העם רעב למיחזור

מה עושים עם מכל חומר רעיל או מחשב ישן? בישראל 2008 שירותי מיחזור עדיין לא נכללים בסל השירותים לאזרח

אביב לביא | 14/9/2008 5:49

חודשים האחרונים אני מוצף שאלות של קוראים: רובן המכריע עוסק במיחזור. מה לעשות עם מחשב ששבק חיים? איך אפשר למחזר בקבוקים וצנצנות מזכוכית שלא נכללים בחוק הפיקדון? ואם נתקעתי עם מכל של תרסיס נגד ג'וקים שפג תוקפו, מי יאסוף אותו ויטפל בחומר הרעיל?

למרבה הצער, ברוב המקרים השאלות האלה נותרות בלי פתרון אמיתי. פעם אחר פעם אני פונה למשרד להגנת הסביבה או לרשויות המקומיות, וכמעט תמיד מתברר שלאזרח הפשוט, שמשתוקק למחזר את הפסולת המיותרת שהצטברה אצלו, אין פרטנר.

לא רוצים לזרוק צנצנות מזכוכית? תצמידו להם מדבקה יפה ותאחסנו בהן עוגיות. אבל כמה עוגיות כבר אפשר להחזיק במזווה?

רבים מהעוסקים בתחום קיבלו בחודשים האחרונים רושם דומה: העם רעב למיחזור. המסרים על חשיבות השימוש החוזר הבשילו בקרב פלחים נרחבים בציבור, אם רק יספקו לו את התנאים המתאימים הוא ישתף פעולה. המתקנים של בקבוקי הפלסטיק הם דוגמה טובה (וגם זה לא בכל הארץ), כמה חבל שהם הדוגמה הכמעט יחידה.

את הציווי הסביבתי הראשון - הפחתת הצריכה - קשה לנו לעכל. הפחתת הצריכה כרוכה בשינוי עמוק בחשיבה שלנו, בוויתור כואב על ההרגלים המפנקים של תרבות השפע שהפכה לחלק מהדנ"א החברתי שלנו.

מצב שירותי המיחזור בישראל- מתסכל

למסעות קניות יש בתרבות המערבית משמעות רגשית עמוקה, ואם כדי להציל את כדור הארץ צריך לוותר עליהם, או לפחות לקצץ בהם משמעותית, רבים מאיתנו מעדיפים להדחיק את הצרות של הכדור.

אבל מיחזור יכול להשתלב באורח החיים המערבי הקיים, ובאותה הזדמנות לאפשר לנו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו. למה לא להשליך את בקבוקי הפלסטיק למתקנים המיועדים לכך במקום לפח הזבל, אם באותה הזדמנות אנחנו חוסכים קצת זיהום אוויר וקונים את הזכות להיחשב ירוקים?

ולכן מצב שירותי המיחזור בישראל כל כך מתסכל. כדי למחזר נייר - ומדובר במדינה של קוראי עיתונים אובססיביים - רוב הישראלים צריכים לנדוד למרחק רחובות שלמים מביתם. נייר, בניגוד לפלסטיק, שוקל הרבה, ואי אפשר לשאת אותו רגלית למרחקים

כאלה.

כדי למחזר פסולת אלקטרונית צריך ליצור קשר עם אחד הארגונים הקטנים שפועלים בתחום, או להגיע במיוחד למתחמי איסוף שפרטיהם מופיעים ברשת. רק משוגעים לדבר ייקחו על עצמם את הטרחה הזו.

מי שרוצה למחזר בקבוקי זכוכית וכלי זכוכית שאינם נכללים בחוק הפיקדון, יכול לנסות את מזלו באופן פרטי במפעלים שעושים שימוש בזכוכית (למשל פניציה), ומי שרוצה להיפטר מחומרים מסוכנים מוזמן לנסוע לרמת חובב ולמסור אותם ידנית.

הכל פרטיזני, הכל מאולתר, והכל בנוי כך שהמדינה מתנערת מאחריות ומעבירה אותה לאזרחים. כי בישראל 2008, שמתיימרת להשתייך למשפחת המדינות המתקדמות, שירותי מיחזור עדיין לא נכללים בסל השירותים שמסופק לאזרחים בתמורה למסים המופקעים שהם משלמים.