דוויט דיוויד אייזנהאואר
הנשיא ה-34 (1961-1953)
אייזנהאואר נולד בדניסון שבטקסס ב-14 באוקטובר 1890 וכאשר היה בן שנתיים עברה המשפחה לאבילן שבקנזס שם הוא גדל עם חמשת אחיו. בבית הספר הוא קיבל לראשונה את הכינוי אייק שליווה אותו כל חייו והוא אהב בעיקר ללמוד אנגלית, היסטוריה וגיאומטריה וגם הצטיין בכדורסל ובפוטבול.
ב-1909 סיים את לימודי התיכון ועבד במשך שנתיים במחלבה. ב-1911 הוא הגיע שני במבחני הקבלה לאקדמיה הצבאית בווסט פוינט, אך התקבל אחרי שמי שהגיע ראשון נכשל במבדקים הגופניים. אייזנהאואר הצטיין בקבוצת הפוטבול של האקדמיה, אך פרש אחרי פציעה בקרסול. אחרי שסיים את האקדמיה ב-1915 הוא קיבל דרגת סגן משנה בחיל הארטילריה והוצב בטקסס.
בסן אנטוניו הכיר אייזנהאואר את מאמי דוד והם נישאו ביולי 1916 ובאותו היום הוא קודם לדרגת סגן. לשניים נולד בן אחד שגם הוא הפך לקצין בצבא.
עם כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה קודם אייזנהאואר לדרגת קפטן ובהמשך גם קיבל דרגה זמנית של רב סרן וסגן אלוף. אולם יום לפני שהיה אמור לשוט לצרפת הסתיימה המלחמה. על פעולותיו לארגון חיל השריון הוא קיבל את מדליית השירות המכובד, הגבוהה ביותר בצבא.
אחרי המלחמה חזר אייזנהאואר לדרגת קפטן אולם בתוך זמן קצר קודם לרב סרן קבוע. הוא הוצב בתעלת פנמה, בארה"ב ובאירופה וגם מילא תפקידי מנהלה בוושינגטון. כאשר הגנרל דאגלס מק'ארתור מונה ליועץ צבאי בפיליפינים ב-1935, שימש אייזנהאואר כעוזרו. הוא קודם לסגן אלוף ולאחר שלמד לטוס אימן טייסים פיליפינים.
אחרי ששב לארה"ב ב-1940 הועלה אייזנהאואר לדרגת קולונל ובהמשך גם לאלוף ולמייג'ור גנרל. ביולי 1942, כאשר ארה"ב כבר היתה מעורבת במלחמת העולם השנייה, מינה אותו הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל לתכנן את הפלישה לצפון אפריקה.
בנובמבר 1942 פיקד אייזנהאואר על הכוחות האמריקניים בפלישה ולאחר מכן קיבל את הפיקוד על כל המערכה. בפברואר 1943 קודם אייזנהאואר לדרגת גנרל ארבעה כוכבים ופיקד על המתקפות המוצלחות בטוניסיה, בסיציליה ובאיטליה.
בדצמבר 1943 מונה אייזנהאואר למפקד העליון של בנות הברית לקראת הפלישה המכרעת לאירופה. ב-6 ביוני 1944 הוא הוביל את הפלישה לנורמדי, מהגדולות בהיסטוריה, ובתוך חודשים רמסו בעלות הברית את הגרמנים עד כניעת הנאצים ב-8 במאי 1945. אייזנהאואר קודם לדרגה הגבוהה ביותר של גנרל חמישה כוכבים.
לאחר המלחמה שב אייזנהאואר לוושינגטון ומונה לרמטכ"ל. אחרי שלוש שנים הוא פרש ומונה לנשיא אוניברסיטת קולומביה, אולם הוא לשנת חופשה כדי לעמוד שוב בראש המטות המשולבים כחלק מהקמת משרד ההגנה. ב-1950 הוא שוב עזב את האוניברסיטה כדי לארגן את ההגנה על מערב אירופה במסגרת ברית נאט"ו החדשה והוא מונה למפקד הראשון של הברית.
לאורך הקריירה הצבאית שלו נמנע אייזנהאואר מלהיות מעורב בפוליטיקה וב-1948 הוא אף דחה הצעה של הדמוקרטים להתמודד מטעמם לנשיאות. ב-1952 הוא הודיע רשמית כי הוא רפובליקני וכמה בכירים במפלגה הציבו את שמו בבחירות המקדימות. אחרי שזכה להישגים בניו-המפשיר, במינסוטה ובנברסקה, הסיר אייזנהאואר סופית את המדים ונכנס למירוץ לנשיאות.
בוועידה הרפובליקנית זכה איינהאואר במינוי בסיבוב הראשון כאשר לצדו הסנאטור ריצ'רד ניקסון, כמועמד לסגן נשיא. אחרי קמפיין מוצלח שבמרכזו עמדה הסיסמה "אני אוהב את אייק" (I LIKE IKE), זכה אייזנהאואר לניצחון סוחף עם 422 אלקטורים לעומת יריבו הדמוקרט, עדליי סטיבנסון, שקיבל רק 89, והפך לנשיא ה-34. השבעתו היתה הראשונה ששודרה מחוף לחוף.
אייזנהאואר נקט במדינות של שמרנות פרוגרסיבית. הוא ביטל את תקרת השכר ואת המגבלות על מחירי סחורות. כדי לייצב את התקציב מנע אייזנהאואר קיצוצים בתקציב. הקונגרס גם אישר לו לבצע ארגון מחדש בסוכנויות הממשלתיות ואייזנהאואר הקים את משרד החינוך, הבריאות והרווחה והציב בראשו את השרה השנייה בהיסטוריה האמריקנית.
במהלך כהונתו הראשונה של אייזנהאואר התחוללו כמה סערות במדינה. ב-1954 עמד הסנאטור ג'וזף מק'ארתי בראש ועדה שניסתה לחשוף גורמים קומוניסטיים במדינה, אולם למרות שאייזנהאואר התנגד לפעילותו של מק'ארתי הוא לא התעמת עמו ישירות ובסופו של דבר הסנאט גינה את מק'ארתי והפסיק את פעילותו. באותה שנה קבע בית המשפט העליון כי הפרדה גזעית בבתי הספר אינה חוקתית.
עוד לפני שהושבע יצא אייזנהאואר לבקר את החיילים האמריקנים שהשתתפו במלחמת קוריאה. הפסקת האש נחתמה ביולי 1953 והמלחמה תמה אחרי שלוש שנים. אייזנהאואר הבהיר כי ארה"ב תהיה מוכנה להגיב מול כל התגרות קומוניסטית, אולם המתיחות רק גאתה אחרי הניסוי הסובייטי בפצצת מימן.
בספטמבר 1954 הוקמה ברית בדרום-מזרח אסיה שנועדה להגן על האזור מפני התפשטות קומוניסטית. בניסיון להרגיע את המתיחות התכנסו ביולי 1955 מנהיגי ארה"ב, ברה"מ, בריטניה וצרפת בג'נבה, אולם למרות ניסיונותיו של אייזנהאואר למצוא פתרונות של שלום לבעיות הבינלאומיות, המתח בין הגושים נותר בעינו.
למרות שביעות הרצון הציבורית מתפקודו של הנשיא, ספגה המפלגה הרפובליקנית מכה קשה כאשר בבחירות 1954 זכו הדמוקרטים ברוב בשני בתי הקונגרס. חברי הקונגרס אישרו את העלאת שכרם, כמו גם את העלאת השכר של העוסקים במסחר בין-מדינתי.
בספטמבר 1955 סבל אייזנהאואר מהתקף לב במהלך חופשה. הוא התאושש ואחרי שבעה שבועות שוחרר מבית החולים. בפברואר 1956 הוא הודיע כי ירוץ לכהונה נוספת וכי הוא יוכל למלא את תפקידו מבחינה בריאותית. הציבור נתן בו את אמונו והוא ניצח ברוב הגדול ביותר שבו זכה נשיא רפובליקני עד אז.
הקונגרס אישר את חוק זכויות האזרח של הממשל שאפשר לאכוף את פסיקת בית המשפט לגבי אי ההפרדה בבתי הספר. כאשר מושל ארקנסו ניסה למנוע מתלמידים שחורים להיכנס לתיכון בליטל רוק, שלח הנשיא חיילים כדי לפתור את המשבר. אייזנהאואר גם סיים את ההפרדה בשורות הצבא.
בתחום ארגון הצבא אוחדו יחידות הצבא, הצי וחיל האוויר תחת פיקוד משותף שמדווח ישירות למזכיר ההגנה. כמו כן שוגר הטיל הבין-יבשתי הראשון וגדלה יכולת הפיקוח של הפנטגון על פעולות צבאיות.
בסוף 1957 נפלה הבורסה, חלה ירידה בייצור התעשייתי והאבטלה גאתה. אייזנהאואר סירב להעלות מסים והממשלה העבירה קרנות סיוע למדינות שבהן תשלומי האבטלה נגמרו. עד קיץ 1958 הסתיים המשבר הכלכלי הקשה מאז תום מלחמת העולם השנייה.
בתקופתו של אייזנהאואר הצטרפו אלסקה והוואי באופן רשמי לארה"ב בתור המדינות ה-49 וה-50. מאז לא נוספו עוד מדינות לאיחוד.
מדיניות החוץ זכתה למקום מרכזי גם בכהונה השנייה של אייזנהאואר. ב-1956 הוא לחץ על ישראל לסגת מסיני אחרי מבצע קדש וכדי להגן מפני תוקפנות סובייטית הוא הציע סיוע כלכלי וצבאי למדינות המזרח התיכון במה שזכה לכינוי "דוקטרינת אייזנהאואר". ב-1958 הוא שלח את הנחתים ללבנון לבקשת הנשיא אחרי ההפיכה בעיראק.
אייזנהאואר גם נקט בדיפלומטיה אישית. הוא סייר באירופה ואירח את מנהיג ברה"מ, ניקיטה כרושצ'וב, וסיכם עמו כי הנושאים בין המדינות צריכים להיפתר באמצעי שלווים. בסוף 1959 יצא הנשיא לסיור של 19 יום ב-11 מדינות באירופה, אפריקה, המזרח התיכון ואסיה ובהמשך גם ביקר באמריקה הדרומית ובאסיה. עם יפן הוא הגיע להסכם שיתוף פעולה ביטחוני.
במחצית 1960 נפתחה פסגה בפריז בהשתתפות מנהיגי ארה"ב, ברה"מ, בריטניה וצרפת. אולם הפלתו של מטוס ביון אמריקני מעל רוסיה מנעה את הצלחת השיחות וכרושצ'וב אף ביטל את ביקורו של אייזנהאואר במוסקבה.
אחרי פרישתו מהנשיאות שב אייזנהאואר לחוותו בפנסילבניה וב-1962 הוא חנך את הספרייה הנשיאותית על שמו בקנזס. ב-1963 ערך אייזנהאואר ביקור אחרון באירופה והמשיך לקרוא לשימור העוצמה הצבאית.
אחרי שהיה חולה במשך זמן רב מת אייזנהאואר מכשל בלבו ב-28 במרס 1969 בבית החולים בוושינגטון. אחרי מסע הלוויה שנמשך שלושה ימים הוא נקבר בספרייה על שמו. ב-1971 הופיעה דמותו של מטבע דולר.
