ים הולך ונעלם: מסע לילי עם דייגי הקישון
למה כל כך קשה להתפרנס מדיג, מדוע הישראלים מעדיפים עופות ומהי הדרך הנכונה להכין דג משובח? רגע לפני ראש השנה נשלח כתבנו להעביר לילה עם יורדי הים. ושמע מהם על הקשיים, האמונות התפלות ומתכונים הכי טובים לחג
מה בסך הכול צריך דייג כדי להיות מאושר? עין טובה ברשת, אורך רוח נעימה במפרש, ובעיקר לב טוב בקרב חבריו, אחרוני המשוגעים לדבר, שבימים אלו בעיקר מספידים את הענף שידע ימים מזהירים בעבר. אשמורת הבוקר עוד לא הפציעה ובנמל הקישוןשבמפרץ חיפה החיים כבר בעיצומם. דייגים כפופי גב נושאים רשתות ענק בדרך ללב ים כדי להרוויח את מטה לחמם. קפה בוץ רותח נמזג לכוס עם שתי כפיות סוכר, והם רק מחכים לאות של מכשיר ההקלטה.
עוד כותרות:
- זינוק של 35 אחוז במספר המסתננים שעזבו מרצון
- על מזבח השנאה השמאל מקריב את כל היקר לו
- נוסע באופניים חשמליים? תחויב בהוצאת רישיון
"אנחנו אחרוני הדייגים היהודים", מספר שלום ביטון (75) מקריית-ים. "אני עובד בנמל הזה משנת 1960, ואז היו פה אולי 500 דייגים וספינות מלאות סחורה. היום אין דגים, וברור שאם אין דגים - גם אין דור חדש של דייגים".
קיווית שגם הבן שלך ימשיך במקצוע?
"חס וחלילה. אני לא נותן לאף אחד מילדיי להתקרב לכאן. יש לי בן עורך דין והשני מהנדס אופטיקה. השקעתי בהם הרבה מאוד כדי שלא יהיו דייגים. אנחנו 'נתפסנו' בים כי כשבאנו היו הרבה דגים ואפשר היה להתפרנס מזה".
גם שמעון ביטון, דייג נוסף מחיפה, לא בונה על העברת התורה לילדיו. "הילדים שלי לא מתקרבים לפה כי אין מה שימשוך אותם לכאן. כשאתה מתחיל בדיג זו מחלה, אי אפשר לחזור לאחור. הים מושך אותך אליו. היום סירה יכולה לצאת עם אלף פיתיונות ולחזור עם עשרה קילו דגים. זה לא מכסה את ההוצאות ואפילו לא את הסולר, אבל אני לא מסוגל לעזוב את העבודה הזו".
צפירה חדה מפלחת את השקט בזמן שהשמש כבר עולה וזורחת. גל צרפתי בן ה-33 מגיע לנמל ביחד עם מָצי הדייג בן ה-60. מצי נמצא על סירות הדיג מגיל 13. השניים יצאו לפנות בוקר ללב ים וחזרו כעת עם השלל. אני עולה לסירה ובוחן את מרכולתם. הרשת הגדולה נראית ריקה והם מצליחים להוציא ממנה ארבעה מכלי פלסטיק קטנים עם תוצרת טרייה שדגו בים.
הם מתווכחים על מצב הדגה, וכשמצי אומר בכעס: "תפסיק לעצבן לי את הקשקשים", מבין צעיר הדייגים כי זה הזמן לשתוק. "כבר אין כמעט דייגים בגילי", הוא אומר בייאוש, "אנשים לא אוהבים לעבוד קשה. אני בתור ילד נולדתי כאן. אחי דייג, אבא דייג, וגם סבא שלי היה דייג. נמשכתי לים ולא הייתה ברירה אחרת.
"מי שעדיין עוסקים בדיג אלו בעיקר אנשים מהמגזר הערבי", הוא ממשיך ונזכר בימים אחרים: "הריגוש נעלם לנו לפני חמש-עשרה שנים. פעם היינו מגיעים לעבודה עם אדרנלין בגוף, חיכינו לאושר הזה, לראות להקות ענק של דגי טונה מחכות למאבק איתנו".
שלום מצטרף לשיחה ולוקח אותי לרציף הסירות. הוא מצביע לעבר יאכטות חדישות ומפוארות ואומר: "פעם המים היו מגיעים למרחק של כמה עשרות מטרים, ומשם, איפה שאתה רואה היום ים ומעגן סירות, היו רק עצים. לפני כמה שנים הביאו לכאן יאכטות והגדילו את הנמל לטובת משפחות שבאות לכאן בשבתות כדי להפליג לקפריסין. העדיפו את היאכטות על פני הדייגים שנמצאים כאן כבר מאות שנים".
אנחנו נמצאים בקישון, שעבר לא מעט טראומות וזיהומים. הדגים בכלל שורדים פה?
"בעבר עבדנו בשפך הקישון שהיה מזוהם במשך עשרות שנים, מאז המים כבר נקיים אבל עדיין אסור לנו לדוג כאן ומי שנתפס מקבל קנס של 3,500 שקלים. תראה כמה מצלמות יש מסביבנו".
מצי מצביע על רצועת הים הסמוכה לנו, ועיניו רושפות זעם: "הרחם של הים, המקום שממנו יוצאים הדגים, היה פה בחוף שֶׁמֶן. אבל הרשויות לקחו לנו את הים, צמצמו לנו את השטחים והעבירו את האחריות לנמל. מבחינת כולם אנחנו מטרד ועדיף תמיד יאכטות. עשו עלינו מכירת חיסול ולא נותנים לנו יותר לדוג איפה שנולדנו וגדלנו".
הבעיה הגדולה היא שבאזור שבו הותר להם לדוג הם משיגים שלל הרבה יותר נמוך. "מאז שסכר אסואן נבנה, הדגה בים התיכון ירדה בצורה דרסטית", מסביר מצי. "כל הנהרות כמו הנילוס ואגם ויקטוריה היו שופכים לפה את כל הטין, שזה האוכל של הדגים, וכשאין מספיק אוכל אין להם שום רצון להגיע לכאן. הם הולכים עם הזרם ומחפשים מקום אחר לאכול בו. בטורקיה למשל יש דגים בכמויות גדולות".
אילו דגים נעלמו מהים?
גל: "היה כאן 'קרפיון ים', דג 'וואק וואק' ועוד סוגים שנעלמו. נכנסו לכאן דגים חדשים כמו האבו נפחא שהוא לא אכיל, והוא מציף לנו את הים בכמויות ואוכל את שאר הדגים".
שלום: "לפי התחזיות, החודש היו אמורים להיות כאן דגי מוסר בכמויות, והם אינם, כך גם מאליטות וזארבידות. דייגים חובבים קונים ציוד דיג בהמון כסף ולא תופסים שום דבר. הדגים נקטפים מהקרקעית על ידי המכמורות עוד לפני שהספיקו לגדול".
ראשוני הסוחרים כבר מגיעים לנמל עם רכבי הקירור, בדרכם לאסוף את התוצרת הטרייה לשווקים ברחבי הארץ. רובם ממוצא ערבי, והם מספרים על שוק חזק בקרב בני המגזר. "מי שאוכל את הדגים הטריים מהים הם בעיקר הערבים", מסביר שלום. "את הדגים שמגיעים מכאן לרוב לא תמצא בסופרמרקטים כי אלו מייבאים דגים קפואים ודגי בריכות כמו בורי ומושטים. הדגים כאן יקרים ולא לוקחים אותם. לוקוס מהים נמכר לסוחרים במאה שקלים לקילו וברשתות המזון מביאים אותו מחו"ל בחמישים שקלים. עד שהדגים מגיעים מניגריה או ממצרים אפשר כבר לומר שפג תוקפם. הערבים אוהבים לקנות מהשלל שלנו והם גם מוכנים לשלם".
אני עוזב את מפרץ הסירות למשמע צעקות כרוז במיקרופון מאחת הסככות הסמוכות לנו. יחיאל אברג'יל, דייג ותיק בשנות החמישים לחייו, עומד בלב חדר קטן ועמוס ספסלים, שעליהם יושבים סוחרי דגים. הוא מציג את שלל המכמורות ומוכר את הדגים במכירה פומבית ולפי משקל.
בקול רם ובמהירות שרק סוחרים מקצוענים מבינים הוא אומר בניגון: "עוד אחד, עוד אחד שלושים שקל כפול ארבע מי לוקח", ומיד מעלה את המחיר לפי מחוות שעושים לו הסוחרים שמסביב, הנאבקים על כל תיבת פלסטיק. "אני דייג כבר 30 שנה וזה המחסן שלי", הוא מספר. "אין תחליף לדג הישראלי המקומי, הוא הדג הכי טעים בעולם. אם רק היו מבינים במדינה שיש פה משאב טבע שחשוב להשקיע בו המצב שלנו היה הרבה יותר טוב".
אולי זה מפני שהישראלי אוכל את מנת הדג שלו רק בליל שבת, עם החריף?
"צריכת הדגים לנפש במדינה דווקא עלתה. כל הזמן חסרה סחורה כי אין שום תחליף לטריות של דג מקומי. בשנים האחרונות אנחנו רואים שפע של דגה חדשה שלא הייתה כאן בעבר, בגלל התחממות המים. דגים מהים האדום מגיעים לים התיכון בעקבות פתיחת התעלה".
בשלב הזה יחיאל בוחר להעביר לי שיעור באמונה. הוא תופס מתוך הערימה את אחד הדגים ומראה לי שבפיו תפוס דג קטן: "כתוב בגמרא שמזונתיו של הדג קצובים לו מהקב"ה אז הנה, זו ההוכחה. היית מצפה שהדג ירדוף אחרי הטרף שלו ויאכל אותו מהזנב, ומה עשה הקדוש ברוך הוא? הדג לא היה צריך להתאמץ אלא רק לפתוח את פיו ולחכות לדג שייכנס וישביע את הרעב שלו. כמו הדגים, כך גם אנחנו מאמינים שהפרנסה מאת השם".
על רציף הדייגים עסוקים מצי וגל בשקילה ובמיון. "אצלנו אין מודעות לצריכת דגים", טוען מצי, "אתה אוכל עופות שקיבלו אנטיביוטיקה וזיהום וגודלו בלול בתוך הצואה של עצמם. בים אין לדגים מחלות ואין שום זריקות. אני לא מצליח להבין למה אנשים מעדיפים עוף על פני דגים".
הוא לוקח מהערימה דג גדול ויפה, ומספר שהוא שומר אותו לארוחת הצהריים. "אני אוהב לאכול את הדגים הכי פשוטים, במיוחד את האראסים. כיף לפרק ולאכול אותם. בישראל אוהבים יותר את דגי המים המתוקים, המושטים והפורלים. למושט שגדל בישראל יש טעם של בוץ. הוא חי בתוך בריכות בוץ וגם הקרפיון ככה. אי אפשר להשוות קרטון לדג".
בשלב הזה אני כבר לא מצליח להתאפק ויורה לאוויר את השאלה האלמותית:
אז מה מצי, דייג אוהב דגים?
"זו שאלה טיפשית. דייג אוהב לתפוס דגים. אבל דגים שווים בריאות, והנושא כבר הוכח ונחקר בכל העולם. אני לא מבין למה משרדי הממשלה והחקלאות, במקום לעודד צריכת דגים ולפרסם אותם, עסוקים בלהילחם בנו ולצמצם את העבודה שלנו".
מה כל כך בריא בדגים?
"בדג יש הרבה יוד, הוא מוריד כולסטרול ושומנים. יש בו ברזל וכולו אומגה 3. במקום למכור לאנשים קפסולות של אומגה שלוש תנו להם דגים. זה יותר זול".
הוא מניף את אחד הדגים ומספר: "קח לדוגמה את הפלמוד, שהוא בין הדגים הכי בריאים שיש. דג ממוצע כזה עולה בחנויות כ-30-40 שקלים לקילו. אדם יכול לכלכל עם זה ארבעה ילדים ברווח. אבל הוא יקנה עוף שקיבל עשרים זריקות של אנטיביוטיקה. כאן בדגים אין שום כימיקלים, מהים לצלחת".
קפה שחור נוסף נמזג לכוסות ואני מבקש לצלול להווי ולמסורות שהתקבעו בקרב הדייגים. "כשהתחלתי לעבוד היו כאן מרוקאים וטריפוליטאים, שהיו להם כמה אמונות תפלות. כמו למשל שאסור לפתוח דלת בסירה אלא רק להפוך אותה. אני בחיים לא האמנתי בהן", מספר שלום. מצי כבר חושף יותר: "יש לי אמונה אחת והיא שאת בדל הסיגריה לעולם לא אזרוק למים, כי אני מרגיש שאני שורף את הפרנסה שאני חי ממנה. כך גם לכלוך ושקיות. כל מה שלא שייך לים, לא אזרוק אליו.
"יש אמונות נוספות של דייגים", הוא נזכר, "כמו למשל שאם יצאת בגופייה ותחתונים לדוג והלך לך טוב, אין מצב להחליף את הבגדים. הטבריינים גם מאמינים שאסור להיכנס לספינה עם הפנים אלא רק הפוך, עם הגב, כדי שלא יעשו לך חמסה".
באווירה העצבנית שנוצרה מוצאים הדייגים פורקן לכעס שצברו על דייגי המכמורות מההאנגר הסמוך. על פי משרד החקלאות, 70 אחוז מהדגה הטרייה שנאכלת בישראל מגיעים משלל הדיג המקומי. עם זאת, דגי הים הטריים הם רק כחמישית מכלל מוצרי הדגים שנאכלים בישראל. חקלאות המדגה מספקת כ-17 אלף טון בשנה, דגי הכלובים בים התיכון מספקים כ-2,000 טון בשנה, ושלל חקלאות הדיג בים התיכון מתחלק בין 1,500 טון באמצעות דיג מכמורת ו-500 טון בשיטות אחרות כמו סירות רשתות וחכות.
לטענת הדייגים המסורתיים, ספינות המכמורת גוררות רשתות על הקרקע וגורפות את כל מה שנמצא על פניה. דייגי הספינות שולים כמויות ענק של דגים ומסבים נזקים לבית הגידול המשמש מסתור לדגיגונים הקטנים. "המכמורתנים הם הגורם מספר אחת להרס הדגה בארץ", טוען שמעון. "יש תקופה שבה הדג גדל ולוקח לו שלושה חודשים עד שהוא מגיע לממדים הנכונים. בעבר הם היו תופסים אותם בגודל קטן וזורקים בחזרה לים את הדגים הקטנים והמתים. השנה החליטו לטפל בבעיה, ואחרי שלושה חודשים של איסור דיג פתאום גילינו דגים בשפע. רק חבל שעד היום לא התעוררו".
בליל ראש השנה יעטרו את הצלחות ראשי דגים לכבוד השנה החדשה. אם יש צמד מילים שאסור היה לנקוב בו באוזני הדייגים, הרי שמדובר בגפילטע פיש. "תקלל דייג בכל קללה, רק אל תגיד לו גפילטע פיש. רק מלשמוע את זה נהיה לי עור ברווז. מה יש בזה חוץ משומן וקשקושים?"
אז בואו נדבר תכל'ס, מה המתכון המנצח שלכם לסעודת החג?
מצי: "בראש השנה עושים דג בהיר או לבן כמו אינטיאס או לוקוס. אצלנו מכינים את הראש לבד לברכה ואת הדגים מבשלים כמו שצריך. אני עוטף יפה כל דג בנייר כסף וחורץ בו שניים-שלושה חריצים. שם כוסברה וחריף, תבלינים וקצת שמן זית והרבה שום. סוגר הרמטית, מכניס לעשרים דקות בתנור והדג מוכן לאכילה".
גל ממליץ על הכנת הדגים בצורה הטבעית ביותר: "אני אוהב את הדגים בטיגון, רק עם מלח ופלפל. תן לטעם של הדג הטרי מהים להוביל אותך. מטגנים בשמן חם כמה דקות על כל צד. קצת לימון מלמעלה, צ'יפס, סלט בצד ואתה מסודר".
שלום מעניק שיעור פרטי ברזי הבישול: "כל דג כשהוא טרי, הוא טעים. עכשיו השאלה היא איך אתה מכין אותו. אם מדובר בלוקוס או ברבוניה או פארידות, הטעם יהיה מנצח והכול תלוי בתבלינים כמובן. תיקח את הדג ותמליח אותו כ-20 דקות כדי שיספוג את הטעם. זה חשוב בעיקר לדגים שגודלו בבריכות מתוקות. שמים גבעולי כוסברה חתוכים בקרקעית הסיר עם גזר ופלפל חריף. מניחים את הדגים ושופכים עליהם שמן זית או שמן רגיל, לוקחים כוס מים רותחים ומוסיפים אבקת מרק עוף, פפריקה חריפה או מתוקה, שתי כפיות של רסק עגבניות וכורכום. מערבבים את התבלינים והמים הרותחים במזלג ואז שופכים על הדגים מלמעלה. מניחים שיני שום מעל הכול, ומכסים ל-25 דקות בתנור או בסיר. יוצא מעדן".
בחודש אוגוסט האחרון אושרו בוועדת הכלכלה של הכנסת תקנות דיג חדשות שהגיש משרד החקלאות ונערכו בשיתוף אנשי החברה להגנת הטבע. תקנות הדיג העדכניות נועדו להרחיב את סמכויות האכיפה של משרד החקלאות, כך שהדבר יוביל לשיפור ניכר בניהול משאב הדגה, הסביבה הימית וערכי הטבע, לצד שמירה על המשך פעילות הדייגים. הממשלה העמידה תקציב של כ-16 מיליון שקלים על מנת לאפשר מתן פיצוי הולם לדייגי המכמורת באזור חיפה והצפון שבו ייאסר דיג המכמורת לחלוטין.
מנהל אגף הדיג במשרד החקלאות, ניר פרוימן, מסביר: "בים התיכון יש היום כ-330 בעלי ספינות דיג פעילות בעלות רישיון. מתוך הספינות האלו יש כחמישים סירות מכמורת גדולות מצפון לדרום, והשאר הן בעיקר סירות דיג של רשתות. הענף נמצא ב-20 השנים האחרונות בירידה, והנתונים המדאיגים האלו הם שהובילו אותנו לשינוי המדיניות.
"כבר בשנת 95' התקבלה החלטה על השבתת רישיונות חדשים לצי הדיג מתוך הבנה שהוא גדול מידי בשביל המשאב הזמין, אבל התמונה לא נעצרת כאן. במרחב המים של ישראל פועלות ספינות מכמורת שעובדות תחת רגולציה מאוד מינורית ביחס למקומות אחרים, כמו איסור דיג בעונות מסוימות ואיסור ציד דגיגונים, ודאי בספינות המכמורת שהפגיעה שלהן בתשתיות בתי הגידול של הדגים לא מבוטלת".
אם סירות המכמורת הרסניות כל כך, מדוע לא להוציא אותן לחלוטין מהים?
"אני סבור שסגירה היא הדרך הקלה, כי בסופו של דבר יש גם יתרונות בדיג מכמורת, משום שחלק מהדגים שנמצאים בקרקעית לא היו מצליחים להגיע אל הצלחת שלנו ואל החנויות כשהם טריים. אנחנו חושבים שבהרחקה שלהם לעומק מינימלי של 30 עד 40 מטרים אפשר ליצור חיץ ולהגן על רוב המשטחים. אנחנו שואפים לצמצם את מספר סירות המכמורת, ואם בתוך כמה שנים הפגיעה תימשך נוכל לתת התייחסות ולהגיב לזה במידה הנכונה. אבל צריך לפעול במידתיות ולזכור שאנשים מתפרנסים כאן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם