שפעת הצפרים
ג. פייגלע מזהיר: שפעת הצפרים מתפשטת. סימפטומים ראשונים: בני הזוג שלכם מתעניינים בעופות, ולא, לא קפואים. שמרו על עצמכם, זה מדבק
הקרבן האומלל אינו מסוגל לחוש בהידבקות וכשהסימפטומים מתפרצים - הלך עליו- למחלה אין כל מרפא ומזור.
המעניין הוא שהחולה החדש, לא רק שאינו נלחם במחלה, אלא מתמסר לה מתוך כניעות ורצון מלאים. זוהי שפעת הצפרים שלמרבה הפליאה והמזל מדביקה אך ורק בני זוג ומשום מה אינה עוברת לבני אדם אחרים.
הנה דוגמא למקרה חמור במיוחד: שמשון ודלילה (שמות בדויים מן הסתם) הם זוג מקסים בני גיל הקרוב לגיל פרישה. דלילה היא חובבת צפרות נלהבת ומשתתפת בנאמנות בכל הסיורים והטיולים של מועדון הצפרות שלנו. שמשון בן זוגה הוא רופא שהיה עסוק מאד בהבנת ציפור נפשם של לקוחותיו ולא הקדיש ולו שבריר של מחשבה לבעלי כנף אמיתיים.
מספר חודשים לאחר שזוגתו פצחה בקריירה הצפרית שלה נדבק שמשון בשפעת הצפרים. לאחר תקופת דגירה אופיינית לחיידק נושא המחלה בת מספר חודשים בהם לשמשון לא היה כל מושג שדינו נחרץ, החלו להופיע הסימפטומים. זה התחיל בכך שלפתע החל להאזין לשירת הציפורים, מושג שעד אז שמע על קיומו רק בספרים. לאחר מכן התחיל שמשון לבקש מזוגתו הצפרית לזהות עבורו עופות שחלפו לנגד עיניו. לא עבר זמן רב ושמשון התלווה לרעייתו בטיולי הצפרות, תחילה כנושא כליה (משקפת, מגדיר, סנדוויצ'ים) ואחר כך חמוש במשקפת משלו.
מטיול לטיול התחלפו דגמי המשקפות שלו ועלו ברמת השכלול והטיב שלהן. אני מדבר על משקפות ברבים שכן עקב עליית מדרגה בחומרת המחלה שמשון לא הסתפק יותר במשקפת אחת אלא בשתיים לפחות. לפני כחודש נוכחנו לדעת שהמחלה הגיעה לשלבה האחרון והסופני. לטיול האחרון הופיע שמשון כישו הנושא על כתפיו את הצלב, אלא שבמקום צלב הוא נשא טלסקופ יקר ערך מתוצרת "צייז" צמוד לחצובה המשוכללת והקלה ביותר בנמצא.
ואם לא השתכנעתם מהסיפור דלעיל, אין כמו דוגמא אישית להמחשת האיום של שפעת הצפרים:
כמו בכל המקרים הידועים למדע של המחלה המסתורית, גם במקרה שלי הגיבה רעייתי להתמכרותי לתחביב החדש בספקנות מהולה חביבות אימהית קלה. ככל שחלף הזמן החל החיידק הטורף של שפעת הצפרים לנגוס יותר ויותר בחומות התנגדותה של בת זוגי לצפרותי הנלהבת.
לתהליך זה היו לצערי השפעות לוואי חמורות גם עלי, שכן, באותה המידה שאני מכור לצפרות, אני מכור עוד יותר לשנת בוקר חמימה. יקירתי משכימת קום מאין כמוה, ובשש בבוקר (שלדידי היא חצות הליל בערך) היא כבר מצוחצחת שיניים, לבושה ואחרי קפה, תליית כביסה ו-צפייה בכל ציפורי הסביבה. כל זה טוב ויפה לולא אותו סימפטום חמור ביותר של המחלה הגורם לקורבנה לרצות ולשתף את בן זוגו בכל חוויותיו.
כך החלה הצפרית המשופעת לטלטל את כתפי שמתחת לשמיכת הפוך המפנקת ולקרוא לי אל הדגל, סליחה- המשקפת, כדי לחזות ב"ירגזי" החמוד שנעמד בקצה הברוש כשהוא מסלסל בגרונו שיר אהבה לכל רווקות האזור. או בדררות הצווחניות המנהלות מלחמת עולם בעורבים הבלתי נלאים
בשבוע שעבר, ביושבי שקוע בניירת שעל שולחני, צלצל הטלפון. על הקו זוגתי המצווה בקול של רס"ר בעל שפם א-לה עמיר פרץ לרדת מיד למגרש החניה הסמוך. אחוז אמוק פרצתי כסופה מהמשרד, כשבמוחי חולפות תמונות מזעזעות של מראה ה"סיטרואן" היפיפייה שלנו כשהיא שסועת פגוש ומרוסקת פנסים.
"נו תזדרז כבר" גערה בי החולה הלגמרי לא מדומה, "האם זה שחרור זכר, המתרוצץ שם מתחת לשיח, או מאיינה?". בזה הרגע, בכותבי שורה זאת, עלה במוחי חשד נורא. אולי כל זה איננו בכלל מקרה של המחלה הנוראה, אלא ניסיון מתוחכם וזדוני של בת זוגי להחזירני למוטב ולסטטוס של בעל צמוד שאינו רודף כל סוף שבוע אחרי ציפורים בלוויית צפריות דשנות הרודפות אחריו? (הלוואי ששמץ מספקולציה מטורפת זו היה נכון). מי ייתן ויזדמנו לסביבתנו לפחות איזה "תנשמת" או "כוס החרבות" ואוכל להשיב לה כגמולה ולהקפיץ אותה בשעת לילה מאוחרת (בשבילה עשר בלילה זו אשמורת אחרונה) כדי להאזין לנשיפותיה האסמטיות של ה"תנשמת".
נא להמתין לטעינת התגובות
