שאני אמות!
דקה לפני סיום העונה, גיל קופטש פגש את משה רבנו וגילה ממצאים מדהימים: עוד רבנו חי"
לקחתי מספר 89 והתיישבתי. אבל התור לא התקדם. התחלתי לזוע ולהזיע באי נוחות. לידי היה איש זקן כבן 120 שנה, שהקרין עליי שלווה.
"איזה מספר יש לך?", שאלתי.
"אחד", הוא אמר.
"אחד?" התפלאתי. "זכית בן אדם! ה' אוהב אותך".
"אם לי הוא לא ייתן להיות ראשון, למי הוא ייתן?" פילבל הזקן בלשונו, כבד פה היה.
"למה, אתה וה' ביחסים קרובים?", שאלתי בקנאה.
"אפשר לומר שכן", הוא אמר, "אנחנו נפגשים הרבה פנים אל פנים".
המספר המאיר בשלט ההכוונה התחלף ל-12.
"אז רגע", אמרתי, "מספר אחד כבר היה, למה אתה לא קם?".
"אני מנסה", השיב בביישנות. "אבל באים אנשים עם מקרים יותר דחופים".
"מה זאת אומרת?", התפלאתי. "זו ארץ ישראל, אתה לא אמור להיות מנומס ומתחשב. קום ותגיד שדילגו עליך".
"טוב". הוא אמר בביישנות, קם וניגש לפקידה, אך חיש עקף אותו בחור צעיר שאמר, "יש לי רק שאלה", והזקן שוב ויתר על מקומו וביטל את עצמו בצניעות רבה. ראיתי בו שהוא היה עניו מאוד. למעשה, הוא היה עניו יותר מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
"היי! אתה משה רבנו!", שמחתי. "גדול הנביאים, מנהיג מדיני ומשחרר לאומי, איזה יופי לראות אותך".
"ששש..", הוא אמר, "אל תעשה עניין".
החנקתי את התרגשותי אך לא את סקרנותי. "מה, גם לך לא חידשו רישיון נהיגה?", שאלתי.
"לא, הוא נעצב, "לא שלחו לי, אולי הם חושבים שאני זקן מדי. אבל תראה "לא כהתה עיני. ולא נס ליחה".
"אולי שלחו לך לכתובת שלך במצרים?".
"אני כבר 3,000 שנה לא גר שם".
"סליחה, רגע, משה, מה אתה עושה פה בכלל בארץ? הרי אלוהים אסר עליך להיכנס לפה".
חיוך זורח התפשט על פניו המאירים. "נכנסתי בשושו, ענה, "כמו מדונה, לא רוצה את כל המעריצים האלה שיבלבלו לי את הראש".
"אבל זה שראית את הארץ המובטחת מרחוק, ואליה לא באת, זה ה-סמל של הכיסופים הלא ממומשים, של גורל אנושי טרגי. הרי נאסר עליך לראות את חזונך מתגשם כיוון שחטאת בפרשת מי המריבה".
"נראה לך?", אמר משה
"די!", אמרתי, "אתה לא באמת מת?".
"ממה אני אמות?", צחק משה. "התורה הרי אומרת לך בפירוש שאני בכושר שיא. אני מטפס על הרים ברגל. רואה שש-שש. צלול ובהיר כמו אספקלריה מאירה. ואפילו בזוהר כתוב: "אמר רבי שמעון, משה לא מת. ואם תאמר, הרי כתוב וימת שם משה..מצידנו נקרא כן, אבל מצד העליונים, אדרבא שנתווסף לו חיים, וכן למד, שמי שהוא בשלמות, אין מיתה תלויה בו ואינו מת".
"אתה מבין?", לימד אותי רבנו. "אני איש הנצח. אני לא אחלוף מהעולם אף פעם. ממש כמו התורה. אני פשוט יוצא לחופש מסוף ספר דברים עד תחילת ספר שמות".
"אה, יופי. אז לאן חשבת לנסוע ? אולי לרומא? לראות את הפסל של מיכאלאנגל'ו?".
"מה פתאום?", התמרמר משה, "האידיוט שפיסל אותי עם קרניים על הראש, איפה הבנת הנקרא שלו? עזוב אותי, "אני יוצא לטיול ג'יפים בירדן".
"ירדן? זה מסוכן, אמרתי. "יש שם עכשיו התרעות על פיגועים".
"גם על סיני יש התרעות, אז מה? אני כל שנה מגיע לשם כמו שעון. בוא, בוא איתי להר נבו אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מואָב".
הוא החתים את רישיונו. נכנסנו לג'יפ שלו (סופה), ונסענו למקום שבו הוא נקבר לכאורה.
"תגיד, למה לא עשו לך אחוזת קבר כמו שצריך? כמו לאר"י, לרבי נחמן? ולכל החבר'ה מהגליל?".
"היהדות מתנגדת לפולחן אישיות של מנהיגים. אני גדלתי במצרים וראיתי כמה משאבים ועבדים הם השקיעו בלבנות ארמונות לגופות שלהם, אנחנו לא כאלה. אצלנו אין פולחן אישיות. בייחוד אם האישיות מתה. אסור לדרוש אל המתים. אפילו כתבתי על זה מצווה מפורשת בתורה".
שתקתי. מה יכולתי לספר לו? על המת-החי מלובביץ? על אומן? על פולחני הבאבות? על טיולי הלילה לקברים בלתי מזוהים, שמישהו ממשרד הדתות קבע שהם קברי צדיקים?".
"בוא", אמר משה רבנו והפסיק את הרהוריי. "בוא נעלה על ההר".
"מה אתה רוצה לראות משם? את החזון? את העתיד? את שבטי ישראל יושבים בארץ כנען לבטח?".
"לא", אמר משה, "רוצה לראות טלוויזיה. יש שם מלון טוב עם בריכה. קצת בטן-גב".
"אתה חושב שזה קל, כל שנה להוציא ממצרים, להטביע את המצרים ו-40 שנה לאכול תלונות במדבר? אם לא הייתי יוצא לחופש הזה באמת הייתי מת, ואז מה היה קורה לתורה, איך היא היתה נצחית? איך היינו קוראים בה כל שנה מחדש?".
צודק. שיבדל לחיי נצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
