר כך חוזרים איש־איש לפינה ולתנוחה שבהן היה לפני העצירה.
בשלב מסוים מנוע הג'יפ שלנו משתתק. הנהג מושך בכתפיו ומתיישב מתחת לעץ. "אין לי חלקי חילוף", הוא אומר, "צריך שמישהו יביא אותם מהעיירה הסמוכה". העיירה הסמוכה נמצאת במרחק כמה שעות נסיעה, והנוסעים מטפסים על הדיונות כדי להשיג קליטה לטלפונים הסלולריים שלהם וליצור קשר עם חבר שיבוא לחלץ. לבסוף הם מתייאשים ומצטרפים אל הנהג מתחת לעץ, מחכים שמישהו יעבור כאן, יבין מה הבעיה, ויפיץ בעיירה שבהמשך הדרך את השמועה על הרכב התקוע במדבר וזקוק לחלקי חילוף.
שעתיים חולפות, והיחידים שעוברים הם נוודים רכובים על גמלים. אני לא מוצאת שותפים להתמרמרות שלי על הנהג, שאכזב שנית. לפני שיצאנו לדרך שילמנו לו מחיר גבוה במיוחד תמורת נסיעת לילה, אך כעבור שעתיים של נסיעה הוא עצר את הג'יפ והודיע: "אני עייף, נישן פה בחולות ונמשיך מחר". ללא מילה של תלונה או טענה פרסו הנוסעים מחצלות וישנו בצד הדרך. בבוקר הם התפללו וחזרו לג'יפ. שעה לאחר מכן הגיעה העצירה הנוכחית, והנוסעים שוב קיבלו אותה בשלווה, כאילו זה חלק מהלו"ז שתוכנן. הם יושבים על החול, מציירים בו עיגולים, ומדברים עם הנוודים. "זה קורה פה הרבה", מסביר לי אחד מהם. "הפעם יש לנו מזל, כי יש באר במרחק קילומטר מכאן".
כשאני מגיעה לבסוף לנג'מנה אני מגלה שאי אפשר למצוא בה חדר בפחות ממאה דולר ללילה. "אתם מכירים מקום זול יותר לישון בו?" אני שואלת עובדים של עמותה כלשהי, כשאני יושבת בלובי של המלון היקר ולצדי מוצ'ילה (תרמיל) בגודל של גופה. "אין דבר כזה", הם עונים, ותוהים מה אני בכלל עושה פה. פליאתם רק הולכת וגדלה כשאני מספרת שאני מטיילת, ועוד לבד. "את יודעת שאת התרמילאית הראשונה במדינה הזאת?" הם שואלים.
"אז אין פה הוסטלים לתרמילאים?"
"אפילו לא אחד", הם עונים.
"בתי הארחה למקומיים?"
"הם יעלו לך רק עשרים דולר ללילה, אבל תצטרכי לישון שם עם נשק. את יכולה לישון בחדר שלנו, אם את רוצה. רחמנות עלייך, בחרת את המדינה הכי לא מתאימה לתרמילאים. למה הגעת לפה?"
למה, באמת? התשובה היא שהצבתי לי מטרה: לערוך היכרות עם מדינות שיש להן יחסים בעייתיים עם ישראל. לא אויבות ישירות, אבל שומרות מרחק ניכר. אחרי שהגעתי בעזרת דרכון אמריקני לאפגניסטן, לסומלילנד, לעיראק הכורדית ולעומאן, הגיע תורן של מדינות אפריקה. מצאתי את עצמי בקהיר, מנסה נציגויות דיפלומטיות שונות. בשגרירות הסודנית אמרו לי "את חצופה!" וקרעו את הטופס. חברו של הפקיד האנטיפת הסביר: "אתם האמריקנים מקשים עלינו לקבל ויזות, אז גם אנחנו מקשים עליכם".
הבאה בתור הייתה צ'אד, אחת המדינות האפריקניות שישראל חיזרה על פתחיהן בשנות השישים. ההתחלה נראתה מבטיחה: ישראל סיפקה לצ'אד נשק, אימונים צבאיים והכשרה חקלאית, וקיבלה בתמורה תמיכה נדירה ממדינה מוסלמית. אלא שבשנות השבעים, לחץ מצד לוב ומדינות ערביות אחרות גרם לצ'אד
הצ'אדים, כפי שנוכחתי לראות פעמים רבות, רגילים להיתקע ולחכות. ארצם היא מדינה שכוחת־אל בלב הסהרה, מדברית ברובה, מוקפת שכנות שאינן מתקדמות ממנה בהרבה - ניז'ר, לוב, סודן, הרפובליקה המרכז־אפריקנית וקמרון. אף שבארצם יש בארות נפט ומכרות זהב שהיו יכולים להועיל לכלכלה, מזה שנים רבות תקועים הצ'אדים במקומות הגרועים ביותר בסקרי הפיתוח העולמיים.
ב־2012 דורגה צ'אד במקום הרביעי ברשימת המדינות הנחשלות, וב־2005 היא הגיעה למקום הראשון במדד השחיתות. רמת התשתיות כאן היא מהירודות בעולם, מספר קווי הטלפון מהנמוכים בעולם, והכבישים הם לא יותר מהבטחה עלומה. בזמן שאפריקה מתכסה בשלמת בטון ומלט, כאן עדיין מדשדשים בחולות. "בעוד כמה שנים יהיה כביש", אומרים לי בגאווה, אף שבולדוזרים אינם נראים באופק.
השמועות מדברות על כספים שהוקצו לפרויקט סלילת הכבישים אך התאדו. כשאני שואלת את המקומיים על כך, הם מושכים בכתפיהם ומצביעים בשקט על הכיס. בינתיים רק גמלים וג'יפים יכולים לנוע במרחבי החול. אין כמעט אוטובוסים וגם לא משאיות, מה שמונע כל אפשרות לייבא סחורות מהמדינות הסמוכות בצורה סדירה. אזרח צ'אדי מן השורה לא יכול לממן נסיעה של ארבעה ימים בג'יפ, ולכן הפתרון הוא העמסת מספר בלתי אפשרי של נוסעים על כלי רכב אחד, שלבסוף נתקע בחולות.
הצ'אדים תקועים כבר זמן רב גם עם אותו נשיא, אידריס דבי, שביטל את סעיף החוקה המגביל את הקדנציה הנשיאותית, ומחזיק בשלטון כבר 24 שנים. בכל משרד, בכל שלט ובכל פינת רחוב תמצאו את תמונתו - מחבק תינוקות, מניח אבן פינה, מצדיע לחיילים. מדובר בדמות אקסצנטרית, אפופה חרושת של שמועות. אומרים שהוא אלכוהוליסט, ושאת החלטותיו הוא מקבל מתוך שכרות. רשמית הוא נשוי לחמש נשים, אך לפי השמועות יש לו עוד ארבע לפחות. דבי בן ה־63 הוא גם אב לתריסר ילדים באופן רשמי, וכאן השמועות מעלות את המספר לשלושים.
את בנות זוגו - רעיות, פילגשים ושותפות חד־פעמיות - אסף הנשיא בביקוריו בערי צ'אד, לפי רצונו והעדפותיו. יש שטוענים שהוא אף אנס את בתו של אחד השרים בממשלתו. כשאיש דת הזכיר לו שהאסלאם מתיר להחזיק לא יותר מארבע נשים, דבי דאג שהוא יבלום את פיו לתמיד.
לפני שש שנים, בעקבות השחיתות השלטונית הגוברת וההבטחות שלא קוימו, פרץ מרד בצ'אד. המדינה בערה, והמצב בה הידרדר מהפח אל הפחת ואל העוד יותר פחת. צרפת, שיש לה בסיסים ואינטרסים בצ'אד, נחלצה לסייע בדיכוי ההתקוממות, ודבי גם ידע לכרות בריתות עם גורמים שהמורדים ביקשו את תמיכתם. לפי השמועות, הבריתות לוו בסכומים נכבדים של כסף, שצץ בכל פעם כשצריך.
באותה תקופה התחתן נשיא צ'אד עם בתו של מנהיג הג'נג'וויד, הלוחמים הסודנים שטבחו בתושבי דרפור. זה היה שידוך מוצלח, מכיוון שדבי רצה שסודן תפסיק לתת מקלט למורדים. הוא היה אז בשנות החמישים לחייו, הכלה הייתה בתחילת שנות העשרים, והנדוניה ששולמה כדי לשאת אותה עמדה על 26 מיליון דולר.
החתונה הנוצצת התקיימה במלון בחרטום בירת סודן, אך דבי לא נכח בה; קרוב משפחה ייצג אותו בטקס, מכיוון שלחתן עצמו יש מדינה לנהל, והוא היה עסוק מדי באותו יום. לבושה בשמלה מפוארת וכשעל פניה חיוך מאוזן לאוזן, הכחישה הכלה את השמועות על נישואין כפויים. "אנחנו לא בתקופת האבן ולא מכריחים בנות להתחתן", אמרה לעיתונאים.
המציאות בצ'אד, עד כמה שהיא בלתי נעימה כיום, עדיין טובה מכפי שהייתה בתקופות קדומות. בעבר ישבה המדינה על נתיב הסחר בין האזורים הפוריים של אפריקה לאימפריה הערבית שבצפון. לשליטי המדבר שבתווך לא היה הרבה מה למכור, מלבד את נתיניהם. השלטון הארוך והיציב ביותר כאן היה זה של ממלכת קאנם בת אלף השנים, שמלכיה שלטו בעיקר בצפון המדברי, ופלשו לדרום מדי פעם כדי לשבות עבדים נוספים.
ב־1920 נפלה צ'אד לידי הצרפתים, שלא מצאו מה לעשות בה מלבד לגדל כותנה ולקחת 15 אלף חיילים צ'אדים למלחמה בנאצים. לאורך רוב תקופת השלטון הצרפתי סבלה צ'אד מהזנחה ומהיעדר כל מדיניות ברורה. כבר אז הופרחו לאוויר תוכניות גרנדיוזיות שאיש אינו זוכר כיום, כמו הכרזה על הנחת מסילת רכבת.
ב־1960 זכתה המדינה לעצמאות, והשלטון הועבר לידי מפלגתו של פרנסואה טומבלבי - תושב הדרום הנוצרי, בן שבט הסארה, דיקטטור שאסר על קיומן של מפלגות אחרות. המוסלמים מהצפון התמרדו ופתחו במלחמת אזרחים שנמשכה 14 שנה. לבסוף נרצח טומבלבי, ואת השלטון תפסה חונטה צבאית שהכניסה את המדינה לתקופה אפלה של הרג ועינויים. ב־1990 הצליח הגנרל אידריס דבי, מנהיג "תנועת הגאולה הפטריוטית", להפיל את השליט היסנה הברה. הוא הקים ממשלה דמוקרטית בגרסה משלו: שבעים מפלגות רשומות, ומקבל החלטות אחד.
כמאתיים שבטים חיים בצ'אד, ובנג'מנה הבירה תמצא נציגות של כולם. בעיר הזו גם זרים וגם בני המקום יכולים למצוא אלכוהול ומסיבות. אני מחפשת מסיבה טובה, ונופלת על מקבץ של חיילים צרפתים ונערות מקומיות בחדר אפוף עשן. בעיר הזו אני גם מוצאת, לראשונה מאז כניסתי לצ'אד, בקבוק שמפו וקרטון חלב יקר אך אמיתי.
מנג'מנה אני ממשיכה לצפון המדברי. כאן בקפה יש לכל היותר אבקת חלב, ואת השיער חופפים בתערובת של מי מלח, סבון ווזלין. אין טישו, אין תרופות, אין תחבושות היגייניות. תחת הכותרת "אוכל" יש כאן רק בשר גמלים, ביצים, ביסקוויטים, אטריות ומיץ בננות.
לזכותו של דבי ייאמר שבין נג'מנה לאבשה, העיר השנייה בגודלה, יש כביש סלול. אבל זה לא מבטיח הרבה מעבר לכך. "יש פה מלון?" אני שואלת את עובדי התחנה באבשה, כשאני מגיעה לשם באוטובוס בשעת לילה. אין מלון. הם מציעים לי לישון באחד הדוכנים שבתחנה, ולקחת את האוטובוס הראשון בבוקר. אני זורקת את המוצ'ילה על הרצפה ומנסה לקשור שיחה עם העובדים, אך הם מדברים בערבית־צ'אדית, שנשמעת לי מוזרה ובקושי מובנת. "היא מדברת ערבית־ירדנית", אומר קול מאחוריי, "דברו איתה לאט והיא תבין".
אני מסתובבת ומגלה את איסמעיל, שנסע איתי מניז'ר לצ'אד ונתקע איתי במדבר. הוא מזמין אותי לביתו. שעה קלה אחר כך אני יושבת עם משפחתו ומנסה להבין איך מסתדרים במדינה כזו, כשצריך ללון מחוץ לבית. "אנחנו ישנים אצל קרובי משפחה וחברים", הם מסבירים לי. ומי שאין לו? "לכולם יש. ואם לא - ישנים ברחוב או לא נוסעים בכלל".
מאבשה אני ממשיכה צפונה לאנדי, שמורת טבע מרהיבה בחלק של צ'אד הנמצא בחבל הארץ הסהלי. גם הדרך לכאן היא לא יותר מקוליסים בחול. אם היה כביש, ההגעה הייתה עניין של שעתיים־שלוש. במצב הנוכחי הנסיעה לוקחת בין יום לשלושה ימים, תלוי כמה פעמים נתקעים.
שוב אני מוצאת את עצמי ממתינה בלב המדבר ליד רכב מושבת. נהג נחמד שעובר שם מציע לי טרמפ, ואני ממשיכה איתו צפונה. אנחנו עוברים ליד רכב צבאי שתקוע גם הוא. "אתם צריכים עזרה?" שואל הנהג שלי את החיילים המציירים עיגולים בחול, אך המפקד שלהם מושך בכתפיו: "אנחנו בסדר. העזרה בדרך".
אף כביש סלול לא מוביל לאנדי, ובכל זאת יש שם בסיס צבאי, בית ספר ובית חולים. מה קורה אם חולה צריך להתפנות מכאן לנג'מנה? "בשביל זה יש אמבולנס", אומרים לי התושבים. אבל האמבולנס ייתקע בחולות, אני מתעקשת. "נכון", מסבירים לי בסבלנות, "ואז יתקנו אותו וימשיכו".
באנדי יש גם מרכז מידע שאך זה הוקם. עובדיו נשלחו מעיר הבירה כדי לסייע לתיירים שעוברים כאן. בחודש האחרון הגיעו למקום עשרים תיירים, בקבוצה אחת מאורגנת. רוב הזמן אין מבקרים, והעובדים מעבירים את זמנם בצפייה בסרטים הודיים. אני התיירת הראשונה שמגיעה לבד ובאמת נזקקת לעזרתם. הם מאפשרים לי לישון במחסן של מרכז המידע, ומארחים אותי בכבוד מלכים. הברושור שאני מקבלת מהם כתוב בצרפתית, שאני לא מבינה. "כשיהיה כסף יוציאו ברושורים באנגלית", אומרים עובדי המקום. אף שתפקידם דורש מהם לעבוד מול תיירים, הם עצמם אינם דוברי אנגלית.
את הימים הבאים אני מבלה בטיול בין הצוקים והחולות של שמורת הטבע. אחר כך אני מגלה שאם להגיע לאנדי היה קשה, היציאה קשה עוד יותר. אמצעי התחבורה הוא ג'יפ ריק שחונה בשוק ונהגו אינו מתכוון לזוז לשום מקום: הוא יודע שהיום אין מספיק נוסעים שרוצים לצאת מהעיירה, ואין טעם לחפש.
השמועה מספרת על אדם אחד שעומד לעזוב את אנדי בשעה שלוש. אני מוצאת אותו, והוא מזמין אותי לנסוע איתו לחתונת בן דודו. החתן בן שלושים, הכלה בת חמש־עשרה, לא משהו יוצא דופן בצ'אד. לפי נתוני יוניצ"ף, 68 אחוזים מהנערות במדינה מתחתנות לפני גיל 18. בנוסף, כ־45 אחוז מהנשים הן חלק מנישואין פוליגמיים, הנחשבים חוקיים בצ'אד - אלא אם כן סוכם בין הבעל לאשתו הראשונה, במועד החתונה, שלא תהיה במשפחה אישה נוספת.
אני יושבת עם הנשים בהכנות לחתונה, רוקדת וקולעת צמות. אחר כך אני ממשיכה לבירה. הדרך נמשכת כמה ימים, עם לינה בבתיהם של עוברי אורח שהזמינו אותי.
כשאני חוזרת לנג'מנה אני מגלה שעיניהם של התושבים מרותקות למסכי הטלוויזיה. כולם עוקבים אחרי משפטו של הנשיא הקודם הברה, שמואשם בפשעי מלחמה, מאסרים שלא כדין ועינויים. כל אלה לא חסרים גם במשטרו של הנשיא הנוכחי דבי, מה שלא הפריע לו לזכות בתשואותיה של הקהילה הבינלאומית כשהעמיד את קודמו לדין.
בזמן שעיני המערב נשואות לכאן, קטֵן הסיכון למעצר באישון לילה ולהיעלמות מסתורית, ועורכי הדין מנצלים זאת ופותחים בשביתה. היום הראשון במשפטו של הברה מתנהל ללא עורכי דין, אך התקשורת הצ'אדית אינה מציינת זאת. סיבת השביתה: במשך שנים נמנעת המדינה מלמלא פסקי דין שחייבו אותה לשלם לתובעים שונים.
לא מזמן פתחו עורכי הדין חזית נוספת מול דבי. במכתב פתוח שפורסם בעיתונות הם ביקשו ממנו שישמור על מעמדה של מערכת המשפט, ויבטל את המינויים התמוהים של עובדים חדשים שצצו במערכת אף שאינם יודעים קרוא וכתוב. במדינה שבה - לפי השמועות - גם הנשיא עצמו אינו יודע לקרוא, איש אינו מופתע ממינויים כאלה, אך עורכי הדין מנסים בכל זאת לחולל שינוי.
אני מחפשת טיסה מכאן לניז'ר, ומגלה שמחיר הכרטיס הוא 600 דולר לפחות. שוב אני בוחרת לעבור את הגבול בדרך היבשה. הפעם הנהג מעמיס 19 נוסעים על טויוטה ישנה. שניים יושבים ליד הנהג, ארבעה מאחוריו, שניים על הגג כשרגליהם משתלשלות מול החלון. השאר, ואני ביניהם, מצטופפים על תא המטען. אחד הנוסעים נופל במהלך הנסיעה, אבל זה בסדר: הוא נפל אל מאחורי הרכב, ולכן הגלגלים לא רמסו אותו.
ארבע פעמים נתקעת הטויוטה, והחילוץ אורך שעות, כי הנהג שכח לקחת גלגלים רזרביים. באחת הפעמים עובר במקום רכב אחר ואני מבקשת להמשיך איתו, אך בעל הטויוטה מסרב לתת לי את התיק שלי, והטרמפ החלופי נוטש. הנוסעים, שמופתעים מהתעקשותי להגיע ליעד כמה שיותר מהר, צוחקים: "את עוד תתפסי גמל ותרכבי אל הגבול".
המחלץ מגיע כעבור שלוש שעות, ומגלה שיש צורך לתקן גם את שאר הגלגלים. הוא סב על עקבותיו, וכעבור זמן חוזר אלינו עם גלגלים נוספים. ממשיכים בנסיעה, עד שהנהג מדווח לנו שכל הגלגלים התפנצ'רו שוב. אנחנו ישנים בחולות.
למחרת אני מחלצת את המוצ'ילה מהנהג ותופסת טרמפ. הנוסעים מתחננים: "אל תעזבי אותנו! עוד מעט ניחלץ!" ועוד מעט יהיה כביש, ועוד מעט יהיה ברושור באנגלית, ועוד מעט המדינה תשלם לתובעיה. "אני לא מאמינה להבטחות האלה!" אני אומרת וקופצת על משאית קטנה עם ג'ריקנים. נראה שגם הם לא מאמינים, כי כל התשעה־עשר קופצים על הטרמפ החדש, ומשאירים את נהג הטויוטה להמתין לבדו במדבר.
כעבור שעתיים גם הטרמפ החדש נעצר. "נגמר לי הבנזין", אומר הנהג. ולנו נגמרו המים. אני נוטשת את הרכב ומתקדמת לכיוון העיירה הקרובה. טרמפ עוצר לידי: זה הנהג הראשון, שגילה שהגלגלים דווקא עושים את מלאכתם כשאינם צריכים לשאת משקל של עשרים איש. "אני מצטער", הוא אומר, ושנינו יודעים שעוד מעט זה יקרה שוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם