אהבת שוכני הביצה
אפילו במרחבי הביצה הירושלמית הטובענית התרחשו פעם סיפורי אהבה גדולים - פשוט הסתכלו על שמות הרחובות באזור אוהל נחמה. אפרת ליבמן עם הפרטים
לפעמים נראה לי שעשרה קבים של אהבה ירדו לעולם, ונגמרו. בימים שיהודי מפנה יהודי הרבה דברים נגמרים, ואולי אפשר להכריז סופית על מות האהבה. שהרי בכל סמינריון, פאנל, ערב עיון בנושא או שבת פופ"ים מבהירים לנו שוב ושוב שאין נסיכים ונסיכות, שעלינו לזרוק לזבל את כל אגדות האחים גרים וספרי הרומן הרומנטי ושאסור לחפש ניצוצות. איסור דאורייתא ממש.
אבל הלב שלי לא רוצה להרים ידיים. כמו אחרוני המתיישבים בגוש קטיף אני מסתובבת עם ניצוץ של טירוף, מאמינה שיש עוד סיכוי, שלא הכל שבלוני, שאהבה זה לא אחוזי התאמה, ושהוא לא חייב להיות בוגר הישיבה הזאתי, חובש כיפה כזו, ואופיו לא נמדד בשלוש תפילות ביום. זה גם לא תנאי הכרחי שסבא רבא שלו שילם בקופיקה או ברובל עבור היי"ש של הפריץ בעיירה, אי שם במזרח אירופה. בין כל הייאוש שהולך ונערם סביבי, אני אוהבת לספר שפעם זה היה אחרת.
כן כן, כאן בביצה פעם זה היה אחרת. חיו כאן גברים שידעו לאהוב. ההוכחה – יש רחובות על שמם.
קחו את איתמר בן אב"י (בין חרל"פ לרח' הנשיא, שני מטר מאוהל נחמה). אח, הנה גבר שידע לאהוב.
כולם מכירים את השיר על איתמר בן אב"י, שהיה בנו של מחייה השפה העברית, האיש שהוציא לאור את עיתון הצבי, שלמרות שהיה אשכנזי היה חבר ב"התאחדות הספרדים" ולמרות שהיה בן למשפחה ענייה, ומוקצית מחמת מיאוס, התאהב בלאה אבושדיד הספרדיה היפה והמיוחסת. לאה שהיתה מאורסת למשה ממשפחת ולירו
הפרטים העסיסיים באמת היו במכתבי האהבה ששלח לה ושאמא שלה הסתירה ממנה פעם אחרי פעם. זה לא באמת עזר לה, מכיוון שאיתמר פשוט החל לפרסם את המכתבים בעמוד הראשון של עיתונו "הצבי", והפך את התיאורים העסיסיים והמפורטים של גופה החטוב של לאה אבושדיד לשיחת היישוב כולו, בלי לחשוב מה יגידו בבית כנסת, מה זה יעשה לרייטינג של העיתון והאם זה גורם לו להראות נואש או מי תרצה לצאת איתו אחרי זה. בסוף משפחתה הרימה ידיים, אהבתם ניצחה והם נישאו.
רציתי לסיים בנימה פסימית ונוסטלגית זו, אבל אז התגלגלה לאוזני פיסת רכילות על הזוג האחרון של הביצה, שהכיר כשסבתא שלו וסבא שלה החליטו שנכדים חייבים להתחתן.
בהתחלה היא לא רצתה, והוא חיזר אחריה. כשהיא נעתרה לו, הוא החליט שזה לא "זה", והיא זה לא בדיוק מה שהוא מחפש (בגלל הסוגיה הכה חשובה של כיסוי מלא של הראש אחרי החתונה). הם נפרדו אחרי חודשיים והמשיכו הלאה. כשהיא גילתה סמני התמסדות עם אחר, הוא חזר על ארבע והיא נעתרה לו, לפחות למשך השנה שלאחר מכן, כי אחרי שנה היא החליטה שהוא לא מספיק אקדמאי בשבילה, שהשיחות שלהם לא מספיק מעמיקות ובכלל הוא לא מכיל אותה מספיק.
בשנתיים שלאחר מכן הם היו ידידים שמנעו אחד מהשני כל אפשרות ליצירת קשר משמעותי עם מישהו אחר. אזי החליטו הזקנים לקחת את העניינים לידיים. ביום השואה האחרון, תוך כדי עידוד נמרץ מהסבא ומהסבתא, קם הנכד הממזר ובאמתלה של ערב זיכרון, ארגן הפקה של הצעת נישואין אותנטית.
אז כנראה שהאהבה לא מתה אפילו בביצה, אבל ימים קשים עוברים עליה. על כולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
