לרקוד עם שב"חים
המסתננים בניסנית, שכבר נהפכו מזמן לרוב ביישוב, רוקדים בכל מצב. יש משהו בתנועה וב"יחד", שעוזר להביע את סערת הרגשות שחוו כשפונה בית הכנסת
ניסנית מלאה בתלמידי ישיבה מקריית-שמונה ופסגות, בנות אולפנה ומשפחות מרחבי הארץ. רבים מהם נכנסו לישוב לפני כחודשיים, עוד לפני שפורסם איסור הכניסה ולא כל השב"חים מפנצ'רים צמיגים. המיתוס המקומי מספר על ה"גביר", כך מכונה תושב המקום שבבעלותו שתי וילות, ופינה אחת מהן עבור כל תלמידי הישיבה.
המשפחות שעברו לניסנית העבירו קייטנה ערכית לילדי היישוב. ברוח התקופה הקבוצות בקייטנה זכו לשמות כמו שמחה, אהבה וגבורה. שב"חים אחרים סייעו למשפחות לארוז את החפצים, ולעודד את רוחם של אלו שבחרו להישאר.
בפינוי בית הכנסת אתמול היה אפשר לפגוש את תלמידי הישבה מלאי האנרגיה. בחורי ישיבה, בנות אולפנה וילדים מיררו בבכי, כשהגבאי הוציא את ספר התורה מבית הכנסת. זה לא נעים לראות בית כנסת עקור. הרב וייצן מפסגות הסביר לתלמידיו שלפעמים השכינה גולה. לחיילים במקום, צוערים של בבית הספר להדרכת קצינים, התמונות האלו היו בלתי אפשריות, חלקם תפסו פינה והורידו דמעה.
ברחבת בית הכנסת התחילו לרקוד. רוקדים כאן בכל מצב. שמח-רוקדים, עצוב-רוקדים, מחכים לחיילים-רוקדים, הולכים לקראת החיילים-צועדים ורוקדים. יש משהו בריקוד, בתנועה, בשחרור, בניתוק של שתי רגליים מהקרקע ובביחד, שעוזר להכיל את ספקטרום הרגשות הרחב והמטלטל שחווים כאן כל שעה, כל יום.
הרבנים עודדו את התלמידים הרוקדים במועדון. "ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא", שרו התלמידים. הרוקדים נסחפים באקסטזה, בתוך כל העצב שמסביב. שניים מהמפזזים שולפים נגן mp3, מניחים אותו במרכז המעגל ומנציחים בהקלטה את הרגע. החיילים, שחיפשו הפוגה מחלוקת הצווים בבוקר, הגיעו להרגיש את האווירה עם התושבים והשב"חים במועדון. הם קיבלו מידי הבנות כוס
נחום מהמכולת, שקפץ לראות מה קורה במועדון אמר לי: "יש פה 10 תושבים מניסנית מתוך 200. אני מקנא בקבוצה המאוחדת הזו, כנראה שהמשמעת העצמית של הדת יוצרת את הביחד הזה". חבר ותיק מהיישוב מפרש את העוצמות שצצות ברגעים הקשים: "הביטחון שלנו מתחיל לא מהידיעה של מה יהיה מחר, אלא מהאמונה בפנימיות של העם שלנו".
ב-1:30 בלילה, אחרי כמה שעות של ריקודים, ושעות בודדות לפני שהחיילים יפנו בכוח את כל מי שיישאר כאן, הרב וייצן קרא לתלמידיו לצאת בריקודים לכיוון מאהל החיילים. "לאן אני הולך עכשיו?", צחק אחד החיילים במעגל הרוקדים.
הרוקדים הגיעו לבריכה של ניסנית, החיילים מופתעים מההשכמה והרבנים מחליטים לוותר על גזל השינה ולהמשיך את הריקודים ברחובות היישוב.
בבוקר אני שב למשפחת יפרח. מצאתי את רוני מעביר ארגזים עם החיילים. לפני כשבוע איים להתפוצץ עם בלוני גז ו"להרים" כל מי שיגיע הביתה. היום הוא עוטף את הטלוויזיה עם צוות של שישה חיילים מסורים. תוך פחות משעתיים הם פשטו על הבית וארזו עם המשפחה את כולו.
בצהריים יושבים כולם על סנדביצ'ים "מייד אין צה"ל". החיילים הידידותיים הופכים את הרגעים האלה, השעה האחרונה שלהם בבית, להרבה יותר קלים ממה שניתן היה לצפות. הלילה היפרחים כבר לא ישנו כאן, עכשיו נותרה להם "רק" ההתחלה החדשה במפלסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
