ריצ'רד מילהאוס ניקסון
הנשיא ה-37 (1969-1974)
ניקסון נולד ביורבה לינדה, כפר חקלאי במחוז אורנג' בקליפורניה, ב-9 בינואר 1913, השני מבין חמישה בנים. כאשר הילדים גדלו הם סייעו לאביהם בחנות ובתחנת הדלק שהפעיל. כבר מגיל צעיר החל ניקסון להתעניין בפוליטיקה וקיבל מאביו את האהבה לדיונים ציבוריים.
כאשר היה בן 17 התקבל ניקסון לוויטייר קולג', מוסד קוויקרי שבו התחנכה גם אמו. הוא נבחר לנשיא הכיתה ובהמשך גם לנשיא אגודת הסטודנטים וייצג את בית הספר בעשרות עימותים. את הלימודים הוא סיים ב-1934 במקום השני בכיתתו.
ניקסון זכה במלגה לאוניברסיטת דיוק בדורהאם שבקרוליינה הצפונית ובמקביל ללימודי המשפטים הוא עבד בספריה. גם באוניברסיטה הוא התבלט והצטיין ונבחר לנשיא אגודת הסטודנטים. אחרי שסיים את לימודיו התקבל ניקסון בתחילת 1938 ללשכת עורכי הדין בקליפורניה והצטרף למשרד בוויטייר. אחרי זמן קצר הוא הפך לאחד השותפים במשרד עורכי הדין.
ב-1940 התחתן ניקסון עם תלמה קתרין "פט" רייאן, מורה בתיכון המקומי, אחרי שהכירו במשך שנתיים. בתם הראשונה נולדה ב-1946 ובתם השנייה ב-1948.
אחרי שארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה, עבר ניקסון לוושינגטון והחל לעבוד במינהל המחירים. זמן קצר לאחר מכן הוא ביקש להצטרף לצי והתגייס בספטמבר 1942 בדרגת סגן. את מרבית המלחמה העביר ניקסון בפיקוד התחבורה האווירית בדרום האוקיינוס השקט והגיע לדרגת רב-סרן.
בתום המלחמה שב ניקסון לארה"ב ועבד בחוזים מטעם הצי עד אשר קיבל הצעה מהמפלגה הרפובליקנית להתמודד לבית הנבחרים מטעם המחוז ה-12 של קליפורניה. על אף שהתמודד מול דמוקרט ותיק, הצליח לנצח אותו כשהוא רק בן 33. כחבר בוועדה לחקר גורמים אנטי-אמריקניים הוביל ניקסון את הטיפול בפרשת אלג'ר היס, בכיר לשעבר במחלקת המדינה, שהתגלה כי העביר מידע למרגל סובייטי.
ב-1950 התמודד ניקסון לסנאט כאשר הוא תוקף את ממשל טרומן על העמידה "הרכה" נגד הקומוניזם. הוא זכה ברוב של 680 אלף קולות והפך בגיל 38 לסנאטור הצעיר ביותר. במהלך כהונתו הפך ניקסון לאחד הדוברים הבולטים בנוגע
ב-1952 בחר אייזנהאואר בניקסון להיות מועמד לסגן נשיא לצדו. כאשר נטען בעיתונות כי ניקסון קיבל כסף מקרן סודית, הוא הופיע בטלוויזיה ואמר כי הוא מוכן לחקירה מאחר שהיא תגלה כי הוא לא התבקש להעניק טובות תמורת הכסף וכי הוא נועד רק לקשר עם הציבור. ההודאה היחידה שלו היתה כי הוא קיבל כלב קוקר ספנייל מאחד מתומכיו והוא החליט להשאיר אותו בשביל בנותיו.
אייזנהאואר וניקסון ניצחו וכיהנו במשך שתי קדנציות. ניקסון היה סגן פעיל והשתתף בישיבות של הקבינט ושל המועצה לביטחון לאומי. הוא גם מילא את מקומו של הנשיא כאשר אייזנהאואר עבר התקף ב-1955, עבר ניתוח ב-1956 ולקה בשבץ ב-1957. ניקסון אף סייר ברחבי העולם ואף נועד עם מנהיג ברה"מ כרושצ'וב במוסקבה והתעמת עמו על יתרונות השיטה הקפיטליסטית וחסרונותיה מול השיטה הקומוניסטית.
ניסיונו העשיר הביא את המפלגה הרפובליקנית לבחור בניקסון כמועמדה לנשיא ב-1960. מולו ניצב ג'ון קנדי הדמוקרט. השניים קיימו עימות טלוויזיוני ראשון מסוגו ועל אף שניקסון היה מבוגר רק בארבע שנים מקנדי, המועמד הדמוקרט נראה צעיר ורענן יותר. אחרי קרב צמוד ניצח קנדי בפער של 100 אלף קולות בלבד כאשר קיבל 49.71 אחוז לעומת 49.55 אחוז לניקסון.
אבל למרות הבטחתו לא התנתק ניקסון מהפוליטיקה וכבר ב-1966 יצא למסע ברחבי ארה"ב למענם של המועמדים לקונגרס וסייע למפלגה להגדיל את כוחה בבחירות. כך, כאשר התקרבו בחירות 1968, כבר חשו רבים במפלגה כי הם חייבים לניקסון. בפריימריז הוא זכה לניצחונות מרשימים ובסיבוב הראשון בוועידה הרפובליקנית הוא נבחר למועמד לנשיאות.
במהלך הקמפיין תקף ניקסון את הממשל הדמוקרטי וטען כי הוא נכשל בתפקידו. הוא הדגיש את הפשע הגובר ברחובות ואת המחירים הגבוהים שגובות התוכניות החברתיות של הדמוקרטים. כדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם וייטנאם הצפונית נמנע ניקסון מהתייחסות ישירה למלחמה. בבחירות הביס ניקסון את יריבו יוברט המפרי ונבחר לנשיא ה-37. תדמית ה"לוזר" נמחקה.
בכהונתו הראשונה פעל ניקסון לשיפור התחבורה העירונית, להעלאת תשלומי הביטוח הלאומי, למלחמה בפשע ולארגון שירות הדואר. הוא גם קרא לקביעת סטנדרטים לתשלומי רווחה וחלוקת הרווחים הפדרליים בין המדינות. ב-1970 חתם ניקסון על חוק שמוריד את גיל ההצבעה ל-18 בבחירות פדרליות ולאחר שנה התקבל התיקון ה-26 לחוקה שקובע כי גיל ההצבעה יהיה 18 בכל מערכות הבחירות.
מתחילת כהונתו שם ניקסון דגש על מדיניות החוץ ויצא לסיורים באירופה ובאסיה. הוא גם ביקר ברומניה והפך בכך לנשיא הראשון שנכנס לגוש הקומוניסטי מאז מלחמת העולם השנייה.
ניקסון הבטיח לנסות ולמצוא פתרון של שלום למשבר בווייטנאם וביוני 1969 הוא הודיע על תחילת נסיגת כוחות ו-25 אלף חיילים חזרו הביתה. אולם באפריל 1970 החלו כוחות אמריקניים בפעילות נגד הצפון-וייטנאמים גם בקמבודיה ובלאוס עד שנסוגו בסוף יוני. אחרי שבאפריל 1969 עמד מספר החיילים האמריקנים בווייטנאם על שיא של 543 אלף, בסתיו 1972 ירד המספר ל-32,200 חיילים. אחרי הפצצות כבדות על נתיבי האספקה לוייטנאם הצפונית, נחתם באוקטובר 1972 הסכם על סיום המלחמה.
במהלך 1972 גם חלה התקרבות בין ארה"ב לבין המעצמות הקומוניסטיות – סין וברה"מ. בפברואר הגיע ניקסון לראשונה לסין בצעד הביא להכרה ראשונה ברפובליקה העממית של סין על חשבון טייוואן. במאי ביקר ניקסון בברה"מ וחתם עם ברז'נייב על הסכם להגבלת כלי נשק גרעיניים אסטרטגיים.
ב-1972 כמעט שלא היה מעורב ניקסון בקמפיין לבחירתו מחדש כאשר עוזריו פעלו במקומו, אולם הוא הצליח לזכות בניצחון סוחף, אותו ראה כאישור למדיניותו. עד אמצע 1974 ביצע ניקסון שינויים רבים בהרכב ממשלתו, כאשר הבולטים שבהם היו מינוי היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, למזכיר המדינה ומינוי ג'רלד פורד לסגן נשיא במקום פריו אגניו שנאלץ להתפטר על עבירות מס.
כשבוע לאחר השבעתו של ניקסון נחתם בפריז הסכם להפסקת אש בווייטנאם. החיילים האחרונים וכל השבויים שבו הביתה כאשר הנשיא קיבל את פניהם. עם זאת, ההפצצות האמריקניות נמשכו בקמבודיה עד אמצע אוגוסט. המלחמה בין כוחות הצפון והדרום נמשכה עד לנפילת בירת הדרום, סייגון, בתחילת 1975.
ניקסון המשיך במגמת ההתקרבות לברה"מ ולסין. הוא אירח את ברז'נייב וחתם עמו על הסכמים לשיתוף פעולה ולהגבלת המאגר הגרעיני. סין וארה"ב הקימו נציגויות זו אצל זו כשבראש הנציגות האמריקנית הוצב ג'ורג' בוש.
עם פרוץ מלחמת יום כיפור בין ישראל למצרים וסוריה באוקטובר 1973 הורה ניקסון על הפעלת "רכבת אווירית" שהעבירה ציוד צבאי חיוני שסייע לישראל להתאושש מההפתעה ולנצח. ניקסון גם מנע מברה"מ לאיים על ישראל בנשק גרעיני אם לא תיענה להפסקת האש. אחרי המלחמה הוביל קיסינג'ר את השיחות להפרדת הכוחות והסדרי הביניים בין המדינות. ניקסון אף הגיע לביקור במזרח התיכון והיה הנשיא הראשון שביקר בישראל. ניקסון גם ידע על תוכנית הגרעין הישראלית ואף שאל על כך ישירות את ראש הממשלה גולדה מאיר, אולם העלים עין ותמך במדיניות העמימות.
במדיניות הפנים קיצץ ניקסון בהוצאות הממשלה לתוכניות רווחה וקרא לערים ולמדינות להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, תעסוקה ואכיפת החוק. בעקבות עליית האינפלציה הקפיא ניקסון למשך חודשיים את המחירים וחלק מההגבלות נותרו עד במשך חודשים.
אולם כהונתו השנייה של ניקסון עמדה בסימן שערוריית ווטרגייט. ביוני 1972 נעצרו כמה חשודים בפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין המשרדים ווטרגייט בוושינגטון. שני עיתונאים צעירים של "וושינגטון פוסט" – בוב וודוורד וקרל ברנשטיין – חשפו כי הפורצים היו קשורים לוועדה לבחירתו מחדש של ניקסון וכי הם ניסו להשתיל מכשירי ציתות.
במקביל החלה הוועדה המשפטית של בית הנבחרים בבדיקה אם בוצעו עבירות שיכולות להוביל להדחת הנשיא. בסוף אפריל 1974 פרסם ניקסון קלטות ערוכות של שיחות בבית הלבן שקיווה כי יוכיחו שהוא חף מפשע. אולם הלחץ הציבורי נגדו גבר ובית המשפט העליון הורה לו למסור את כל הקלטות לחוקר המיוחד וחלק מהן הוכיחו כי ניקסון אכן הורה לפעול להסתיר את המעורבות בפרשה.
בסוף יולי 1974 החליטה הוועדה המשפטית להמליץ על הדחתו של ניקסון. הנשיא שהבין כי התוצאות נוטות לרעתו הודיע ב-8 באוגוסט על התפטרותו כדי "לאפשר לאמריקה אתתהליך ההבראה שלו היא כה זקוקה" וסגן הנשיא פורד החליף אותו. חודש לאחר מכן, למרות ביקורת ציבורית נוקבת, העניק פורד לניקסון חנינה מלאה על כל הפשעים שאולי ביצע במהלך כהונתו. עם זאת, בניקסון דבק הכינוי "טריקי דיקי".
בשני העשורים הבאים ניסה ניקסון לשפר את תדמיתו בעיני הציבור, אם כי בעיני העולם הוא עדיין זכה לכבוד. בין השאר ביקר ניקסון בסין ב-1976 וב-1989 וערך ביקורים נוספים ברוסיה בתקופת הקומוניזם ואחריה.
ב-1991 חנך ניקסון את הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שמו ביורבה לינדה כאשר כל הנשיאים החיים הגיעו לטקס. רעייתו של ניקסון, פאט, מתה ביוני 1993 ופחות משנה לאחר מכן, ב-22 באפריל 1994, הלך ניקסון לעולמו בבית חולים בניו-יורק אחרי שלקה בשבץ קשה, זמן קצר אחרי שסיים את ספרו ה-11.
