ים של דמעות - בלי חוף
במהלך מסע הלוויה שקדם לקבורה מחדש של מתי הגוש בירושלים עוד שאלו אם נותרו דמעות לבכות. מהר מאוד התברר שהמעיין לא יבש
המון נוהר בחיפזון של לוויות לעבר רחבת המשביר לצרכן במרכז העיר. מסע הלוויה הארוך יצא בבוקר מנוה-דקלים, עצר לטקס בעין-השלושה והמשיך עד שפגש באלפים שהמתינו לו בירושלים.
הכרוז על הבמה מודיע לקהל שהעקורים מבית העלמין יגיעו בדקות הקרובות. הקבצן עם המנדולינה החשמלית יושב בצד, מרכין ראש וקורא עיתון במקום לנגן. הרחבה מוצפת בהמון אדם. חנות המשביר ריקה מקונים. מעט הירושלמים שבאו לעשות קניות נעלמו מהמקום, מרגישים לא נוח. מעטים מצטרפים למעמד.
"איפה אריק? הוא היה צריך לנצח על הטקס כאן", אומרת גברת עם כובע שחור לחברתה. קבוצות של צעירים, פרצופי שב"חים מוכרים, מחליפים זיכרונות מיום הפינוי.
הלהיט האחרון בקרב הימין מחולק ברחוב: חולצות עליהם נכתב "לא נשכח לא נסלח" ו"גורשתי על-ידי יהודים מנצר-חזני". הפעם הרקע של החולצה הוא שחור והאותיות בכתום, לא להיפך. אבל החולצות עם הכתום החזק עדיין כאן.
צעירה נאה לובשת חולצה כתומה שעליה נכתב YESTERDAY. סוג של התכתבות עם שיר הנחמה הקסום של הביטלס. "את מבינה שזו לוויה שנייה שלהם?", היא לוחשת באוזני חברתה. "אני לא מאמינה", עונה לה חברתה.
"נשארו לנו דמעות?"
באופן כללי ממעטים כאן בדיבור. פוגשים מישהו, נעמדים מולו ומהנהנים בעצב. באוויר תחושה של לוויה לכל המאבק של השנה האחרונה.
"איננו יודעים עוד האם לבכות למתים או לחיים", אומר הכרוז. הרב ישראל לאו אומר בעצב כי ציפה לראות עוד מגזרים בקהל ביום הנורא הזה. "בני אב אחד אנחנו, אחים אנחנו", הוא זועק. "איזה אחים אלה?", ממלמל אדם מבוגר בכיפה שחורה.
כשהרב אברהם שפירא עולה לבמה מושיטים רבים בקהל את מכשירי הטלפון הסלולרי קדימה. משמיעים את דבריו
לחברים ולמשפחה שבבית. "הניחו להם לחזור למקומם", אומר שפירא בחוסר ההשלמה עם המציאות.
זקן חביב מצטט במבטא מרוקאי: "ים דמעותינו, אין לו חוף". הוא מביט על צעיר שעומד על ידו ושואל: "בכינו כבר הכל, נשארו לנו דמעות?". כשמסע הלוויה מגיע למקום, כבר ברור שהמעיין לא יבש. 15 ארונות עטופים בדגלים נישאים על-ידי החברים, והמשפחה צועדת אחריהם.
ממרכז העיר צועדים עשרות האלפים עד להר הזיתים. שם נטמנים הארונות, הפעם, כנראה, באמת למנוחת עולמים.
עדכון אחרון : 2/9/2005 12:09
נא להמתין לטעינת התגובות
