חופש מריר-מתוק

המפונים במלון "היאט" ממשיכים בשגרת חייהם. נהנים מתנאי 5 כוכבים, אבל היו מעדיפים לעזוב

יועד קדרי | 12/9/2005 22:42

אברי גלעד בחולצת כפתורים כתומה משדר בתוכנית הבוקר את תמונות הפלשתינים שורפים את בתי הכנסת בגוש קטיף, בקצב של בית כנסת לשעה. עד שעות הבוקר כבר נשרפו ארבעה. שום דבר לא עצר את ההמון מלהשתולל בפראות, ולהצית את השרידים העומדים היחידים שנשארו. לא קופי ענאן, לא אבו-מאזן, אפילו לא השאלה מה יחשבו עליהם בעולם.

בינתיים, במלון "היאט" בירושלים, מתעוררות כחמישים משפחות מנוה-דקלים לעוד בוקר, בחיים שאחרי. הילדים יוצאים ללמוד במסגרות עצמאיות מיוחדות לילדי הגוש בעיר. הבנים לומדים סמוך לישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בשכונת בית וגן, והבנות בבית הספר "נועם".

במשרד המאולתר שהוקם עבורם בקומה הרביעית, תושבים מטפלים בים הסידורים ששוטף אותם. "אתה פשוט טובע בבירוקרטיה" אומרת לי נאדין חנון. "הטיונר של הפאקס נגמר", מתלוננת רותי, נציגת המינהלת במקום, תוך שהיא מטפלת ברשימת המשפחות ובמכתבים המיועדים להם.

אחד התושבים נכנס למשרד בסערה. "אתם לא מאמינים מה רואים עכשיו ב-CNN", הוא אומר. "הם שורפים לנו את בית הכנסת. לא יכולתי לראות את זה. שמתי כרית על הפנים. אני עוד צריך לעבוד היום, אני לא יכול להישבר". "הם לא בני אדם, הם בעלי חיים", מוסיף עמרם חזות אף הוא מנוה- דקלים. "זו פשוט בגידה והשפלה" אומרת נאדין בכאב. "כשהם ירו עלינו ממסגדים וסיכנו את החיים שלנו, לא עשינו כלום בגלל קדושת המקום, אבל אחרי שאנחנו יוצאים, להם מותר הכול".

שיעורי תורה וריקודי עם

ה"היאט" שנחשב לאחד המלונות המפוארים בארץ, קיבל צבע כתום ייחודי. שתי קומות מעל המשרד יושב חמ"ל, ובו שלושה שולחנות מחוברים, לוח מודעות ענק, קלסרים, וטלפון נייד שמחובר בשקע מאולתר מהתקרה. במסדרון ליד, תפס את המגהץ הציבורי אחד התושבים, שמנסה להעלים קמט אחרון מהמכנסיים. אבל אפילו בבוקר הזה האווירה שקטה. זה לא שיש למישהו מה לעשות כנגד הפלשתינים שמציתים את בית הכנסת. כבר השלימו כאן עם חוסר האונים.

במקום זאת, הפעילות מנותבת לתיאום המתנדבים והפעילות התרבותית במקום, וכזו לא חסר. תיאטרון "הבימה", סמל תרבות תל אביבי, פתח את שעריו ומזמין את התושבים להצגות, והם אכן מגיעים להתאוורר קצת, לטעום תיאטרון.

השחקן שולי רנד מגיע לתת מופע תמיכה מיוחד, אבל זו הרי לא חוכמה. לוחות המודעות מבשרות על מגוון הפעילויות: שיעורי תורה, ריקודי עם, טיפולי שיניים חינם ע"י רופאים מתנדבים, ואפילו מסז'.

על דלת חדר 271, תלוי שלט נייר עליו כתוב: "משפחת וקסלר". אף אחד כאן לא יודע מתי יעזוב את המלון. שמועה על כך שהחל משבוע הבא יאלצו התושבים לשלם 150 שקלים עבור כל יום נוסף שישהו במלון, מרתיחה את התושבים. "אין לי לאן ללכת. מה הם רוצים מחיינו, אני עוברת לרחוב", אומרת בזעם שושי אל-נקווה, אשתו של רב הגוש. "הכל כאן בחוסר ודאות" אומרת נאדין. "ישנה אפשרות של מגורים בניצן או ליד שפיר, אבל שום דבר לא מוכן ובטח לא סופי".

סוריאליזם במיטבו

על האוכל לא מתלוננים. תושבי נווה דקלים נהנים בהיאט מארוחות חמש כוכבים. הצעירות הפעלתניות מתחילות לערוך לעצמן את השולחן, אבל המלצר הערבי מסמן להן - "לא, לא, שבו. אני עורך כאן את השולחן". הן מתיישבות ומחייכות במבוכה. לרבים מהאנשים כאן חופשה בבתי מלון ברמה כזו היא לא דבר שבשגרה. לחלקם זהו אף ביקור ראשון בחיים בבית מלון. למרות זאת, אף אחד לא רוצה להישאר. כולם ממתינים לפתרון הקהילתי שהובטח להם כבר לפני חודשים רבים. "לשונאים שלי אני מאחלת עכשיו חודש בית מלון" צוחקת בחיוך מריר אל- נקווה.

בבריכת השחייה, הילדים נראים מאושרים. אש בתי הכנסת לא מגיע לשם. צעקות המשחק משתלבות במוסיקה שמושמעת מהרמקול. בשעה 15:00 כשמדווחים בחדשות על שריפת בית הכנסת בנוה- דקלים, אף אחד אפילו לא ממש שומע את הקריין. הילדים עסוקים בשלהם, וההורים, כבר למודי אינספור רגעים סוריאליסטיים, עסוקים במחשבות אחרות.

כשאני נפרד לשלום, אני רואה ילדונת מהגוש משוחחת עם הדלת האלקטרונית ביציאה. "דלת, היסגרי", היא פוקדת והדלת מצייתת. לא בכל מקום רואים פלאי תבל שכאלה.

עדכון אחרון : 12/9/2005 22:42