נפרדנו כך

כתב NRG מעריב נפרד באופן זמני, אבל בכאב, מגוש קטיף וממשפחה מיוחדת מאוד מגדיד

יועד קדרי | 12/8/2005 0:23

ביומי האחרון בגוש קטיף אני מתעורר עם מועקה, בדומה למישהו שקם בבוקרו של יום כשהוא יודע שבסופו הוא ייפרד מחברה שלו. כדי לנסות ולהסיח את הדעת מהמועקה, אני הולך למרכז המסחרי בנווה דקלים וקונה שקית שוקו. עשרות שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) ממלאים את המדשאות הירוקות מסביב, ומתארגנים לקראת ארוחת הבוקר שלהם. המכולת רק מחזקת את המועקה: המדפים ריקים, והבעלים מתחילים להיפרד.

ערוץ ההתנתקות - סיקור מיוחד ב-NRG מעריב

כדי לנסות בכל זאת ולהפיג את המועקה, אני הולך מרחק שלוש דקות משם, למשק של משפחת לב רן בגדיד. בחודשיים האחרונים דלתם של הלברנים פתוחה לרווחה, ואנשים נכנסים ויוצאים מהבית כאילו היה מדובר בווילה של אברהם אבינו.

ל"שבט לב רן" - צביקה, יפה ותשעת ילדיהם - הצטרפו השבוע שתי נכדות. בני המשפחה לא יושבים בחיבוק ידיים ובניגוד לאברהם אבינו גם לא יושבים בפתח הווילה בחום היום, אלא מתרוצצים בין החממות ולמשרד.

גם בבית ניכרת התכונה. שני נכדים נוספים של השבט, שחר וראי, משתשכשים בארגז הירוק של החסות, ואחד מחברי המשפחה, יניב, תופס פיקוד על המטבח. בצלים ותפוחי אדמה מהמשקים הסמוכים יהפכו לפירה משובח והחלב מהעיזים שבדיר יהפוך עוד מעט לגבינה. מסביב לשולחן יושבים ולומדים כמה אנשים משניות.

תהילה בת ה-19, עדיין לא נשואה, אבל עם מטפחת לבנה בסגנון הקולחוז הרוסי, תופסת פיקוד על הטרקטור ומסיעה את המתנדבים לחממות, שבהן מגדלים חסות. בבית האריזה נמצאים שלושה תאילנדים ועשרים "כתומים", שממיניים את העירית, חותכים את הקצוות, ואורזים את היבול בשקיות. "יא צעיר", צוחקת עלי תהילה, כשהיא מבחינה שהעיניים שלי דומעות מהחריפות הבצלית של העירית.

למרות הפינוי שנמצא בפתח, שתלו בחממות בתחילת השבוע 30 דונם של עגבניות שרי, בסיוע הארגון"מאמין וזורע". בן הזקונים של השבט, שיר בן ה-11, קורא לארגון בציניות מהולה בכאב "מאמין ושוקע".

"לא קשור לכלום"

הלברנים לא אורזים. באמצע השבוע הם התכנסו לישיבת משפחה. יש להם הרבה מה להפסיד. אחרי הכול, 70 דונם של חממות מצליחות "לא הולכים ברגל". בדיון ששילב אידיאולוגיה וכסף, החליטו הלברנים שלא אורזים, נשארים עד לרגע האחרון. "אנחנו מאוד מאמינים וגם קצת משוגעים", מסביר לי שיר את נחישות המשפחה.

בינתיים נערכת המשפחה כמו למצור, ובחצר הבית כבר הוקם מאגר מים קטן. "אומרים שיפסיקו את המים הכאן", מסביר לי אחיו הגדול של שיר. "מקסימום אם זה לא יקרה, תהיה לנו אחלה בריכה".

שיר הקטן הכין עבורי הפתעה ליומי האחרון בגוש. "בוא נוסעים", הוא מאיץ בי ולוקח

אותי וחברים יקרים נוספים למקום שההתנתקות לא תגיע אליו. מאחורי סוללת עפר רגילה אני מגלה מקום קסום: מאגר מים, שבמרכזו צומחים קני סוף.

קרקעית האגם המלאכותי בנויה מגומי שחור, אבל עבור שיר וחבריו זה פארק מים, מהמתקדמים בעולם. מטפסים לראש האגם, שופכים ג'ריקאן מים על הגומי השחור, ומתגלשים על השיפוע במהירות לתוך הבריכה שבתחתית המאגר. אחרי שתי גלישות כאלו, אני מרגיש שעברו שלוש דקות רצופות בלי שחשבתי על ההתנתקות. הכול תודות לשיר כמובן. "איזה מקום זה", אני אומר לשיר ולחבריו, "לא קשור לכלום". הם משיבים לי: "התנתקות לא קשורה לכלום".

"אנחנו לא אוהבים את עצמנו"

אנחנו יוצאים מהאגם הקסום, וקופצים ליאיר, חבר טוב של שיר. הלילה הוא נפרד מהגוש ונוסע לסבתו כדי לחסוך מעצמו את המראות הקשים. הבדלי הגישות בין משפחתו של יאיר ובין משפחתו של שיר, לא מפריעים לחברות ביניהם, והם מתחבקים בחום לקראת הפרידה ביניהם. ברמקול של היישוב מודיעים על שרשרת אנושית וארבעתנו - אני, יאיר עם כובע הבוקרים, ירון ושיר - מצטרפים לשרשרת.

בכניסה ליישוב, מתקיים מחזה סוריאליסטי. נערות מחזיקות ידיים ושרות בהתלהבות: "אוהבים את צה"ל". הקשר שיורד מהגי'פ הצבאי עונה להם בפשטות: "מי זה צה"ל, רוצה הביתה". גם חברו, שמסדר על גופו את האפוד, אומר: "אנחנו לא אוהבים את עצמנו, מה אתם אוהבים אותנו?". הנערות לא מתרגשות, וכשמפקד החטיבה (מח"ט) עובר ברכבו הממוזג, מזנקת אחת מהן ומצמידה לאנטנה סרט כתום.

הגיע הזמן להיפרד. לפחות בינתיים. הפעם הבאה שאחזור לכאן, זה יהיה ביום ההתנתקות בליווי אנשי דובר צה"ל. השמש שוקעת בכתום אחרון, ואני נפרד משיר במחסום כיסופים. עוד לא נסעתי, ואני מביט בגעגוע בגוש, מבקש מגוש הדמעות לקחת רוורס.