אהבה בין הכרמים
"בארץ הזאת, אם את מואבייה ישר חושבים שאת מופקרת. וכל זה בגלל שלא הקבלנו אתכם עם לחם ומים?" קופטש יצא לשוח בשדה ופגש זוג מאוהב שהרבנות עושה לו צרות
לפתע נתקלתי בזוג מתגפף. מיד ביקשתי סליחה ואז נתרחקתי. רציתי לתת להם קצת שקט וספייס שיוכלו לאהוב בניחותא, אבל אז הגבר דווקא סימן לי לבוא.
"אתם לא מעדיפים להיות לבד?", שאלתי.
"לא, הוא אמר, "להיפך, עדיף לנו שתהיה פה. ככה נוכל להשתלט על עצמנו ולא לעשות משהו שנצטער עליו אחר כך."
הבחורה, יפה, חייכה בהסכמה וחיבקה את חזהו הרחב של הגבר הנחוש.
"תכיר, זו אהבת חיי" הוא אמר לי. "רות קוראים לה. הכרתי אותה לפני כמה ימים. היא באה לשדה ללקט את הפיאה וביופייה גרמה לי שיכחה. לא איכפת לי כלום. לא איכפת לי שהיא מואבייה, לא איכפת לי שהיא אלמנה, לא איכפת לי כל הדעות הקדומות האלה. מחר בבוקר איך שהרבנות נפתחת אנחנו שם. מתחתנים!"
"רגע, ברבנות לא יאהבו את זה שאת מואבייה." אמרתי לרות.
"אתה מספר לי?" היא אמרה במבטא זר, "בארץ הזאת, אם את מואבייה ישר חושבים שאת מופקרת. שאין לך נשמה, שאת טמאה. אפילו יש בתורה שלכם מצווה שאוסרת על מואבים לבוא בקהל ה'. רק בגלל שאבות אבותיי לא הקבילו את פני בני ישראל עם לחם ומים. מה קרה? היה להם מן ברוך השם, מה הם צריכים לחם ומים?"
"נכון, אבל היה גם את הקטע הזה במדבר על בנות מואב ומדיין שישראל זנו אליהם."
"בדיוק." היא נאנחה. "משם בא הסטריאוטיפ. ואתה יודע איך זה, סטיגמה נדבקת. לא משנה שאני דווקא מואבייה מבית טוב."
"בטח בית טוב", אמר בועז, "היא מהמשפחה שלי, כלתה של קרובה רחוקה שלי נעמי, ואני הולך לגאול אותה."
"למה לגאול?", אמרתי, "תראה איזה בחורה יפה! תחבק, תלטף, תשיר, למה ישר לגאול?"
"אצלנו בעדה ככה זה הולך", אמר בעז, "קודם גואלים אחרי זה מתחתנים, אחרי זה מקבלים את השדה של נעמי ואת היפהפיה הזו לאישה".
"עד כמה שאני יודע", ביאסתי אותו, "יש איזה עוד קרוב משפחה של נעמי. שמסתתר בסוף המגילה, והוא הגואל על פי החוק המקראי."
"מה אתה אומר?" קפץ בועז. "אוי ואבוי! אהובתי, חיים שלי! יש מישהו בתור לפני!"
"בועז אהובי, מה נעשה?" רות נכנסה לפאניקה.
"שייקח את השדה המזורגג הזה. אני רוצה רק אותך, לא צריך את הכסף!"
הוא כרע על ברכיו ודמע. היא ליטפה את שיערו.
"איך את מרגיעה אותי, איך אני אוהב שאת מלטפת אותי." הוא לחש לה.
"מרגיעה? היא לחשה חזרה, "חשבתי שנחרדת ונלפתת".
רות צחקקה ונשקה את חוטמו של בועז. הם שוב החלו להתנשק בסערה: "הו הומ הוממ", המהמתי. "כחח, כחחח, כחחח", כחכחתי. "אני עוד פה".
"נכון, נכון, סליחה". התנער בועז. "חשוב לי שהזיווג עם רות ייצא טוב. היו לי כבר הרבה רומנים סוערים שהתחילו עקום ונגמרו עקום. אני רוצה לתת לה את כל הכבוד שמגיע לה, כי זו אהבה אמיתית ולא סתם סטוץ."
"אני מבין אותך." אמרתי לו. "וקצת מקנא בך. אז תתאפקו עד הבוקר, ואז תרוצו לרבנות ותתחתנו - ובא לציון גואל".
"עוד פעם הגואל הזה? מי זה הבחור הזה? אם הוא ייגע ברותי שלי אני..אני..."
הוא התחיל לבכות מרוב תסכול. רגע קשה.
"סוף סוף הבן אדם זוכה לאהבת חייו, ולתאומת נשמתו, לבחורה שנראית סוף, ואז באים אליו עם חוקי העדה, מנהגים ומסורות עתיקות, אישה היא רכוש?? השם ישמור! איפה הם חיים האנשים האלה? בתנ"ך?!"
"אז אתה יודע מה? אמרתי לו, "הבה נתחכמה. בשביל מה למדתי משפטים שנתיים עד שהעיפו אותי?"
"בשביל
"בשביל לעזור לכם. תקשיב טוב מה אתה עושה: אתה מחר בבוקר בשער העיר, מכנס כמה עדים וקורא לגואל הזה ומציע לו את השדה."
"השתגעת?" אמר בועז, "הוא יקפוץ על זה."
"ברור". אמרתי, "מי יסרב למתנה כזו? שדה, מגרש חקלאי שעוד מעט יופשר לבנייה, אבל תציע לו אותו ואז תציע לו גם את רות."
"אתה מטומטם? זעם בועז, "בחיים אני לא עושה כזה דבר!"
"זה טריקים של מו"מ, הרגעתי, "אתה לא ממש מציע לו את רות. אתה אומר לו: "יש עוד איזה עניין קטן, על הדרך, כשאתה מקבל את המגרש אתה צריך להתחתן עם מואבייה. אלמנה. ותדגיש את המילים מואבייה ואלמנה. מתערב איתך שהבן אדם הזה לא מתאר לעצמו שהמואבייה האלמנה זו הפצצה המטורפת הזו שיושבת לידי פה, הוא בטח יחשוב שהיא איזו קשישה ערירית עם גיבנת."
"גדול," אמר בועז, "זה מה שאני הולך לעשות מחר בבוקר."
עיניה של רות נצצו באומץ ובציפייה. אני המשכתי בשיטוט וחשבתי לעצמי, איזה גבר בועז, כל הכבוד. מאמין באהבה שלו, יודע מה הוא רוצה והולך עד הסוף. גבר כזה מתאים להיות מלך. או לפחות סבא של מלך..
נא להמתין לטעינת התגובות
