כפרת עוונות
לקחת על עצמך אחריות לגורלו של יצור חי? זה לא מוסרי לחדול לטפל בו כשזה מפסיק להיות נוח. לא, הם לא צריכים לשלם את חשבון הגחמות שלך. וגם: מנהג הכפרות המזוויע רק מספק גושפנקה לחטא. אם כפרת העוונות כה קלה, מה יהיה המניע שלא לחטוא? • החתולאית
מולנו עומדות רשויות אדישות, בני-אדם מרושעים ועולם שיותר ויותר מיושביו עוברים למונותיאיזם אמיתי, לסגידה לאל אחד ויחיד שאין בלתו, הידוע יותר בשם "אני" או "אני! אני!". דבר אחד הוא לרוקן את הים באצבעון. דבר אחר הוא לרוקן את הים באצבעון, כשמישהו מתעקש למלא את הים, המלא בלאו הכי, בדלי. אז לפעמים גם אנחנו מתייאשים ומותשים. רובנו מקטרים ומקטרים אבל לא מפסיקים את הפעילות, כי החבר'ה תלויים בנו. אנחנו אחראיים להם. אצל רובנו ההרגשה חולפת מהר מאוד, בדרך כלל למראה חתול שזקוק לנו, חתול שמחבב אותנו, סתם חתול, כל חתול.
- אוהבים חתולים? רוצים לאמץ? להתייעץ? הכנסו לפורום חתולים
אבל יש גם חתולאים שכן מפסיקים עם זה, בטוב או ברע. "בטוב" פירושו שהם דואגים לכל החתולים שתחת השגחתם, בבית ובחוץ, מוצאים להם בתים אחרים או סידורים אחרים, ופורשים מן החתולאות. זו זכותם המלאה. יש אחרים, מיעוט לשמחתי, שעושים זאת באופן מחפיר, מזניחים את החתולים או משליכים אותם לרחוב, כמו אלה שכל החיים יצאנו נגדם. יש גם כאלה, כי אסור לשכוח שהחתולאים גם הם בני-אדם, לטוב ולרע.
כשאני אומרת לעצמי "אני רוצה את החיים שלי בחזרה", זה מצחיק אותי. כי מה זה אומר? לחזור ולהקדיש את הזמן שלי ואת המשאבים שלי לעצמי בלבד. זה אומר, למשל, לא לקום כל כך מוקדם ולא לישון כל כך מעט. מה שמזכיר לי איך התחיל אצלי סיפור החתולים.
בעבודה אני יושבת מול מחשב. תשע שעות ביום על הישבן, עיניים נעוצות בצג. לפני עידן החתולים נהגתי להתעמל פעמיים-שלוש בשבוע, במכון כושר. יום אחד קלטתי שזהו אורח חיים חולני. זה לא הגיוני לשבת כל היום ולהתפנק בפעילות גופנית - עדיף וטבעי יותר המצב ההפוך: להיות פעילה יותר כל הזמן ולפנק את עצמי במנוחה, בישיבה. החלטתי לעבור הסבה מקצועית, ללמוד להיות אחות. התעניינתי במסלולי לימודים, מילאתי טפסים, אבל מסיבות שונות זה לא יצא אל הפועל. אז גם גיליתי שהיושב במרומים כבד שמיעה, כנראה. באותה תקופה דיברתי המון על "אחיות" - והוא כנראה שמע את זה אבל לא בדיוק, כי החל לשלוח לי את "החיות" - כלב פה,
הכל עניין של נטילת אחריות. ברגע שלקחת על עצמך אחריות לגורלו של יצור כלשהו, זה לא מוסרי לחדול מן הטיפול בו כשזה מפסיק להיות נוח לך. כמו בקלישאה הפולנית הידועה "הצעת את מיטתך - עכשיו תישן בה", או בקלישאה הלבנטינית שלנו "אכול את הדייסה שבישלת". פתאום לא מתאים לך חתולים? אין בעיה. דאג לסידור לכל החתולים שבטיפולך, כי הם לא אשמים בתנודות מצב-הרוח שלך ולא הם צריכים לשלם את חשבונות הגחמות שלך. אתה חייב להם לפחות זאת. רוצה את החיים שלך בחזרה? בבקשה! אבל לא על חשבון החיים שלהם. דאג קודם לדאוג להם, אחר כך לסדר את החיים שלך, כי הם תלויים בך.
לפני שבועות אחדים קראנו על עמי ודורית, שטסו לשליחות בארגנטינה ולקחו עמם את שמונת חתוליהם ואת כלבתם, בהשקעה עצומה של סבלנות, כסף, לוגיסטיקה וביורוקרטיה. בין כל התגובות הנרגשות והחיוביות על הדיווח, הזדעזעתי לקרוא גם דברים כגון "אנוכיות צרופה ואין מקום להלל אותה… עם ישראל תתעורר, כולה חיות ללא ערך כלל". בעצם לא ממש הזדעזעתי, כי זאת הנורמה. אפס אחריות. לעניין זה עם ישראל כבר ער לגמרי. "אני עושה מה שבא לי, ושאחרים ינקו אחרי/ישלמו את החשבון שלי" (אל תמחקו את המיותר - שני הדברים הולכים יופי יחד). אני מגדל כלב, אוהב אותו, אבל כשאצא לחופש - אקשור את הכלב לגדר שדה-התעופה, כי למה לי להוציא כסף על "חיות ללא ערך"?! הכלב יישאר שם שעות ואולי ימים, רעב וצמא; אולי ישתחרר וירוץ אל הכביש; אולי יילקח בידי אנשים שיירעו לו - מה זה חשוב?! זה רק "חיה ללא ערך". אז מה אם גדל אצלי והוא תלוי בי לאספקת מזונו, לבטחונו?! לי זה לא נוח. אני! אני! אני!
עמי ודורית התנהגו כמו בני-אדם. נכון שהם עשו זאת מתוך אהבתם לבעלי-החיים שלהם, אבל זהו גם גילוי של אחריות אמיתית כלפי יצור חי שתלוי בך. אולי אלה "חיות ללא ערך כלל", אבל עדיין, במצב כזה, בני-הזוג אחראים לרווחתם, עד סוף חייהם הטבעיים של בעלי-החיים. בעלי-החיים אינם חפץ, אינם רהיט, הם יצורים חיים, והאחריות לחייהם היא ערך עליון. היא מדד ליושרה. היא מדד להגינות. היא מדד לאנושיות של ממש.
מדד אחר לאנושיות אמיתית הוא, לדעתי, נטילת אחריות גם לחטאיך. זו לא חוכמה לנקות את עצמך מחטא על גבו של יצור אחר, במחיר חייו של יצור אחר - שׂעיר, תרנגול, מה שלא יהיה. חטאת? שלם על כך בעצמך! שום יצור חי אינו חייב לכפר על חטאיך. שום יצור חי אינו צריך למות, ועוד מוות כזה, כלאחר-יד, רק משום שאתה מאמין שבכוחו לנקות אותך מחטא. בעיני, מגונה המנהג הזה של שחיטת עופות לשם כפרת עוונות - אחרי שמייבשים אותם ימים רבים בכלובים זעירים, בלי מזון ובלי מים, בכל פינת רחוב, ואחרי שמסחררים אותם, לפעמים כפותי-רגליים, מעל ראשם של בני-אדם.
אם כפרת העוונות כל כך קלה, אם היא מסתכמת בהוצאה כספית של ח"י שקלים ובדמו של יצור אחר - מהו המניע שלך להימנע מחטא או להשתדל שלא לחטוא?! שום מניע. מנהג הכפרות המזוויע הזה רק מספק לאדם גושפנקה לחטא, בבחינת "על כל החטאים תכפר השחיטה" (ועוד יש הטוענים שמנהג הכפרות הוא ברכה לעופות, שעל ידי כך מגיעים לידי התיקון שלהם, גם כאן באה לידי ביטוי 'מכבסת המלים' שלנו - תיקון שהוא בעצם הקלקול האולטימטיבי).
עד שלא נלמד כולנו ליטול אחריות על חיינו ועל מעשינו, לשלם מחיר מלא על הכל - עד אז לא תהיה לנו, לדעתי, תקנה. עד אז לא נצעד את הצעד הבא בהתפתחותנו, כבני-אדם. נטילת האחריות לחיינו ולמעשינו היא המפתח שיאפשר לנו להתעלות, להפסיק להיות קטנוניים ואנוכיים וחשוכים, ולהמשיך להרוס במו ידינו כל חלקה טובה בעולם הזה. שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולנו, בני-אדם ובעלי-חיים, באשר הם. הלוואי שנתחיל לכפר השנה, במעשים, גם על עוונותינו כלפי בעלי-החיים כולם.
* הטור של החתולאית מפורסם מדי סופשבוע ב-nrg קהילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
