דוקטור, תציל אותי
לקופטש כאב הראש מרוב לבטים וחיבוטים, אז הוא הלך לרופא. בעצם הוא הלך ל-"הרופא". ולמד ממנו איך שומטים אובססיות פעם אחת בכל שבע שנים
כל שבת בעת כניסתה, מביאה עימה רוגע מסוים. משקיטה את המקדח המחשבתי הזה. נותנת לדברים לזרום כמו שהם. בלי התלבטויות, בלי לחצים וזירוזים. אבל איך שהיא יוצאת- ובמקרה שלי, איזו שעה שעתיים לפני, מתחילים שוב החפירות. עם מי להיפגש השבוע? עם מי לדבר בכנות? עם מי פחות בכנות? מי חבר? ממי צריך להיזהר? עם מי להיות פוליטיקאי? ומי אני, בין כל הפסאדות האלו? מה איתי? צריך להקדיש קצת לעצמי, לא? הנה מתחילה שנה חדשה, אולי אבחר לי איזה פסיכיאטר חדש? אולי מטפלת זוגית, אולי שיטת גרינברג או אולי סוף סוף אלמד ימימה..שמעתי שאנשים מרוצים".
כשחטפתי סחרחורת מכל האופציות, החלטתי ללכת לרופא כללי. הרופא, גבר נאה , בעל זקן מעוצב ומסוגנן ומבטא ספרדי מתנגן, דוקטור משה בן מימון שמו. אבל כולם קוראים לו הרמב"ם.
"כן, קופטש, יה היפוכונדר, מה אתה שוב רוצה ממני? אישורי מחלה? "
"דוקטור מימון" נאנחתי לו, "יש לי מיגרנות. אני חושב שאני צריך חופש של איזה שנה לפחות. "
"צריך, תקבל". פסק הרמב"ם, וחתם מייד על האישור .
"רגע , דוקטור! מה חופש? יש לי סידורים! פרוייקטים, אני להתחנן בפני הבנקים, לשלם מיסים ואגרות וקנסות על חנייות, לרוץ אחרי חשבוניות שאבדו וספקים שנעלמו."
"עזוב אותך", אמר הרמב"ם. "תיכף מתחילה שנת שמיטה, שכח ושמוט את כל הדברים האלה"
"שמיטה?" תמהתי, "מי אמר שזו שנת שמיטה?"
"מה סתומרת?" נתלה בי מבט של זוג עיניים נבונות. "תחשב. כל טיפש יכול לעשות את זה: ה'תשס"ח לחלק לשבע. יוצא לך בלי שארית, נכון?"
"נ..נכון." בלעתי את עלבוני המתימטי.
"אתה בכלל יודע מה זו שנת שמיטה?", צמצם הרמב"ם את גבותיו האליטיסטיות.
"בטח" אמרתי, שנת שמיטה היא השנה השביעית במחזור של שבע שנים, שבה מצווים היהודים לשבות מהמלאכות בשדותיהם בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקוטפם. השמיטה מלווה גם במצוות שמיטה של חובות כספיים."
"מה אתה מצטט לי את ויקיפדיה?", נזף בי הדוקטור מימון, "מה באמת השמיטה הזו? מה הקטע שלה, אתה יודע?".
"הממ. מה שאני יודע, זה שהשדות בארץ ישראל הם כר נרחב להצמחת סכסוכים בין פלגים שונים ביהדות. מאז יהושע בן נון, עת התחילה הספירה של השמיטה, רבים על כשרות ההיתרים, מתעסקים במכירת קרקעות פיקטיבית לגויים פיקטיבים .בקומבינות ובקומבינות על. וחלקנו, שומו שמיים, אף מעדיפים לקנות ירקות פלסתינים ובכך לעודד את הגידולים בירי הקסאמים.
חוץ מזה, כששנת השמיטה מתקרבת אנשים נמנעים מלהלוות כסף. יש גם רבים שזורעים את שדותיהם וטוענים שהתוצרת צמחת מעצמה,כך שלמעשה, חוק השמיטה נוטע בלב עמנו, את מדת ההתקמצנות ומטפח את מידת התכמנות.
"מה אתה כזה ציני?" ביטל אותי הרמב"ם.
בסך הכל, "חששה התורה שלא ייחלש כוח הארץ וייבש לשדה בתמידות הזריעה", (מורה נבוכים, ג, לט), יש פה טעם אקולוגי. תנו לאדמה לנוח, די, שיגעתם אותה. עם כל מה שאתם מכניסים בה וחורשים אותה והופכים אותה. די, תנו לה להיות מה שהיא. הניחו לה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות. להניח לעצמך, לא לאכול לעצמך את הראש."
"מה אתה אומר פה, דוקטור? שאני בעצם משק חקלאי?
"אני לא ממליץ, התורה ממליצה", אמר לי הרמב"ם. "למשך שנה שלמה אתה צריך להפסיק לחפור, להפסיק לנכש עשבים, להפסיק להשקות את האובססיות, לא לטפח ציפיות מעצמך, אפילו לא לגזום הרגלים רעים. והכי חשוב תפסיק להגביר את המודעות כל הזמן. תפסיק להיות עירני ודרוך. תוותר לעצמך, תשמוט את כל הכעסים והעלבונות. קל מאד לשנוא מישהו לאורך זמן . אבל אם אפשר לא להתמיד בזה ולא ללבות את זה, מה טוב. גם אהבה לפעמים יש לשמוט . אהבה לא ברורה, אם היא נשארת תלוייה בהרגל - הופכת לשנאה. "
"יאללה שלך הרמב"ם! איך נהיית כזה ניו אייג'? חשבתי שאתה שכלתן כזה, מציאותי.."
הרופא המכובד ליטף את זקנו ואמר - בשנת שמיטה אפיל לרמב"ם מותר לתת קצת חופש למוח, לא ככה?"
"צודק, הודיתי לו."שלפתי את הכרטיס המגנטי של קופת החולים, וכבוד הרופא הרב העביר אותו במכונה. ביד חזקה, כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
