 |
|
|
|
|
אין נחמה |
|
|
|
|
|
אלפים הגיעו אתמול לאוהל האבל שהוקם על הדשא בחצר של משפחת חטואל ביישוב קטיף * דומעים וכואבים הם התייצבו לצדו של אב המשפחה, דוד, שברגע אחד נורא איבד אישה, ארבע בנות ואת הבן לו חיכה תשע שנים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
 |
בחצר המטופחת של משפחת חטואל מפיצים הצמחים ריח של דבש, וליד קיר הבית פורחים פרחים אדומים, המשווים למקום מראה של גן-עדן. אבל את מבטם של אלפי המנחמים שהגיעו אתמול לאוהל האבל הכחול שהוקם על הדשא, לכד דווקא שיח הפיג'ל, שבני הזוג חטואל שתלו נגד עין הרע. פתאום, הוא נראה מיותר כל כך. בני משפחה, שכנים וחברים, עמדו אתמול חבוקים ליד השלט הצבעוני שהוצב בחצר הבית, ועליו נכתב בכתב ילדותי: "גוש קטיף הוא הבית שלנו". שוב ושוב הם שאלו זה את זה, איך יכול בן אנוש לירות מטווח אפס בראשן של ארבע ילדות קטנות, ואיך אוספים את השברים. "דוד הוא הקורבן הגדול של הפיגוע הזה", אמרה אתמול אורית קופמן, אחותה של טלי חטואל ז"ל, "הוא יושב עכשיו בבית עם אבא שלי ושניהם מתאבלים. צפויים לו עוד רגעים קשים, למשל כשהוא יקבל את טבעת הנישואים של טלי, ואת השרשרת שנתן לה כשמרב נולדה". בבית הסמוך מתגוררת משפחת אלמושלינו. אמיר, אב המשפחה, הוא חברו הטוב ביותר של דוד חטואל. שלשום הוטלה עליו המשימה הקשה בחייו - לבשר לחברו שאשתו טלי וארבע בנותיו הקטנות, הילה, הדר, רוני ומרב, נרצחו בפיגוע הנורא בציר כיסופים. "לדוד היתה תחושה רעה עוד לפני שהגעתי אליו", סיפר אמיר אתמול בקול רועד, "הוא היה עם אבא של טלי, שלמה מלכא, ביד-מרדכי ולשם נסעתי. כששלמה ראה אותי, הוא התחיל לרעוד ואמר לי:'תגיד לי את כל האמת'. בהתחלה ניסיתי לומר שהן בבית חולים, אבל שניהם הבינו מיד שאם שלחו אותי - אף אחת מהן לא נשארה בחיים. "דוד חיבק אותי, ובכינו ביחד. הוא שאל אותי אם הצליחו להציל את העובר בן השמונה חודשים שבבטנה של טלי, והסתכלתי לשמים. דוד חיבק אותי ואמר:'לבן הזה חיכיתי תשע שנים'. התחלתי לגמגם. דוד התחיל לצעוק:'אין לי משפחה, בשביל מה אני חי?'" מיד-מרדכי נסע אמיר לאשקלון לבשר את הבשורה הקשה גם לאמה של טלי. "היא הסתכלה על התמונה של הבת שלה ושל ארבע הנכדות, ואז פשוט אמרה:'המשפחה נעלמה'", המשיך אמיר. אשתו של אמיר, דורית, נזכרה אתמול בשיחה שקיימה עם חברתה הטובה טלי על פחד ומוות: "טלי אמרה לי שהכל כתוב מלמעלה, ואם כתוב שמישהו צריך להיהרג - אז הוא ייהרג. לטלי היתה אמונה גדולה ". בתם של אמיר ודורית, מיטל בת השמונה, למדה בכיתתה של הדר חטואל ז"ל. "אני עצובה כי הדר, החברה הטובה שלי, נהרגה בפיגוע. רצינו לצעוד עם הדגל של גוש קטיף, אבל היא מתה. אני בוכה כל הזמן, ולא יכולה ללכת לבית הספר בגלל הבכי. בלילה אני לא יכולה לישון". |
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
* "הדם נספג באדמה"
|
|
 |
|
|
| אתמול לפני הצהריים התכנסו עובדי מחלקת הרווחה של המועצה האזורית חוף עזה כדי להיפרד מטלי, חברתם לעבודה. "היא היתה עובדת מסורה שטיפלה במשפחות רבות של נפגעי טרור", סיפרה לורנס בזיז, רכזת המתנדבים במחלקת הרווחה, "במהלך הישיבה ישבנו ובכינו. בדרך כלל אנחנו בוכות רק בחדרי חדרים, אבל הפעם אי אפשר היה להתאפק".
עינת יפת ששכלה לפני ארבע שנים את אחיה איתמר ז"ל, בפיגוע באותו ציר, סיפרה על הזיכרונות ששבים אליה: "הפיגוע של משפחת חטואל מחזיר אותי לכאב שלי. כשקורה אסון כזה, הכל חוזר למשפחות הקורבנות של הפיגועים הקודמים. הרצח המתועב הזה מחבר אותנו למקום ולא יעקור אותנו. אנחנו נמצאים פה למרות הכאב והשכול. דם הקורבנות נספג באדמה ומעצים את הרגש לבית ". | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 | |  פירסום ב - nrg מעריב | אתרי מעריב | דרושים ל - nrg | תנאי שימוש | עזרה | כתבו לנו | מי אנחנו | |
|
