כשהדמעה זלגה מהעין
רב-ניצב משה קראדי התרגש מבקשת השוטרים לדאוג למפונים, ניצב אורי בר-לב הזיל דמעה בגלל ניצול השואה, אפי איתם יזכור ינצור את הפקדת כלי הנשק בנצר-חזני וערן שטרנברג לא ישכח את הרגע שבו ראה את ביתו הרוס. קצינים במשטרה, פוליטיקאים ואישי ציבור מספרים על הרגע המרגש ביותר שחוו בשבוע ההתנתקות
התמונות שהגיעו מגוש קטיף ומצפון השומרון בשבוע ההתנתקות לחצו על בלוטות הרגש של כולנו. לחלקנו נצבט הלב, ולחלקנו הוא נשבר לחלוטין; חלקנו הסתרנו דמעה וחלקנו התייפחנו בבכי. אבל כולנו - כתומים או כחולים - לא יכולנו להישאר אדישים למראות.
חדר מצב - סיקור ההתנתקות ב-NRG מעריב
עם השלמת פינוי ההתנחלויות, ביקשנו מקצינים בכירים, פוליטיקאים ואישי ציבור לספר על הרגע המרגש ביותר שהם חוו בשבוע עמוס האירועים הזה.
המראות של פינוי ילדים גרמו לי צמרמורות ודמעות. לכולנו יש ילדים ולראות ילד מפונה מביתו זה דבר איום ונורא. אחד הרגעים הקשים שחוויתי היה בבית אחת המשפחות בנוה-דקלים. אב המשפחה לא רצה להתפנות, אך אמר לילדיו בבכי שאין ברירה ושצריך ללכת. הילדים התנגדו בתוקף, ואמרו לאביהם: ''אתה אבא שלנו, ואנחנו מכבדים אותך, אבל בהחלטה כזו יש לנו עמדות משלנו''. זו משפחה מלוכדת, בעלת ערכים. האבא הוא המנהיג, שמבין פתאום ברגע כזה את המצב שעמו הוא נאלץ להתמודד. למרות שבסוף הוא הצליח, זה היה רגע קשה והייתי צריך להחזיק את עצמי חזק
התרגשתי גם במהלך שיחה שערכתי עם שוטרים וקצינים בנוכחות השר לביטחון פנים, גדעון עזרא. ציפיתי לשמוע טענות על שעות שינה מעטות, ציוד בעייתי וכדומה. נדהמנו לשמוע, מדרגת ניצב-משנה ועד דרגת מפקח, אנשים שאמרו: ''שלחתם אותנו למשימה. עמדנו בה בהצלחה, ויש לנו רק בקשה אחת - שהממשלה תדאג למפונים. עשינו את העבודה ויש לנו פצע פנימי. תמצאו את הדרך לרפא את הפצעים, והדרך היחידה היא דרך אותן המשפחות שהוצאנו מבתיהן''. הדברים ריגשו אותנו מאוד, וזכו למחיאות כפיים ולקונצנזוס מוחלט בקרב כל הנוכחים.
הזלתי דמעה כשבמהלך פינוי נוה-דקלים ניגש אלי ניצול השואה שלמה גולדמן, בן 74, שביקש ממני לא לפנות אותו באוטובוס, אלא באופן פרטי. הוא גם ביקש ששוטר או חייל יעמוד מולו, יסתכל לו בעיניים ויבקש סליחה. נעמדתי מולו, הסרתי את כובע המשטרה והנחתי אותו על ראשו, ביקשתי סליחה ואמרתי: "אתה ראוי לכובע הזה לא פחות ממני". באותו רגע זלגה לי דמעה מהעין. הרגשתי את הכאב של המפונים, הרגשתי שאני כמעט לא יכול.
כל השבועות האלה שהצוות שלי בילה בגוש קטיף וביישובי הרצועה היו שבועות מאוד מרגשים וקשים עם הרבה מאוד כאב. השיא היה בזמן הפינוי עצמו. היו הרבה מאוד מראות קורעי לב ואם אני צריך לציין רגע אחד שאני יותר מכל אקח איתי היה כשהמתנו ביום חמישי שעבר בזמן פינוי נוה-דקלים.
בבית הכנסת התכנסו מאות מתבצרים, גברים ונערים באגף אחד וכל הנשים והנערות באגף השני. הם המתינו לפינוי, שעבדנו קשה מאוד שיהיה מתואם ומכובד וללא אלימות והתפרצויות. בזמן ההמתנה הזו יצאו נערים ונערות עם ספר תורה למדשאה שלפני הבית כנסת והתחילו לרקוד ולשיר עם ספר התורה. נעמדו 200-300 נערים ונערות מול הספר תורה ואליהם הצטרפו מאות השוטרים ושרו. בקטע מסוים צעקה אחת המתיישבות: "לשיר שירים שכולם מכירים". וכולם התחילו לשיר שירי ארץ ישראל, הילדים והשוטרים והחיילים הצטרפו ושרו וכולם שרו יחדיו.
עמדתי עם רב היישוב, יגאל קרמינצקי, ברחבת בית הכנסת, ראינו את המחזה ואמרתי: "זאת ההתחברות בזמן ההתנתקות, זאת התרופה בתוך המכה". והוא ענה: "זאת התפילה הכי זכה שנשמעה פה היום". אני מאמין שבמפגש הזה, מעבר לחיכוך הראשוני והצעקות והטענות, זאת התקווה של עם ישראל.
הביקור בביתם של אהרון ונורית חזוט במושב גן-אור ביום שלישי שעבר היה הרגע הקשה ביותר עבורי. נקשרתי למשפחה הזו - מאירת פנים, ידידותית, עם שמחת חיים ונכונות עצומה לתרום ולעזור. בכל ביקוריי בגוש קטיף התארחתי בביתם, בית יפה ומטופח הטובל בירק ובעצים.
ביקרתי בביתם בשבוע שעבר. זה היה הביקור האחרון שלי בבית משפחות חזוט. הלב נקרע כשנכנסתי אליהם לסייע באריזת ביתם יחד עם החיילים, בזמן שהמשאית ממתינה בחוץ. החיבוק ההדוק עם אהרון והזלת הדמעות, גם שלו וגם שלי, היו הרגע הקשה. מפגש העיניים עם עיניה הדומעות של רעייתו נורית והשיחה העצובה עם הילדים עם הילדים העמידו אותי מול מציאות מרה וכואבת. כל זאת על מה ולמה?
נזכרתי כי שבוע קודם ביקרתי, כחבר הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, באתר הקראווילות בניצן ו"בעיר האוהלים" ברעים שאכלסה 14 אלף שוטרים וחיילים שהשתתפו בפינוי.
קשה היה להתעלם מהמחזה האבסורדי. מצד אחד, "עיר האוהלים" ברעים שמייצגת מוכנות מדהימה, משופעת משאבים של צה"ל והמשטרה, כדי להבטיח את הצלחת עקירת היישובים. שם שום דבר לא הושאר ליד המקרה.
מהצד השני, יש את אוזלת היד, האטימות ואי הבנת הצורך במתן פתרונות אישיים וקהילתיים למפוני גוש קטיף, מיד עם עקירתם. לא בתי מלון ולא קראווילות – פשוט בתים ויישובי קבע חדשים.
עמדתי באמצע הסלון המתרוקן בבית משפחת חזוט וחשבתי לעצמי: למה? למה כל התוכנית הנוראה הזו? למה, גם אם יש כבר תוכנית נוראה, לא מסוגלים לתת פתרונות אמיתיים? למה הממשלה התגייסה בכל כוחה לעקור את התושבים ונרדמה בכל הקשור לשיקומם של העקורים? למה?
במהלך פינוי ההתנחלויות עקבתי מקרוב אחרי התהליך וביקרתי בגוש קטיף וצפון השומרון. חזיתי מקרוב במצבים כואבים וטעונים, ראיתי חיילים ומפקדים שפינו מתנחלים תוך כדי בכי, ראיתי מתנחלים נאחזים בשארית כוחותיהם בבתים ובבתי כנסת ששימשו אותם במשך עשרות שנים.
החוויה הקשה ביותר היתה להביט בעיני הילדים שפונו. ילדים אינם עושים הצגות ולא מעמידים פנים. מעיניהם ניבטו עצב עמוק ובלבול. הוריהם החליטו לשתפם בחוויה הקשה של הפינוי במקום לדאוג שנפשם הרכה לא תיפגע. המעמד הקשה ביותר היה כשילדים יצאו מביתם, ידיהם מורמות וטלאי כתום על דש חולצותיהם. אני סבור כי אסור היה להביא ילדים לסיטואציה שכזו.
קצת קשה לברור מכל התמונות ומכל גודש האירועים דבר אחד שנצרב בזיכרוני, אך אם אני נאלץ לבחור אני בוחר בשלוש תמונות.
הראשונה היא השבת האחרונה בנצר-חזני, שם התקיימה תפילה שמבטאת את התחושה שצריך להבקיע את כל הרקיעים. הייתי שם והתפללתי בכוונה מיוחדת. הקהילה הזאת היתה לי בשבועות האחרונים משפחה, ובתפילה המשותפת הזו היתה התכוונות עמוקה הרגשתי שזהו ניסיון אחרון "לשכנע" את ריבונו של עולם שיאיר לנו פנים. תפילות מהסוג אני זוכר ממצבים קשים בלחימה.
התמונה השנייה אף היא מנצר-חזני, שהיה היישוב הראשון שהחזיר את הנשק מתוך מסר שלא תהיה מלחמת אחים. הדבקנו מדבקה כתומה על כל נשק וידענו שגם אם יקרה הגרוע מכל בינינו לבין אחינו - לא תפרוץ מלחמה. זה היה רגע מרגש, חזק, עם תחושה של אחריות ואחדות.
התמונה השלישית היא מיום שני בלילה, כשנכנסתי לגני-טל שכבר נהרסה וראיתי את הכניסה לביתו של חברי צבי הנדל. רק כמה ימים בלבד לפני כן ישבנו בביתו, המזגן עבד, הקפה התבשל והוא ישב שקוע בכורסתו כבעל בית. התיישבתי על ערימות השברים וההריסות וחשתי בכאב עז - כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס. צבי סיפר לי שיש לו עץ תמר שצמח וגידל והניב פירות ואני, חקלאי, יודע כמה זמן לוקח לגדל עץ. אז הבנתי את משמעות התמצית של הרוע. ראיתי כמה דברים בחיי, אבל המחזה הזה היה הרס לשמו ללא תועלת וללא שום כיוון. תחושת האבל והחורבן פקדה אותי, אך קמתי משם בהחלטה נחושה שעוד נבנה מחדש את גוש קטיף. יצאתי משם עם עיניים דומעות ואמרתי לעצמי "עוד נחזור".
האירוע הראשון, שאותו לא אשכח לעולם, הוא הרגע שבו ראיתי את הבית שלי בגני טל הרוס לחלוטין, כמה שעות אחרי שהבולדוזרים הרסו את היישוב. כשהסתכלתי מקרוב על התמונות שקיבלתי לאחר הריסת הבית, ראיתי את הדגל שהיה תלוי על הדלת שוכב בין ההריסות. זה היה עבורי רגע כואב ונוגע ללב.
האירוע השני שלא אשכח הוא הרגע שבו שמעתי את אלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, אומר שלא יהרסו את המצודה בשא-נור מאחר שמדובר במבנה בריטי. עבורי, אין משפט שממצה יותר את הגזענות שבתוכנית הזו יותר מהמשפט שאמר נוה. לצערי הרב, התוכנית הזו יצאה לפועל.
ומה היה הרגש הכי מרגש עבורכם בשבוע ההתנתקות? השתמשו במנגנון התגובות כדי לכתוב לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
