"בחורינו המצוינים" מודל 2005
משה פרל סבור שהצבא והמשטרה החזירו לעם ישראל בימים האחרונים את הרצון להעריץ אותם
לא היה כמעט סלון ישראלי ממוצע בסוף השבוע האחרון שבו לא השתרר קונצנזוס מובהק: הגיבורים האמיתיים של ההתנתקות הם ללא ספק "בחורינו המצוינים" מודל 2005.
התחושה הזאת אפילו הצליחה לחצות לא מעט טריטוריות פוליטיות - החיילים והשוטרים כבשו את הלבבות. הם רגישים אבל נחושים, הם יודעים להיות ספקנים אבל דבקים במשימה, הם מנומסים אבל הם לא חנונים. פתאום אפילו גילינו שהם יודעים לדבר בלי להיות פומפוזיים, מסוגלים להתראיין בלי להיות פתטיים. אין מה לדבר - ההתנתקות איפשרה לנו לחזור לאותם רגשות שקיננו בנו דור, ולא התרנו להם לפרוץ, או כמו שקראו לזה כאן פעם בפה מלא: כל הכבוד לצה"ל.
אבל האמת היא שמבלי לגרוע מהישגיהם של הצבא והמשטרה, הסיפור על חיבת בחורינו המצוינים המתחדשת הוא יותר עלינו מאשר עליהם. זה לא הם, אלה אנחנו. בשנות ה-70 הערצנו אותם ללא גבולות. זו היתה תקופת חיבת הגנרלים של אחרי מלחמת ששת הימים. חייל היה מלאך נערץ, קצין היה אלוהים בכבודו. לקחנו אותם טרמפים, שלחנו שנות-טובות עם דיוקנאותיהם, תלינו את דגלי החילות ביום העצמאות. צה"ל באמת גרף את כל הכבוד.
המאצ'ו הפך למטרוסקסואל
אלא שמאז זה הלך והידרדר. קשה לשרטט את המסלול, ולשים את האצבע על תהליך חברתי מסודר, אבל בסופו של דבר חלחלה ללבבות תדמית אחרת לחלוטין. נמוכה, נחותה, כמעט בזויה. לעתים היא באה מה"תשברו להם את הידיים והרגליים" של תקופת האינתיפאדה הראשונה, ולפעמים ממראות המחסומים של האינתיפאדה השנייה.
זה היה צבא שהבלון של "קשה באימונים, קל בקרב" התפוגג, ומאחוריו נחשפה סתם חדוות טרטורים ברברית וחסרת תכלית. צבא שקציניו נתפסים כנהנתנים עתירי פנסיה ושכר, וגיסותיו כארגון ביורוקרטי שמן, יקר ולא יעיל. המאצ'ו שאהבנו כל כך להעריץ אחרי 67', איבד אותנו, ואנחנו חיפשנו וחיפשנו מישהו להעריץ, אבל מצאנו את רב-פקד אפללו או את אלוף יומטוב במיה.
והנה התרחש לו
הנס. המאצ'ו שנמאס עלינו, הפך למטרוסקסואל צבאי. עדין, אבל תקיף. לא מרים קול, לא מתלהם, אבל גם לא איזה חנון שלא מסוגל לתפקד. והשוטר שכה בזנו לו, הוא כבר לא אחד שמנצל כל הזדמנות כדי לדפוק מכות ולפרוק תסכולים. בחורינו מודל 2005 יודעים לדבר ולא לדקלם, לחשוב ולא לפעול כרובוטים, לעבוד בסדר מופתי ולא בברדק, לתכנן ולא לאלתר.
והכי חשוב: פתאום התברר שזה לא איזה התקף של יפיופיות נפש שאולי מצטלמת טוב, אבל מסרסת את היכולת להביא תוצאות. פתאום גילינו שהם מסוגלים גם להיות רגישים, ושקולים, ומאורגנים, אבל גם להביא את הסחורה. ההתנתקות ניקזה מאיתנו את הכמיהה שהיתה בנו עשרות שנים - היא פשוט החזירה לנו את היכולת להעריץ את בחורינו המצוינים.
עדכון אחרון : 22/8/2005 4:55
נא להמתין לטעינת התגובות
