כשבכיתי כמו ילד
אמיר בוחבוט נשבר כשפונה בית הכנסת במורג, איתי שטרן החסיר פעימה כשילד טבע מול עיניו בשירת הים ויועד קדרי מחה דמעה במסיבת האמונה ביישוב גדיד. כתבי NRG מעריב מספרים על הרגע המרגש ביותר שחוו בשבוע ההתנתקות
התמונות שהגיעו מגוש קטיף ומצפון השומרון בשבוע ההתנתקות לחצו על בלוטות הרגש של כולנו. לחלקנו נצבט הלב, ולחלקנו הוא נשבר לחלוטין; חלקנו הסתרנו דמעה וחלקנו התייפחנו בבכי. אבל כולנו - כתומים או כחולים - לא יכולנו להישאר אדישים למראות.
חדר מצב - סיקור ההתנתקות ב-NRG מעריב
עם השלמת פינוי ההתנחלויות, כתבי NRG מעריב מספרים לכם על הרגע המרגש ביותר שהם חוו בשבוע עמוס האירועים הזה.
ישבתי לבד על אדן חלון בבית הכנסת במורג. השקפתי מבעד לרשת על המתרחש בפנים, תוך העברת דיווחים למערכת בתל-אביב: "התבצרות", "ניהול מו"מ", "חיילים פרצו פנימה", "החל הפינוי בכוח".
הבנות בעזרת נשים שרו ללא הפסקה. הבנים התפללו בקול רם וגרונם נחנק. נשק פסיכולוגי חזק. שיא האירוע מבחינתי היה כשהחיילים אילצו את אחד המתפללים להניח את ספר התורה בארון ולעזוב. זעקות הבכי של הגברים והנשים כאחד היו צורמות.
החיילים עזבו את המקום כי לא יכלו עוד. ואני? אני מצאתי
בשאר טקסי הפרידה מבתי הכנסת בחבל עזה כבר לא הייתי לבד. לצדי הזילו דמעה קצין המשטרה הצבאית הראשי, תת-אלוף מיקי בראל; האלוף (מיל') יום טוב סמיה; ראש אגף הביטחון של חבל עזה, עמי שקד; הפסיכולוג של פיקוד דרום, אלוף משנה חגי בראודה, ועוד רבים אחרים. האירועים האלה לא יישכחו מלבי, וכנראה שגם לא מלבם.
ביומי האחרון ברצועה, רגע לפני שהצבא סיים את פינוי רצועת עזה, סיקרתי את פינוי היישוב עצמונה. היתה הרגשה של ערפול חושים באוויר. אף אחד לא היה מוכן להודות שהנה, הם מפונים שוב.
לאחר הידברות עם מפקד כוחות הפינוי הוחלט כי הציבור יתפלל יחד בבית הכנסת, ייצא עם ספר התורה ויתפנה ללא מחאה אלימה. ליוויתי אותם במשך התפילה בבית הכנסת. בשבילי אלו היו הרגעים המרגשים ביותר. אפשר היה לראות שהכאב אמיתי. הקינה נגעה בלב כל הנוכחים, מפעוטות עד זקנים. כולם בכו יחד על האובדן האישי שלהם, לא של המקום, אלא הפחד של אובדן הקהילה, אותה קהילה הדוקה שמאחדת אותם שנים רבות.
מראות בתי הכנסת של היישובים מורג וגדיד ברגעיהם האחרונים נצרבו בתודעתי.
במורג נתקלתי בריקנותו של בית הכנסת לאחר פינוי האנשים מתוכו באחד מהימים הראשונים להתנתקות.
ביומי האחרון בגוש קטיף נכחתי בטקס הוצאת ספר התורה מהיכל בית הכנסת בגדיד. נסגר מעגל. קשה לתאר את העוצמה ברגע ההוא. מצד אחד את תחושת השממה והחידלון בבית הכנסת במורג - ריק ובו שני חיילים בודדים, משועממים.
מן הצד השני את רגעיו האחרונים של בית הכנסת בגדיד, כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות. המון מתייפח, זועק ומלא אמונה נאחז בקרנות ארון הקודש, שר יחדיו. מתיישבים, חיילים, שוטרים, עיתונאים - כולם שרו את "התקווה" בגרון חנוק מדמעות. אחר כך הוצא ספר התורה מן האולם. באותו הרגע הבנתי שהאמונה היא הכוח החזק מכולם.
הזרמים בחוף הים של היישוב שירת הים היו עזים, אבל דגל שחור לא נתלה באותו היום מעל סוכות המציל. רק דגלים בכתום אחזו את העיניים בזמן שנערים ונערות עלו על גגות הבתים, הדליקו מדורות, צעקו, בכו וביקשו להישאר עוד קצת. בכל ההמולה הזו הים לא עמד שקט. השמש, שבדיוק התחילה לשקוע, הפכה את האירוע לנבואה אפוקליפטית בהתהוות. רק המסוקים של קופולה היו חסרים בכדי שמישהו יצעק "קאט".
ואז התחיל רגע השיא: ילדים טובעים בים. בלי כל הקדמה, קלטתי את הצוותים של חיל הים, פושטים את מדיהם, נשארים בתחתונים בלבד ורצים באמוק לתוך הים. הילד שנמשה מהמים בהה בחלל. מאות הבזקים של צלמי עיתונות לא גרמו לו למצמץ. עיניו הירוקות והענקיות היו פתוחות לרווחה, וכל שביקשתי היה שיחזיק מעמד.
כשראיתי את בית החזה שלו עולה ויורד, פלטתי אנחת רווחה ודמעתי. הטירוף שבבריחה אל הים, המקום שרק האופק מסמן את סופו, הבהיר לי עד כמה האבל הפך כבד מנשוא. עד כמה האובדן הזה עוד זקוק לטיפול, להקשבה, לבירור. באותו יום נעזבה שירת הים, אך העיניים האלה, שבהו בחלל, לא יעזבו אותי עוד הרבה מאוד זמן.
אני לא אוהב דירוגים, בטח לא בכל מה שקשור לרגשות. אבל בתוך ההתנתקות הזו, שהיתה פסיפס של רגשות מאוד מגוונים, הצלחתי למצוא רגע אחד מיוחד. פחות מ-12 שעות לפני פינוי היישוב גדיד, כשרוב המשפחות כבר התפנו, נותרו ביישוב כשש משפחות אחרונות. אצל הלברנים המשיכו לקטוף פטרוזיליה, כאילו אין מחר.
בהפסקת הצהריים מישהו מהחבורה המופלאה הוציא גיטרה, והחל מסיבת אמונה ספונטנית: שרו, רקדו ושתו יין ביחד. זה היה פחות מ-12 שעות לפני, כששיר בן ה-11 שר בהתלהבות: "היה הכי טוב, עכשיו הכי טוב, יהיה רק הכי טוב, רק לסמוך על ה'". אני מוחה דמעה, ופתאום מבין המון דברים חדשים.
ומה היה הרגש הכי מרגש עבורכם בשבוע ההתנתקות? השתמשו במנגנון התגובות כדי לכתוב לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
