פילים בקנה

מה יעשה פיל שאנטי שוחר שלום, שכל החיים חלם להיות מדריך תיירים בג'ונגל, אבל הגורל עשה ממנו כלי מלחמה? גיל קופטש תפס שיחה עם חייל משוחרר מלגיון הפילים המשוגעים בצבא היווני. בסוף עוד יעשו על זה תערוכה "שוברים שתיקה"

גיל קופטש | 26/11/2007 9:29

"ה-פילים ה-משוגעים! הנה, הנה! הם באים". ככה אנחנו שרים אני והחבר'ה מהגדוד שלי, כל הדרך מדמשק לירושלים. המורל שלנו גבוה, מזג האוויר מצוין פה בגבעות יהודה. יום נפלא למלחמה.

בהודו, משם באתי, הרבה יותר חם. אמנם הרתמה והמגדל וארבע הקשתים שעל גבי מכבידים עליי, אבל כמה נפנופים באוזניים הגדולות שלי ושוב קריר לי ונעים לי.

הנה כבר חלפנו על פני הכפר מודיעין, שם התחיל המרד, כשמתתיהו ובניו התנקשו ביהודי שרצה לזבוח שם חזיר ופירקו לגורמים את הפטרול היווני שליווה אותו.

קשי-עורף היהודים האלה. אבל אני מבין אותם. הם אנרכיסטים מטבעם. הבדלי המעמדות אצלם נובעים בעיקר מהבדלי עושר כלכלי. התרבות היוונית, לעומת זאת, היא אוליגרכית שמעניקה לשכבות העליונות של העם פריבילגיות. כמו ב"פוליס" באתונה.

אז על אף שאני פיל בצבא קבע, אני אומר "יאללה האוליגרכים. קדימה האנרכים!". בפרט שתושבי יהודה נחמדים, נינוחים, ולא אימפריאליסטים כמו היוונים. אמנם רובם כשהם רואים אותי חולף בדרך, מיד כורעים על ברכיהם וממלמלים "ברוך הבורא בריות משונות", אבל אין להם מה לפחד. אני פיל רודף שלום. שאנטי-פיל. לא סתם, האליל האהוב עליי בהודו היה וישנו השובב עם החדק העליז.

נכון שכשאני מקבל את הקריזה, כשהנהג שלי ה"מאהוט" מדרבן אותי עם המקל, אז אני מתחיל לשעוט ולרמוס כל מה שעולה בדרכי. אבל לא תכננתי להיות חייל. אני זוכר עוד את עמק האינדוס השליו. שם רעינו, משפחתי ואני, עד שבאו ציידי שנהב רעים, הרגו את אמא שלי, ואותי שבו. "במבי" הם קוראים לי. מספר אישי VXIIIPIL.

הדרך לבית זכריה מתקצרת. עברנו כפר ועוד כפר, והנה ילד יהודי קטן שמנופף לי לשלום וקורא קריאות התפעלות. אני לא כל-כך גדול. רק שמונה טון, פיל הודי קטן. יש לי בפלוגה פילים מאפריקה. כל אחד חמישה עשר טון. טנקים.

אם הייתי עכשיו על אזרחי, הייתי שולח את החדק, מניף את הילד הזה ומניח אותו על הגב, והיינו הולכים אל איזה מעיין או בריכה, משתכשכים ומשפריצים אחד על השני. כמו בעמק האינדוס. אני מתגעגע. בא לי לנשנש את הילד עם האף שלי. להגיד לו שגם אני תלוש. שגם אני מדוכא על-ידי תרבות לא לי. שהפכו אותי לכלי מלחמה.

אבל המאהוט שלי מרביץ בי. חייב לזוז הלאה. "לא להתיידד איתם!" זו הפקודה. כל אחד מהילדים האלה יכול להיות מרגל חשמונאי. ואלה, יש להם מודיעין מצוין. זו השמועה שעברה בצבא היווני ובראשם עומד גאון צבאי. אחד, יהודה המכבי, שגם הותיקים אצלנו, שהיו בקרבות פילים נגד פילים ברפיח.
217 לפנה"ס, בין מצריים ליוון. אפילו הם מתפעלים ממנו.

יהודה המכבי שם לב שהיוונים נוהגים להילחם במלבנים. 1,000 חיילים. 10 שורות של מאה, וכמו מכסחת דשא ענקית עם 1,000 חרבות היו קוצרים את כל מה שעמד בדרכם. אנשים נשים וטף.

לוחמי חופש עשויים ללא חת. של פיל

אבל יהודה הוביל אותם למקומות צרים. למעבר בית חורון. לשער הגיא. היכן שאי אפשר לתת להם ללכת במלבנים. הם הרי התאמנו להילחם במישורים, ושם הוא תפס אותם. עם מארב מקדימה. מארב מאחורה. זרק עליהם סלעים מהצוקים למעלה. ואז, כשהם מבולבלים, היו גיבוריו קופצים עליהם עם החרבות ובראש ובראשונה מחסלים את מפקד הלגיון. אנרכיסטים. לא אוהבים שררה.

היוונים שלא הכירו אז את הדבר הזה שנקרא מלחמת גרילה, זלזלו בהתחלה. ושלחו לגיון אחד שנכתש לגמרי. ואחר כך שני לגיונות. ויהודה כתש גם אותם.

ועכשיו אנטיוכוס לגמרי התעצבן. הוא היה בא בעצמו, אלמלא היה עסוק במלחמה עם הפרסים. לכן הוא שלח את המצביא העליון שלו, ליזיאס ואיתו את נשק יום הדין. אותנו. חטיבת הפילים.

"ה-פילים ה-משוגעים! הנה, הנה! הם באים". ערמומי ליזיאס. הוא שבה את הכפר בית-צור וכך הכריח את יהודה ואנשיו לצאת מירושלים ולהתמודד איתו גלויות, היכן שכוחו של ליזיאס פי כמה.

והנה מתגלים לוחמי יהודה, צבועים בצבעי מלחמה. כידוניהם חלודים. לחלק יש שריון, לחלק לא. צבא צ'וקו-מוקו. איך הם עשו ליוונים מה שעשו?

אני מזדהה איתם האמת. גם אני רוצה לחיות ללא רסן ושלטון

זר. רוצה להיות אדון לעצמי. אני רוצה להאמין בווישנו שלי ולא שיכפו עליי לשנות את דתי.
תרועת החצוצרות. המאהוט שלי מושך בחוזקה את המתג..אח! כואב לי בשפתיים. תיכף הוא ידקור אותי עם המקל הממוסמר שלו...עדיף שאפתח כבר בריצת האמוק שלי..אני לא אוהב את בני האדם. לא איכפת לי לשמש למטרות חקלאיות או לסחוב תיירים יפנים בג'ונגלים של כלכותה, אבל למה להפוך אותי לנשק? תראו את החשמונאים. איך הם מפחדים. רובם לא ראו פיל מימיהם. הם נסוגים בערבוביה. אבל יהודה ואחיו לא נותנים להם. צודקים המכבים האלה. נלחמים על הזכויות שלהם.. אני עוצר מן השעטה. מחליט לא לשתף פעולה עם הטבח הזה. המאהוט מושך בי ומתאכזר. אבל די! די לי מהשעבוד!

מסביבי צעקות ושאגות קרב. כידונים עפים, חניתות ניתזות, ברקים ממתכת.
אני מתנער. חגורת הבטן שלי מתרופפת והמוצב היווני שעל גבי מתמוטט. אני רומס את הקשתים ואת המאהוט. הנה אלעזר המכבי, רץ אליי. הוא בטח רוצה ללחוץ לי את החדק ולתת לי צל"ש... אבל לא.. הוא שולף חנית.. הוא נועץ לי אותה בלב.. אני מריע בכאב.. אני נופל על אלעזר ומועך אותו.

********************
ספר חשמונאים א', פרק ו',

ויסע יהודה מן החקרא ויחן בבית זכריה מול מחנה המלך. וישכם המלך בבוקר ויסע את המחנה בחמתו בדרך לבית זכריה, ויערכו הצבאות למלחמה, ויתקעו בחצוצרות, ואת הפילים הראו דם ענב ותות כדי שיהיו להוטים לקרב. ויחלקו את החיות לגדודים ויעמידו לכל פיל אלף איש לובשי שריון קשקשים וקובעי נחושת על ראשם, וחמש מאות פרשים נבחרים הוצבו לכל חיה. ומגדלי עץ עליהם חזקים ומכוסים על כל חיה. ושאר הפרשים העמידו מזה ומזה משני עברי המחנה. וכזרוח השמש על מגיני הזהב הנחושת הזריחו ההרים מהם ולהטו כלפידי אש. ויפשטו חלק ממחנה המלך על ההרים הגבוהים וקצתם בשפל וילכו לבטח ובמשטר.

ויקרב יהודה למלחמה ויפלו ממחנה המלך שש מאות איש.
וירא אלעזר (אחי יהודה המכבי) את אחת החיות משורינת בשריון המלך, והיא היתה גבוהה מכל החיות ונראה כי עליה המלך, ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשית לו שם עולם, וירץ אליו בגבורה אל תוך הגדוד ויהרוג על ימין ועל שמאל... ויבוא אל מתחת לפיל ויתקע לו (את חרבו בבטנו) וימיתהו ויפל ארצה עליו וימת שם. ויראו את גבורת המלכות ועברת הצבאות ויטו מעליהם.