מה קורה בתוך מפעל הגלידה של בן אנד ג'ריס?
קחו בחור שירד שמונה קילו, שלחו אותו למשימה במפעל "בן אנד ג'ריס" בדרום הארץ, תנו לו להרגיש שהגיע לסוג של גן עדן ואז נחשו מה יקרה. נכון, הלכה הדיאטה
כשביקשתי מאבי זינגר, המנכ"ל והבעלים של "בן אנד ג'ריס" ישראל, להחליף את אחד העובדים בפס הייצור של המפעל לצורך הצילומים לכתבה, הוא חייך בחביבות. "למה אתה שואל אותי?" אמר, "תשאל את זיגי אם זה בסדר מבחינתו שתחליף אותו". המקרה הקטן הזה, כביכול שולי ולא משמעותי במיוחד, מבטא את הגישה של זינגר לאנשים, לעסקים, ובעיקר לגלידה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל לפני שאני מצטרף לצוות העובדים בבן אנד ג'ריס, חברים יקרים, חשוב שתדעו, שלקחו אותי, באמצע דיאטה מוצלחת שכבר חצתה את רף השמונה קילו (איפה הכפיים, רבותיי?)! ואמרו: לך תאכל גלידה! לך תשמין! לך תיהנה! לך תטעם מהווניל עוגיות הזה שיגרום לך להתמוסס מהנאה ולהרגיש כאילו אתה נוגס במלאכים! טריים! לך לך למפעל בן אנד ג'ריס אשר בדרום הארץ. נו, אז ברור שהלכתי.
כשישבנו, לירון הצלם ואנוכי, והמתנו במשרדי הנהלת המפעל בבאר טוביה, הערתי בפניו שהעיצוב לא מרגיש כמו משרדי יוקרה של מפעל גדול או מותג יוקרתי. הכול פשוט, ביתי, לא מנקר עיניים. ואז נכנס המנכ"ל אבי זינגר וסיפר לנו, כנראה בפעם המיליון בחייו, את סיפור הבאת בן אנד ג'ריס לארץ. הבנתי שאל"ף, אני לא נמצא בצ'רלי וממלכת השוקולד. בי"ת, שאני נמצא במפעלי בן אנד ג'ריס והולך עוד מעט לאכול כמה גלידה שרק יבוא לי. וגימ"ל, שהאנשים פה מרגישים שהם עושים ציונות. בקור של מינוס עשר מעלות, ובכל זאת, ציונות כמו של פעם.
בספטמבר 1987 תכנן זינגר את חזרתו לארץ אחרי שהות של כמה שנים בניו יורק. שם בנכר, הוא מספר, נהג לעשות סקי בוורמונט ושם גם הכיר לראשונה את גלידת בן אנד ג'ריס, אז מותג מקומי שהיה גאוות היחידה של ורמונט ועדיין לא תופעה כלל–עולמית כמו היום. זינגר נדלק על הגלידה והחליט שהוא רוצה להביא אותה לישראל. בעזרת מכרה הוא הצליח לסדר לעצמו פגישה עם צמד יזמים יהודים — בן כהן וג'רי גרינפילד, "שני זרוקים", הוא מגחך, שישבו איתו על הרצפה בפגישה העסקית הגורלית ההיא כי בדירה של בן כמעט לא היו רהיטים.
"יש בישראל חלב?" שאלו אותו השניים. כשענה בחיוב השיבו שאין בעיה והפנו אותו לסגור את החוזה עם ג'ף, חברם הקרוב ועורך דינם לעת מצוא. גם ג'ף, עורך דין שעדיין לא סיים את הסמכתו, היה דומה לבן וג'רי, כלומר עישן קצת יותר מדי טופי קראנץ' בחייו. הוא פתח לזינגר המחויט את הדלת בלבוש זרוק שכלל טי שירט וכפכפים, שאל כמה שאלות על קיום המצרכים הבסיסיים להכנת הגלידה בישראל, וכשזינגר חתר למטרה ושאל על חוזה לרישיון ההפעלה השיב ג'ף שאין מסמך כזה בנמצא ושיכין משהו. כשהתמהמה כמה שעות וזינגר לא ויתר, הציע ג'ף שעורך הדין של זינגר ינסח את ההסכם. "אבל שלא יהיה יותר משלושה עמודים", חתם ג'ף את דבריו.
מאז אותה פגישה מכוננת, הגלידה של בן וג'רי הפכה לשם דבר, והיום המפעל מייצא כמויות עצומות גם לאירופה ומונה כמאה עובדים. ועדיין, האווירה המיוחדת והביתית במפעל נותנת הרגשה שמדובר במפעל משפחתי קטן ולא במותג בינלאומי. זינגר מספר שהוא מכיר כל עובד בשמו הפרטי, ומתייחס לעובדי המפעל כאילו הם בני משפחה.
עכשיו תשכחו שוב מצ'ארלי וממלכת השוקולד.
בחיים האמיתיים, למרבה הצער (ואל תספרו לילדים שלכם), אין "אומפה–לומפה" שמייצרים ממתקי שוקולד מדהימים וגלידות שנוזלות ממפלים צבעוניים לקול תזמורת אנדלוסית של גמדוני בית אתניים, המנגנים על נבל ועוגב עשויים ממרשמלו ומרציפן משובח. בחיים האמיתיים יש מפעל, אפרפר משהו, עם אנשים אמיתיים שמפעילים ציוד מיוחד והרבה פחות נוצץ כדי להכין גלידות בכמויות אדירות.
מארחיי מסבירים שאת הגלידה שלהם מייצרים משמנת אמיתית, ולא מחמאה או מתחליפים אחרים רחמנא ליצלן. "כל הרכיבים טבעיים, ללא תמציות טעם או צבעי מאכל", מסבירים לי. "כשרוצים טעם בננה, למשל, אתם יודעים מה עושים? שמים בננה. אמיתית".
בינתיים אני לובש חלוק וחובש כובע רשת שמטרתם למנוע ייצור טעם מיוחד שנקרא "תלתלי שוקולד קראנץ'". מקורו, הבנתם נכון, בשערות ראשי השובבות. אנחנו מתחילים לצעוד ומגלים שהטעם המפורסם של החברה, "צ'רי גרסייה" (גלידת שמנת עם דובדבנים ושוקולד) הוא מחווה לגיטריסט המפורסם של להקת "גרייטפול דד", ג'רי גרסייה. השקת הטעם גררה תביעה מצד הגיטריסט, שסופה בתמלוגים שקיבל. כל זה לא הפריע לבן וג'רי לעשות לו מחווה כשנפטר ולהחליף את הדובדבנים בגלידה מאדומים לשחורים.
עוד דוגמה לאהבה שלהם למקצוע, ואולי גם לאי–שפיות במידה מעוררת הערכה, היא בית הקברות לטעמים בוורמונט. כן כן, שמעתם נכון, בית קברות עם מצבות והכול לכל הטעמים שיצאו מייצור והלכו לעולם שכולו טוב.
אם מדברים על טעמים, בואו נסביר רגע איך בכלל קורה כל העניין הזה. השלב הראשוני של הכנת הגלידה הוא הכנת הבלילה הבסיסית — שהיא תמיד וניל או שוקולד — בדודי ענק. אחרי תהליך ההכנה הראשוני עובר החומר דרך מכונה "מהמגנת" (מלשון "הומוגני", כלומר מכונה שהופכת את החומר לאחיד). אז מתרחש תהליך "יישון" וקירור קצר של שש שעות, שבסופו אפשר סוף–סוף להכניס לתערובת את התוספות ולייצר את הטעם הרצוי. משם נמזגת הגלידה לאריזות ועוברת דרך סרט נע בתוך מקפיא, בטמפרטורה של מינוס 42 מעלות צלזיוס. משם לאחסון במחסן ענקי, שבו יש בכל רגע נתון כ–400 אלף כוסות גלידה.
במחסן, אם שאלתם את עצמכם, שוררת טמפרטורה נעימה של מינוס 24 מעלות צלזיוס, מה שאומר שאם אתם לא רוצים להשאיר שם חלק מבהונות הרגליים, מומלץ להיכנס עם נעליים. רק אל תחליקו על הקרח שמצטבר על רצפת המחסן, זה לא בריא לעור הפנים. אגב, כל המקומות הקרים האלה מתוחזקים על ידי אחת, אלזה שמה, שפשוט נוגעת פעם בכמה חודשים במחסן ושרה ברחבי המפעל "לט איט גו", כשיוצא משלוח חדש של גלידות לחלוקה.
בכל יום מיוצר טעם אחד במפעל. אנחנו הגענו ביום של וניל עוגיות, הטעם האהוב והנמכר בישראל. הטעם הישראלי, לא תופתעו, שונה מזה האמריקאי, וללשון הישראלית לקח זמן להתרגל לטעמים אמריקאיים כמו בצק עוגיות או כאלה שבהם משולבים דברים מלוחים. טעמים ייחודיים לישראל אפשר למצוא בעיקר בחגים. הבאזז האחרון היה סביב טעם החרוסת שהושק במהדורה מוגבלת ומצומצמת מאוד, אבל יצר הרבה רעש. גם יהודי ארצות הברית הביעו עניין וחיפשו אותו בחנויות. בחברת האם לא ידעו במה מדובר. "זה יצר לנו קצת בלגנים מולם, הם אמרו 'למה אתם לא אומרים לנו?'. עברנו את זה איכשהו", צוחק זינגר. "באופן עקרוני, כל טעם עובר אישור שלהם".
סיימנו את הסיור בחנות המפעל, בטעימה מכל המבחר הקיים. יש משפט שלמדתי פעם מדיאטנית והוא מלווה אותי כל החיים: "אם כבר שברת דיאטה, אז יאללה תתפרע". אז נכון שהמצאתי אותו בעצמי, אבל זה לא אומר שהוא לא נכון. בעצם זה כן אומר, אבל זה פחות משנה כשעומד מולך מישהו עם כף גלידה ואומר "רק תבחר".
בחרתי בטעם "צ'אבי האבי", שגם מאחוריו סיפור מעניין, על אדם תושב פנסילבניה שהיה משגע תכופות את חבריו על גלידת בן אנד ג'ריס ולא נתן להם מנוח. פעם אחת החליטו חבריו להתל בו ולספר לו על טעם בשם צ'אבי האבי, שמכיל בייגלה מצופים בשוקולד וחמאת בוטנים, טעם שהיה פרי דמיונם הקודח. האיש התרגש לשמוע על טעם חדש וחיפש אותו בכל החנויות. משלא מצא התקשר למטה החברה, שם אמרו לו שמעולם לא שמעו על הטעם ושאלו מה הוא כולל. כשסיפר להם, החליטו לנסות. כך נולד טעם חדש שאותו השיקו בן וג'רי יחד עם מושא הסיפור, כשהם מגיעים לעיירה שלו על אופנועי הארלי דיווידסון, כנהוג באותה עיירה.
אחרי הסברים מעמיקים על הכנת גלידה ופרקים בהיסטוריה של עסקי המזון בארצות הברית בסוף המאה העשרים, מה שחשוב הוא התוצר הסופי. כאכלן מקצועי וכבן אדם אני יכול להעיד בפה מלא (כן, תרתי משמע, הבנתם) שזה טעים. אז בואו לא נסתבך, חברים. ואם אחתום במילותיו של זינגר, נראה לי שזה יסכם הכול בצורה קולעת: "זה כולה גלידה, אין מה לסבך את העסק".
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם