עגבניות, פטפוטים ושש שמלות
אהבה ספונטנית לא תספיק לזוגיות ארוכת שנים. בדיוק כמו שבין המעסיק לעובד קיים חוזה מפורט, דרוש חוזה בין האיש לאשה. לרגל יום המשפחה, יקרת פרידמן חושפת מה נשים רוצות
אך קפיצה למים העמוקים של התורה מעלה מסקנות שונות. חז"ל הבינו שבעולם הלא-מתוקן בו אנו חיים ומקימים משפחות שולטת החשיבה הגברית, והרבה מהמהות הנשית מוצאת עצמה נדחקת לקרן זווית, כאילו היתה שפחה נרצעת. כדי לתקן מצב זה, מודיעה התורה לכל מי שרומנטיקה נוצצת בעיניו: בדיוק כפי שבין המעביד לעובד קיים חוזה מפורט, קל וחומר דרוש חוזה בין האיש לאשה. אמנם בחופה היו זיקוקים וברקים, תזמורת ויונים ואהבת נצח, אך כשתאלם תרועת הפסטיבלים, האהבה הספונטנית לא תספיק. לשם הקמת בית אמיתי צריך חוזה, ובו יש להגן קודם כל על זכויות החלשה (עולם לא מושלם, הרי).
והנה, על אילו זכויות בדיוק רואים חז"ל לנכון להגן? שְאֶר (מזון), כסות (בגדים) ועונה (חכו לסוף, לא מה שחשבתם). הנושאים הללו כבר הפכו לשחוק ושנינה, וכל הששים להיעלב ימצאו כאן סיבה טובה: התורה מגמדת את האשה לכדי גוף שכל מאווייו מתמצים בחסה ובגדים. סתם, לא זה העניין. הנקודה המרכזית טמונה בשתי מילים קטנות: "לא ייגרע". השיעור פה מכוון בעיקר לגבר.
למרות הקווים האוניברסליים המשותפים לשני המינים, יש מספר הבדלים מהותיים. מרבית הגברים, למשל, מתרצים עם חמש חולצות בארון ושתי עגבניות במקרר. הם מוכנים להסתפק במועט (ראיתם פעם חדר רווקים?) ומקסימום יקנו שווארמה בדרך. השאלה היא אם הגבר יבין את הצורך של האשה במזווה מלא. האם הוא יבין שכאשר היא מסתכלת על שתי העגבניות האחרונות היא נלחצת. נשים שמנהלות בית רוצות לראות את השפע בעיניים ולדעת שיש להן ממה להאכיל את הפיות הרעבים.
תסתכלו על זוגות שעורכים יחד קניות: היא מתלבטת שעה מול מדף הדייסות והוא מסתכל עצבני בשעון. חכה, אל תאמר לה כלום. זה בנפשה. היא חושבת על כל ילד וילד ועל הסנדוויץ' שכל אחד מעדיף לקחת לבית הספר, ואתה יודע מה? הדקויות האלו חשובות, כי האהבה נמצאת בפרטים הקטנים. אתה רוצה בית עם אהבה? אתה רוצה לקבל יחס אישי? אל תגרע ואל תתלונן. תן לאשה את השפע שהיא זקוקה לו למען שלוות נפשה.
נושא הבגדים כבר נשחק מבדיחות. "יש לך שש שמלות בארון, רק עכשיו קנית אחת, מה את צריכה עוד?" הוא לא יבין לעולם. גברים יקרים, אנא הבינו: חידושים גשמיים משמחים את הנשים, לא כל שכן חידושים בתחום היופי. זו הנאה רוחנית שזכתה למלוא הלגיטימציה מהתורה. עד כמה שזה נשמע אבסורדי, החיצוניות שלנו פנימית לגמרי. אנחנו לא קונות "כי אין", אלא "כי אין שמחה". לכן אנחנו אוהבות שופינג. קשה לנו לתאר לכם את שמחת ההתחדשות והיופי שאנחנו חשות, ואנא פרגנו לנו שאנחנו רוצות להיות יפות לכבודכם (אנו מצידנו נשתדל יותר לחוס על הממון). אבל מעבר לכך, הגשמיות האסתטית מכוונת לצרכים עליונים – בניית בית שיש בו התחדשות, יש בו חיות, יש בו כיף ונשמה.
וההפתעה: עונה. מרבית הפרשנים מדברים על מצוות האישות, אך לפי ה"אור החיים" לפרשה מדובר במשהו שעבור גברים רבים הוא קצת יותר קשה: דיבור. לָענות לאשה, לדבר איתה, להיענות לה. לתת לה הרגשה שיש מי ששומע ועונה למצוקות שלה ועליו היא יכולה להישען. הלא הקשיים של האשה הם פעמים רבות בגדר סינית באוזני האיש; יחד עם זאת, להקשבה ולהיענות שלו (ולא, אתה לא אמור לספק
אז כן, דווקא צרכי הנפש הללו. כי הם קריטיים. בלעדיהם אין חיות, בלעדיהם אי-אפשר לגדל אף אחד, כולל ילדים. זה הוטבע באשה לצורך עליון של בניית בית וגידול והצמחה של הנפשות הקרובות ביותר, והגיע הזמן להפסיק לזלזל בתפקידים הללו. כשהאיש מבטל את התכונות הללו ורואה אותן כנחותות (שפחה כבר אמרנו?), הוא פועל נגד אשתו ונגד עצמו. במקום להיענות לה, אתה נותן לה מכות-מוות קטנות (כן, ביקורת הורגת).
אוכל, בגדים ופטפוטים. נושאים דלים וקטנוניים, לכאורה, אך מתחת לפני השטח הם המצמיחים והמֶחָיִים. זה לב ההבנה של חז"ל: אם לא נעגן את הנושאים הללו בחוזה, הם פשוט לא יהיו שם כשנצטרך אותם. יותר מכך: אם נוותר על הכוח הנשי המצמיח, גם הכוח הגברי ייבלם. לכן, להבנת חכמנו, אסור לוותר על הנשיות. והמקום ליישם את המגמה הזו הוא קודם כל בתוך המשפחה הגרעינית. כאשר הגבר חותם על הכתובה הוא בעצם מתחייב לקבל את השוני בינו לבין האשה שאיתו, גם אם אינו מבין את השוני הזה; לקבל ובוודאי שלא לגרוע, לא להמעיט בערכה, לא לצפות ממנה להיות מישהו אחר.
השבוע חל יום השלושים לפטירת הרב כדורי זצ"ל. ברצוני להקדיש לזכרו את הסיפור הבא: בגיל תשעים ושבע הוא פנה לאריה דרעי וביקש: "כלה דחוף. תמצא לי שידוך, אני לא יכול יותר". "לשם מה כבודו צריך כלה בגילו המופלג?" התעניין דרעי, ונענה בערך כך: "אדם שרוצה להשפיע טוב על עם ישראל, יש לו רק מקום אחד לסטאז': אשתו. הפרקטיקה על האשה יוצרת את הצינור להשפיע טוב על העולם".
זקן המקובלים הבין את דרישות התורה: להעתיר טוב על האשה, זה מה שהופך אותך לבן אדם אמיתי. הרעָפת מילים טובות, בגדים ושפע מזון על אשתך אינם מעשה נמוך וקטן אלא שיא החסד. הוא הבין שאין לו שום הבנה בצרכי הנפש שלה ועדיין אין לו זכות להתעלם מהם. הרבנית דורית, אשתו של הרב כדורי המנוח, אומרת שמעולם לא ראתה אותו כועס. מעולם לא הטיח בה ביקורת, לא שאל ולא הקשה על פעולותיה. הוא לא גרע, רק עודד והחמיא. היא הסתובבה בתחושת ביטחון אבסולוטית כי זה מה שקיבלה מבעלה. יום המשפחה שמח.
נכתב על פי שיעור מפי הרבנית ימימה מזרחי.
נא להמתין לטעינת התגובות
