'המסע לפולין מחטיא את מטרתו'
חיים גרוסמן מטיל ספק באפקט החינוכי של משלחות הנוער לפולין ותוהה האם הביקור במחנות ההשמדה מחזק את צו זיכרון השואה
- יום השואה ב-NRG מעריב
ברשימה זו אבקש להפוך בחוויה כואבת זו ולטלטלה מעט. אבקש להציג טענותיי שתמציתן קריאה לביטול פרויקט מסע השורשים הישראלי לפולין, לטובת פרויקטים חינוכיים חילופים.
המסע לפולין הוא שיאה של חווית לימוד נושא השואה, המכוון להגשמת שורה של מטרות חינוכיות שתמציתן זיכרון ולקחיו. במישור הלימודי הישיר מכוון המסע להכרות בלתי אמצעית עם זירת האירוע הטרגית עצמה: הווית מדינה וחברה פולנית, מיקומו של הגטו על אתרי הזיכרון המצויים בו, ואתרי מחנות ההשמדה על תשתיתם הפיזית ומשמעות הזוועה והאימה המתקיימת בהם.
ההנחה המתקיימת היא שהביקור יאפשר הבנה משוכללת יותר של האירוע וממדיו בקרב משתתפיו. זאת ועוד, במציאות של הכחשת השואה הגוברת ומותם הצפוי של המשתתפים הישירים באירוע, עולה חשיבותו של הזיכרון והיכולת להמשיך להציגו ולדבר בו.
המסע מבקש נגיעה גם בעולם מושגי רחב שתמציתו ישראליות של שנות האלפיים: חבירה הנוגעת בשורשים יהודיים המשמשים נדבך בישראליות מודרנית ומתמצתים ב"היינו שם איתם", ישראליות המובנית ומופגנת באירוע מכונן שכזה, טומנת בחובה הבטחה חברתית גדולה, גם אם לא מודעת למלוא היקפה: מראה חברה מאוחדת אחת המבליעה בהצלחה התקיימות פער של מוצא עדתי תרבותי ויותר מזה, פועלת לביטולו.
המסע לפולין הוא "מצעד החיים" של משתתפיו המשמשים מטאפורה לעם יהודי כולו המבקש להוכיח את ניצחון חיותו חרף מחריביו. כך הולכת ומתמסדת גם מסורת של אירועי המונים, יהודים וישראלים, תלמידים ואנשי צבא, ברגל וברכב, המבקשים להמחיש משמעות זו באקט מסמל המקבץ את משתתפיו אל גיא ההריגה ומבקש להוכיח: "אנחנו כאן".
המסע לפולין מבקש לייצר בקרב משתתפיו חווית לאומיות ישראלית גאה, שבניגוד לעבר כורכת גולה יהודית כהמשך של הוויה ציונית בארץ ולא כניגוד לה. נעשה מאמץ לחיזוק הזהות הישראלית ששיאו המומחש מתקיים בשירת "התקווה" בפתחן של משרפות ותאי הגז, המסמלת גאווה רבתי בהתקיימות ריבונית בארץ. מראה התופת מייצר את הלקח: כאן על פתחו של גיא ההריגה מבשילה המשמעות של גורלו של עם חלש ומפוזר ומתחזקת, לחילופין, תודעת הצורך החד משמעי במדינה עצמאית, חזקה, שבניה שוב לא יובלו אל מותם.
לתפיסת והבנת הכותב לא מתקיימים
ה"נגיעה" בהיסטוריה, שנתפסה תמיד כחשובה בהמחשה וחיזוק הלימוד העיוני, שוב אינה אקט חינוכי מובן לנוכח שינוי מציאות תרבותית שנצפית כיום במרחב וירטואלי של מסך הטלוויזיה והמחשב.
הווית "היינו שם", הנוצרת בתודעת משתתפי המסע לפולין, מתעתעת שכן אלו שהיו שם נשארו שם, ו"היינו שם" של הווה מתרגם למשמעות של "שחקני חיזוק" בטקסי יום השואה ולא באמת "שם", וטוב שכך. גם ההתמודדות עם הכחשת השואה אינה מתקיימת, כמובן, לנוכח תפעולה רק בקרב המשוכנעים.
ביטול "שלילת הגולה" בהווית הישראליות היא תופעה ראויה, שכן התהליך הציוני נבנה מלאכותית, ואולם החיבור אל הווית עולם יהודי גדוש חיים תרבות ומסורת דורות נעשה דרך עולם מת: קברים הנטועים בערימות אבק אדם שנחנק ונשרף רק בשל יהדותו. אינך רואה יהודי אלא מצד סופו המר. אינך מכיר גולה ותפארתה, , אלא רק בקיצה הטראגי. כך מתקיים לצערי מסע אל שורשים, כריטואל של לאומיות המתנהל בצל המשרפה. פטריוטיזם שתשתיתו האידאית חורבן ואפר.
הלקח אינו מחזק את אהבת הארץ אלא רק את "חלש- שואה", "חזק – ביטחון" בגבולות מחשבה של "לא עוד", שאינו נפרט לפרוגרמה של איך כן אלא רק של התחברות למשוואה של "העולם כולו נגדנו" בערבוביה של עבר והווה. ועוד לא אמרנו דבר על הבילוי והביזוי הכרוכים בכך לעיתים, ועל העשרתם של הפולנים שאינם חורשי טובתנו אז והיום.
יש לזכור ולהזכיר שואה יהודית ולקחיה. זהו בבחינת צו אנושי אוניברסלי קדוש כמו גם צוואת זהות יהודית מתבקשת. יש ללמד כדי להבנות בלב הלומד ידיעה, הכרה והמון הבנה לצורך לייצר עולם מעט טוב יותר הדוחה ומרחיק התקיימותו של רשע טוטאלי מתוך מודעות לתשתיתו האידאית, לתנאי צמיחתו האפשריים ולתבניות פעילותו.
ספק אם נגיעה פיזית בזיכרון המוות במחנות ההשמדה בפולין מחזקת צו זה. ספק אם חוויה טראומטית קצרה יכולה לשמש תשתית לחשיבה המכוונת לעתיד ומקיימת יותר ממסר מוגבל של "אוי לחלש". יש להפוך פרק אפל זה בקיומו המפואר של העם היהודי מנוף נוסף לחתירה לחברה וארץ של מופת.
יש לחברו למראה אופטימי של חברת הווה המכוונת לחיים שלמים וראויים בארץ. חברה המקדשת את: "טוב לחיות בעד ארצנו" , בארצנו.
הכותב הוא חוקר תרבות ישראלית, מורה ומרצה
נא להמתין לטעינת התגובות
