מי יזוז ראשון – התרחישים ליום שאחרי וינוגרד
אהוד אולמרט אמנם צלח את חלקו הראשון של דוח וינוגרד, אך הדוח הסופי עלול להביא לסיום כהונתו. nrg מציג: כל התרחישים ליום שאחרי. דוח בנגל
רק לפני שבועות ספורים היתה הדעה הרווחת במערכת הפוליטית שאולמרט יצלח גם את הדוח הסופי של ועדת וינוגרד. הוא יעשה את זה בהליכה, אמרו. בקלי קלות. אבל מרגע שוועדת וינוגרד בישרה שהדוח יפורסם ב-30 בינואר 2008, המערכת הפוליטית גועשת והספוקלציות מתרוצצות בכנסת כעכברים.
זהו קרב ההישרדות הגדול של אולמרט, אולי גם האחרון. הוא עבר בשלום את דוח הביניים של וינוגרד, וכעת הגיע שלב הגמר. ראש הממשלה הודיע כי אין בכוונתו להתפטר. נכון לעכשיו, אפילו אם יהיה זה דוח קטלני וארסי, שיקבע מפורשות שאינו ראוי לתפקידו - אולמרט לא יזוז. מבחינתו, הוא עשה את הדבר הנכון: מאז שהתקבעה בתודעה הציבורית והפוליטית העובדה שהוא מצפצף על וינוגרד, הוא קיבל פטור מלקחת אחריות.
את התסבוכת ואת התקשורת גלגל אולמרט לפתחם של אהוד ברק וציפי לבני. ביום שאחרי וינוגרד השניים האלה יהיו במוקד ההתעניינות. אם ראש הממשלה אינו נושא באחריות, אז הציבור יצפה מלבני ומברק להציל את נורמות השלטון הראויות, את המוסר ואת אמון הציבור במנהיגים. אבל השניים רק רוצים לשמור על מקום עבודתם - היא מעוניינת להמשיך להוביל את התהליך המדיני, והוא זקוק לעוד זמן כדי לשפר עמדות בקרב הבא מול ביבי נתניהו.
אז מה בכל זאת צפוי לנו ביום שאחרי וינוגרד? מהם התרחישים הפוליטיים האפשריים? ומה הסיכוי של כל אחד מהם להתממש?
את דעתו של שר הביטחון מטריפה בימים אלו השאלה איך זה קרה לו. איך דווקא הוא, שבכלל לא היה שותף לממשלת מלחמת לבנון השנייה, צריך לשלם את המחיר הפוליטי על מחדליה. אבל לברק אין להלין אלא על עצמו. זה הוא שהתחייב כי אם אולמרט לא יתפטר אחרי פרסום הדוח המסכם, הוא יסיים את השותפות עימו ויפעל להקדמת הבחירות. הקלטנו, רשמנו ומאז כולם מחכים למוצא פיו.
אבל ברק לא רוצה לעזוב את הממשלה. ממש לא רוצה. מצבו בסקרים רע, ומפלגתו, אם יהיו בחירות, כנראה לא תהיה שותפה בממשלת נתניהו. והרי
בינתיים ברק מחכה. הוא יקרא את הדוח הסופי, ילמד אותו. ואז הוא ילקק את האצבע ויניף אותה באוויר. הוא יבדוק לאן נושבת הרוח. אם היא תבשר על בחירות, ברק ייאלץ להוביל את המהלך הזה. הוא ינסה להגיע לתאריך מוסכם עם הליכוד וקדימה לבחירות - כנראה בנובמבר השנה. סילבן שלום וגדעון סער כבר הכינו את הצעות החוק לפיזור הכנסת. מבחינתם, כל מה שצריך זה שברק ישרוק, והם ייצאו לדרך.
הבעיות: אם הכנסת תקדים את הבחירות לנובמבר, ממשלת אולמרט תאבד את הלגיטימציה שלה, וראש הממשלה יהיה משול לברווז צולע. 11 חודשים הם יותר מדי זמן לממשלה שלא תוכל לקבל אף החלטה משמעותית. התהליך המדיני יפרפר ויגווע, אבו-מאזן יתרסק, וראשי החמאס יחככו את ידיהם בהנאה. בנוסף, זו תהיה שנת בחירות, שבה כל מפלגה מנסה לחטוף כפי יכולתה, כדי לשאת חן בעיני בוחריה.
הסיכויים: קלושים. הדינמיקה שתיווצר אחרי וינוגרד עשויה להיות חזקה אפילו יותר מרצונם העז של הפוליטיקאים להיאחז בכיסאותיהם.
אולמרט כבר הודיע שהוא לא מתפטר. אבל אם יקרה הגרוע מכל מבחינתו, ודוח ועדת וינוגרד יעורר זעקה ציבורית שתדחוק אותו החוצה מהלשכה, המערכת הפוליטית תיכנס לסחרור. בחוק יסוד: הממשלה נקבע כי אם ראש הממשלה מתפטר, הנשיא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת.
בקדימה טוענים כי שמעון פרס הוא "משלהם", והוא יטיל את המלאכה על אחד משרי המפלגה. נניח שהם צודקים. אבל אז נשאלת השאלה האם לבני, מופז, דיכטר או שטרית מסוגלים להרכיב ממשלה חדשה - האם ישיגו רוב של 61 חברי כנסת.
על פניו זה נראה פשוט. לכאורה, יש לפחות 78 חברי כנסת שלא רוצים בחירות - הגמלאים, ישראל ביתנו, ש"ס, העבודה וקדימה. אבל מבין אלה, רק 36 חברי כנסת, מהעבודה ומקדימה, מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי למנוע את מינויו של נתניהו. ליברמן, לעומת זאת, לא ישתף איתם כנראה פעולה. הוא עשוי להעדיף איחוד בין ישראל ביתנו והליכוד. ביבי כבר יפנה לו ולאנשיו מקום.
גם ש"ס אינה מחויבת לאיש מקדימה. אלי ישי מיודד עם נתניהו, שהיה הפוליטיקאי היחיד שהוזמן ליום הולדתו ה-45 לפני כשבוע. ואם לבני תנסה להרכיב ממשלה, ש"ס, גם אם לא יאמרו זאת במפורש, יעדיפו על פניה מישהו אחר. בדגש על המישהו.
והגמלאים? להם בכלל לא אכפת מי עומד בראש הממשלה, אם הוא מהימין או מהשמאל. העיקר שהם יהיו שם, ושלא יהיו בחירות שיכחידו אותם מהמפה הפוליטית.
שר הביטחון בבעיה. ברק בכלל לא חבר כנסת, אז הוא לא יכול להיות ראש ממשלה. גם אם משימת הרכבת הממשלה תוטל על מישהו אחר משרי העבודה, פואד בן-אליעזר למשל, גם אז הכישלון ידוע מראש. לעבודה רק 19 מנדטים, ועם נדוניה דלה כזו אף אחד לא ייחפז להיכנס איתה תחת החופה.
אבל גם אם יטיל הנשיא בסופו של דבר את המשימה על נתניהו, יושב ראש הליכוד יתקשה לעמוד בה. ביבי עומד בראש מפלגה רזה: 12 מנדטים. זהו. כדי להרכיב ממשלה הוא יצטרך לפרק את קדימה ולצרף חלק מחבריה, בין שבעה לתשעה, לליכוד, לשריין את ליברמן, לשלם ליהדות התורה מיליונים ולהזמין את האיחוד הלאומי - וגם אז הוא רק יגרד את 60 המנדטים.
אם נתניהו רוצה להיכנס ללשכת ראש הממשלה עם 30 מנדטים ולא 12, הוא יעדיף בחירות כלליות. בכל מקרה, יהיה מסקרן לראות אם הוא יעמוד בפיתוי. ביבי, יש להניח, ינסה, וייכשל.
הבעיות: לאולמרט, כאמור, אין כל כוונה להתפטר.
הסיכויים: ממשלה חלופית - סיכוי אפסי. בחירות בתוך 90 יום - סיכוי בינוני (אם אולמרט יתפטר). לאור מפת המפלגות והיעדר מנהיג חזק, יש להניח שהכנסת תתפזר והבחירות יתקיימו בחודשים הקרובים.
כדי ששרי קדימה ידיחו את אולמרט צריך שדוח וינוגרד יהיה נוקב וקשה במיוחד. כזה שיקפיץ לציבור הישראלי את הפיוז. בפחות מזה, השרים ייתנו לאולמרט גיבוי מוחלט. השרים וחברי הכנסת של קדימה והעבודה חוששים לאבד את כיסאותיהם לטובת יריביהם מהליכוד. אם יהיו בחירות, שליש מחברי הכנסת של קדימה בכלל יישארו בחוץ. והם יודעים שקר שם בחוץ.
אבל אם הדוח יהיה קטלני ותתלקח אווירת בחירות, לשרי המפלגה לא יהיה מנוס מלקבל החלטה: להדיח את אולמרט ולבחור מישהו תחתיו או ללכת לבחירות. השרים שרואים עצמם כיורשיו של אולמרט הם ציפי לבני, מאיר שטרית, שאול מופז ואבי דיכטר. מהסקרים האחרונים עולה שהציבור מעדיף את לבני. אבל שטרית ומופז לא ייתנו לה. על גופתם. הם יתבעו פריימריס.
נתניהו, שמשתוקק לבחירות בהקדם האפשרי, לפני שהמנדטים שהוא מקבל בסקרים יתאדו, לא מתכוון הפעם לחכות למשיח. ביבי ינסה לפלג את קדימה. אם יבטיח לממורמרי אולמרט, כמו מרינה סולודקין, זאב אלקין ושאול מופז, שהוא יסדר להם שיבוץ גם בכנסת הבאה ברשימת הליכוד - הוא יוכל לטלטל את קדימה ולהביא לבחירות.
הבעיות: פריימריס בקדימה עלולים להתברר כבומרנג ולגרור את המדינה כולה לבחירות.
הסיכויים: נמוכים. הדחת ראש ממשלה מכהן על ידי חבריו למפלגה, ללא בחירות, היא מהלך חסר תקדים.
כבר שנה וחצי שאולמרט הוא ראש הממשלה בעירבון מוגבל, מנהיג שעתידו לוטה בערפל. למרות זאת הוא לא הפסיק לתפקד. וינוגרד לא שיתק אותו. בשני נושאים, שמגבירים באופן משמעותי את סיכוייו לשרוד אחרי פרסום הדוח, הוא טיפל באופן אישי ומקרוב: יישום מסקנות דוח הביניים של וינוגרד ומשא ומתן מדיני, שבו לא התחמק אפילו מלדבר על סוגיות הליבה.
את הדוח הראשון עבר אולמרט בקלות. גם הפעם הוא מוטרד, אבל אופטימי. הוא יודע שברק לא רוצה בחירות, שהוא לא ייתן לביבי לנצח, שהוא צריך עוד זמן לשקם את מעמדו. אולמרט יודע גם שמבחינת לבני העיתוי הזה לא מתאים לשדרוג מעמדה. מינויה לראשות הממשלה ללא בחירות ובהרכב הנוכחי של הקואליציה עלול לשחוק את הפופולריות שלה.
אם ישרוד אולמרט את וינוגרד, הוא מתכנן להתמודד שוב בבחירות הבאות. עד אז הוא ינסה לשמור על יציבות הקואליציה. הוא ילחץ על ליברמן להישאר בממשלה, למרות המשא ומתן המתנהל על סוגיות הליבה. הוא יגרור את התהליך המדיני עד סוף 2008, אולי אפילו עד תחילת 2009, ואז יביא לאישור הממשלה את ההסכם עם הפלשתינים: הסדר קבע הכולל את חלוקת ירושלים. ליברמן וש"ס יפרשו מיד, ואולמרט יכריז על בחירות. אם בבחירות האחרונות הוא הניף את דגל ההתכנסות, בפעם הבאה הוא ירוץ עם אג'נדת "הסדר הקבע".
בתרחיש שכזה, מפלגת העבודה בבעיה. התואר "מנהיג מחנה השלום" יוצמד לאולמרט ולא לברק. אם אולמרט לא ינצח בבחירות הללו, הוא לפחות יפסיד בכבוד - על אג'נדה מדינית, ולא על מלחמה כושלת.
הבעיות: הישרדותו של אולמרט אחרי דוח קשה של וינוגרד תפגע אנושות באמון, הרעוע ממילא, שרוחש אפילו בפוליטיקה הישראלית. דבר כזה עוד לא קרה.
הסיכויים: גבוהים.
מדי שבוע מביאה הכתבת הפוליטית שלנו, מיה בנגל, את הדוח השבועי של הנעשה בפוליטיקה הישראלית - בפרשנות או בראיון אחד על אחד עם פוליטיקאי. כל השאלות הקשות, כל השורות התחתונות - בלי הנחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
