אופי זו המצאה של מכוערים
אז מה יותר חשוב, יופי או אופי? מסתבר שגם גדולים מאיתנו נופלים בעניין. קופטש למד בדרך הקשה שאולי אין לו עתיד אצל בטי רוקאווי - אבל יש בו ניצוץ של תלמידי חכמים
ובעמק למטה, בין מגדל לגינוסר, היו שורות של עצים... זיתים, תאנים ומנגו. החלטתי לרדת למטה.
יש שם מעיין נסתר, שאני לא רוצה להגיד לכם בדיוק איפה הוא..בעודי מהלך בשביל ההרים התלול, חזרה אל עיירת הנופש, כמעט ונדרסתי ע"י גי'פ מהודר שבתוכו כמה תלמידי חכמים בחופשה, וממנו בקעה מוסיקה חסידית רועשת.
עצר מולי הג'יפ. חסם את הדרך והתחיל לצפצף. רוחי הייתה טובה עליי, ניגשתי ואמרתי "שלום רבנים" - אבל אלה לא ענו לי, אפילו לא פתחו את החלון. רק המשיכו לצפצף.
תמהתי על חוסר הכבוד והסבלנות שגילו כלפיי, אך בכל זאת איחלתי יפה שבת שלום ונפניתי לדרכי. נצמדתי אל הג'יפ המהודר ובסיכון נפשות ממש, על מנת שלא להידרדר לתהום, חלפתי על פניו והמשכתי לרדת מטה אל הוואדי. אז גם ירדו חלונות החשמל של הג'יפ וצעקה נשמעה: "הו, ברנש! איזה מכוער אתה, יה-אללה!"
הסתובבתי, התקרבתי, אמרתי: "סליחה?" הנהג, בחור ישיבה עבדקן, לבוש בחליפה, אמר לי בחיוך:
"אמרתי שאתה מכוער ורציתי לשאול אם כל האנשים שגרים פה במגדל מכוערים כמוך".
לא האמנתי לעצמי ששמעתי את זה. ברור שיש כמה דברים במראה החיצוני שלי שאפשר לשפר, ברור שיש ימים שהשיער לא מסתדר לי, ברור שאני לא צעיר ונאה כמו פעם. אבל ככה לומר? להעליב ככה?
"אתה קופטש, אתה, לא?" האברך שישב סמוך לנהג זיהה אותי. "אתה הבדרן הליצן הזה שחושב את עצמו, וואללה, איזה חילוני ריקני אתה..".
"הנוף כל כך יפה והוא כזה מכוער". שניהם צחקו.
נשפתי בזעם. חשבתי להתפרץ אליהם לאוטו ולהתחיל להרביץ. אבל מכיוון שהם היו שניים, נזכרתי בעצתו של המורה הזקן שלי לאייקידו "אף פעם אל תלך מכות עם מישהו שיותר חזק ממך".
הפניתי להם מבט זועם ואמרתי: "לכו תבואו בטענות לאלוהים שלכם. הוא זה שיצר אותי. אם אני מכוער גם הוא מכוער. ובטח שגם אתם".
שקט השתרר על מדרונות הארבל. דלתות הרכב נפתחו וממנו קפצו שני בחורי הישיבה. שניהם גדולים ושמנמנים. "ברח..." לחשה לי רוחו של מורה האייקידו הזקן שלי. אך להפתעתי, שני האברכים לא באו לריב. הם ביקשו סליחה. אפילו קדו לי. הם ביקשו מחילה, אמרו שהם באו בדיוק משיעור תורה אצל הרבי שלהם. שליבם היה קצת גס בתורה.
אמרתי : "תשמעו טוב, שניכם תלמידי ישיבה פיקטיבים, ואני סך הכל כלי בעולם הזה שהקדוש ברוך הוא יצר. לא סולח לכם עד שתתפללו לאלוהים שעשה אותכם ואת כל היהדות ואת כל עולם הישיבות ואת כל התקציבים המנופחים שלהם. ותפנו אליו בשם - אלוהינו המכוער שבורא דברים מכוערים בעולמו המכוער".
שני תלמידי הישיבה פרצו בבכי וביקשו שוב מחילה. הנהג הקשוח עד לפני כדקה, נפל על ברכיו. "בבקשה, מחל לנו, טעינו, שגינו."
"לא סולח", אמרתי.
עליתי מן הוואדי חזרה אל המושבה התיירותית מגדל, והם שכחו את הג'יפ במעלה הגבעה והלכו אחריי וצעקו לי "סליחה. סלח לנו".
וככה, נהנה מתחנוניהם, המשכתי לעלות חזרה אל הצימר שלי, שהרי בערמומיות האופיינית לי, שמתי אותם במילכוד. אם הם מאמיני-אמת הם לא יכולים להתפלל ולקדש עולם ובורא מכוער. זה נגד התפיסה הדתית שלהם, ובצדק. ואם הם לא מאמיני אמת, הרי שנחשף פה קלונם והם יתגלו כפושטקים חרדים, תלמידי חכמים מתנשאים ושחצנים.
"סליחה, מחילה", הם צועקים לי. מדדים אחריי בנעלי הלקה שחורות שלהם. הסתובבתי ובמבט מאיים ציטטתי את אימרתו של ר' עקיבא האהוב עלי: "הבו לי תלמיד חכם
פניתי ונכנסתי לבית הכנסת, אנשי המושבה החלו להגיע כדי לקבל את השבת. כשראו אנשי המושבה את שני האברכים שהשתרכו מאחורי אמרו להם "שלום רבי ורבי. איזה כבוד לקבל אתכם".
אמרתי להם : "למי אתם קוראים רבי ורבי? אם אלה רבי ורבי, שלא ירבו כאלו רבנים". ספרתי להם מה קרה. ולא שכחתי לציין ששני הליצנים האלה גם העליבו את אנשי מגדל .
אז נכון שמדובר בצאצאים של רומנים מהעלייה הראשונה שהתחתנו יותר מדי בתוך המשפחה ואולי התערבבו עם בדואים מהסביבה... אז מה? זו סיבה להעליב אותם ככה?
אבל אנשי המושבה, חקלאים סחופי שמש ואדמה, הפתיעו אותי ברכותם. "עזוב הם אמרו לי. אחנו מכירים את שניהם, הם לומדים פה אצל הרב שלנו, אלו גדולים בתורה. הם הבינו שטעו, הם פשוט היו צריכים ללמוד את השיעור הזה. תסלח להם".
אמרתי "בסדר. סולח. רק בגלל שאתם ביקשתם. ושהם לא יתפסו יותר תחת"
קמו שני האברכים. שמעון ואלעזר שמם. לחצו את ידי בהתרגשות. נכנסו לבית הכנסת. עלו על הדוכן וקראו בקול גדול: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז".
אני לא בטוח אם הם התכוונו אלי או לעצמם.
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
'מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?! אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית". כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית". היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו,
והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!
אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל.
אמרו לו: מפני מה?
אמר להם: כך וכך עשה לי.
אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן .
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'.
(תענית כ ע"א).
נא להמתין לטעינת התגובות
