הכשלון של המנגנון שאמור להציל את העולם מהתחממות
בשבועות האחרונים כל העיניים, או לפחות אלו של חובבי הכדורגל, נשואות אל אירופה. השבוע התברר שכדורגל טוב הוא לא הבשורה היחידה שמגיעה משם. דוח שפרסם האיחוד האירופי מלמד שהמנגנון שרבים, כולל המועמדים האמריקנים לנשיאות, חושבים שיציל את העולם מההתחממות הגלובלית פשוט לא עובד
האיחוד האירופי אימץ את השיטה בשנת 2005 והטיל מגבלות על פליטת הפחמן הדו חמצני של כ-12,000 מפעלי תעשייה באירופה מהיותר מזהמים שיש, המייצרים חשמל, זכוכית, פלדה, נייר ומלט. המפעלים, כאמור, יצרו שוק של סחר בפליטות בינם לבין עצמם, אבל בשורה התחתונה לא רק שכמות הפליטת לא ירדה, היא אפילו עלתה במעט – ב-2006 כמות הפחמן הדו חמצני שפלטו המפעלים שמשתתפים בתוכנית עלתה ב-0.4% וב-2007 היא עלתה בשיעור של 0.7%.
אז למה המנגנון לא עובד?
ישנן מספר סיבות לכך. ראשית, כמות ההקצאות והדרך בה הן ניתנו למפעלים. מתברר שניתנו מלכתחילה יותר הקצאות מהמתוכנן על ידי מספר ממשלות אירופאיות. התוצאה היא כמובן שהיעדים בפועל היו הרבה פחות נמוכים ולמפעלים היה צורך הרבה יותר קטן בהפחתה ובמסחר בהקצאות. גם המחיר של טון פחמן דו חמצני נחתך באופן משמעותי (מ-30 דולר לטון בשיא עד לדולר אחד לטון בשפל) והקטין מאד את התמריץ הכלכלי לחסוך בפליטות ולמכור הקצאות.
ההקצאות עצמן גם חולקו למעשה למפעלים בחינם במקום בשיטה של מכרזים שנחשבת ליעילה יותר. התוצאה היא לא רק מתנות חינם לתעשיה, אלא גם פגיעה מהותית באותה יד נעלמה שהיתה אמורה להדריך את השוק בקביעת מחיר הטון לפחמן וכתוצאה מכך את כמות הפחמן שייפלט לאוויר. מעבר לכך, חלוקה שכזו תמיד חשופה למערכת של לחצים פוליטיים וכלכליים שמקשה עוד יותר על המנגנון. כך לדוגמא מדינות במזרח אירופה דרשו הקצאה גבוהה יותר מתוך טענה שהן נמצאות בנחיתות כלכלית לעומת מדינות במערב אירופה ולכן גם מגבלות שכאלו יוצרות סיכון כלכלי יותר משמעותי עבור הכלכלות שלהן.
מעבר לכך היו גם בעיות שנבעו מהעובדה שהפיקוח על השוק נעשה ברמת המדינה - חלק מהמדינות האירופאיות לא הצליחו כל כך לעמוד בפני לחצים של בעלי עניין כלכליים והיו יותר גמישות כלפי מגזרים מסוימים. המציאות הזו תשתנה בקרוב כשהאיחוד האירופי ייקח
השיטה גם יצרה מציאות בעייתית – המטרה היא הרי בסופו של יום להעלות את מחירי האנרגיה ממקורות מזהמים וליצור תמריצים לעבור לשימוש באנרגיה נקייה. בינתיים רק החלק הראשון מתמלא ומחירי האנרגיה עולים ומקשים על התעשייה כולה. בנוסף, ישנה בעיה אמיתית בכך שהמפעלים הללו צריכים להתמודד עם העובדה שבמקומות אחרים בעולם כמו סין או מרוקו אין מגבלות כאלו, מה שהופך אותם לתחרותיים יותר ואטרקטיביים יותר ללקוחות.
למנגנון גם נרשמו מספר הישגים מסוימים כמו העובדה שהוא מכסה 45% מהפליטות של יבשת אירופה, עם כ-12,000 מפעלים וחברות ב-27 מדינות. אבל בשורה התחתונה אין ספק שהתוצאות עד היום מראות כי מדובר במנגנון בעייתי, מורכב, בירוקרטי ועם סיכויי הצלחה מאד מעורפלים. במבחן התוצאה בכל מקרה הוא מקבל את הציון 'נכשל'.
הבעיה האמיתית עם המנגנון הנ"ל היא שלא רק שהוא אומץ על ידי האירופאים, אלא שהוא גם הפייבוריט של האמריקאים, וליתר דיוק של המועמדים האמריקנים לנשיאות שמטילים עליו את יהבם (בוש כמובן מתנגד לו כמו לכל צעד אחר בכיוון הזה).
כלומר, מי שלא יהיה הנשיא הבא של ארה"ב רואה במנגנון ה-cap and trade מרכיב מהותי בתוכנית הפעולה שלו למלחמה בהתחממות הגלובלית. אמנם אובאמה רוצה לנטרל את אחת הבעיות העיקריות ולא לחלק בחינם הקצאות, אלא למכור אותן במכרזים, אבל לא ברור אם גם השיפור המוצע הזה במנגנון יכול להפוך אותו מכלי נשק לא יעיל ולא תכליתי לכלי נשק מדויק ויעיל שפוגע במטרה.
ואין זמן, פשוט אין זמן לנסיונות שכאלו. ג'ים הנסן, ראש מכון מחקר בסוכנות החלל האמריקאית ואחד המדענים הבולטים בתחום ההתחממות הגלובלית, אמר השבוע בעדות בפני הקונגרס כי יש לפנינו עוד שנה או שנתיים בלבד לפני שנגיע לנקודת מפנה קריטית שיהיו לה השלכות מהותיות מבחינה אקלימית ומבחינת החיים שלנו על הכדור. הפיתרון שהנסן מציע הוא אימוץ ויישום מיידי של מס פחמן (carbon tax). הנסן אמר בעדותו כי "אנחנו צריכים להבהיר לציבור שצריך להיות מחיר על פליטות פחמן. זוהי הדרך היחידה להתחיל לנוע לכיוון כלכלה נקייה מפליטות."
מס הפחמן הוא למעשה כיום האלטרנטיבה הבולטת ואולי היחידה היישומית למנגנון ה-cap and trade. בין מצדדי שתי האופציות ישנה מלחמה עזה מי מהן עדיפה על מי. אמנם נראה כאילו שתי האפשרויות דומות למדי, אבל קיימים מספר הבדלים מהותיים ביניהן.
ראשית, איך עובד מס פחמן. הממשלה קובעת את גובה המס שמוטל על התעשייה מתוך מטרה להגדיל את מחירי האנרגיה ממקורות מזהמים עד שייהפכו ללא כדאיים וליצור תמריצים למעבר לשימוש באנרגיה נקייה יותר. במקביל, אמורים להפחית מיסים אחרים כדי לא להכביד מדי על התעשייה. הכסף שנגבה אמור לפצות באופן חלקי או מלא על הכנסות שלא ייכנסו ממיסים שיבוטלו וגם לשמש למימון מחקר ופיתוח של טכנולוגיות אנרגיה נקי.
היתרון המרכזי של מס פחמן על פני מנגנון ה-cap and trade הוא שהוא יוצר יותר וודאות בשוק כי המחירים עבור אנרגיה ידועים, בהתאם למס שנקבע. המס מגלם בתוכו שקיפות גבוהה יותר וגם קיימת יכולת קטנה יותר לעשות בו מניפולציות על ידי בעלי עניין. גם במונחי עלות-תועלת הוא נחשב לעדיף יותר ולכן גם רוב מוחלט של הכלכלנים תומך בו. הבעיה העיקרית של מס הפחמן הינה שהוא מס ופוליטיקאים לא אוהבים להטיל מיסים. עדיף למכור לציבור מנגנון שוק מתוחכם שיעשה את העבודה ויקטין את פליטות הפחמן הדו חמצני ולא חס וחלילה עוד מיסים.
לכן לא ברור עד כמה התוצאות שמגיעות מאירופה מקדמות את האופציה של מס פחמן. וזאת למרות שהלקח העיקרי שאני רואה בניסיון הקצר שצברו האירופים הוא שהמנגנון הנוכחי של ה-cap and trade לא עובד. נקודה. יכול להיות שהקצאה באמצעות מכרזים תהפוך אותו ליותר אפקטיבי, אבל עדיין שאר המגרעות שלו בעינן עומדות ומשאירות אותו בעמדת נחיתות לעומת מס פחמן.
לקח לא פחות חשוב הוא הצורך באחידות גלובלית – צריך למנוע את תוצר הלוואי של מעבר תעשיות לאיזורים בעולם שאין בהם מנגנון שמתמחר את פליטות הפחמן הדו חמצני. המטרה גם של המנגנון וגם של המס היא בודאי לא להעביר מפעלים לסין או למרוקו, שם יוכלו לזהם באופן חופשי יותר. רק מנגנון גלובלי אחיד ימנע תוצר לוואי שכזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
