אבו אל-עייש: זה שקר שירו מהבית. רמאות
כתב מעריב בילה שבוע עם הרופא ובתו הפצועה בביה"ח וגילה שהיהודים במקום אמנם משתתפים בצערו, אך בעיקר רצו שהוא יתראיין רחוק מהם
"ראשו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש מציץ אל תוך חדר בבית החולים סורוקה. בתוך החדר מחכה אתי תורג'מן. אחרי שהיא ובעלה ניסו להרות במשך 12 שנים, תורג'מן ילדה אמש תאומים. כשהאם הטרייה רואה את הרופא היא מחייכת חיוך גדול, מגישה לו את אחד התינוקות ומברכת אותו: 'שלום דוקטור!', אבל אבו אל-עייש הוא לא סתם דוקטור.
הוא גדל בעוני במחנה הפליטים ג'בליה, והיום הוא הפלסטיני הראשון העובד כרופא מן המניין בבית החולים סורוקה. 'אני רוצה להוכיח', הוא אומר, 'שאנחנו יכולים לחיות יחד. אני רוצה שמהייסורים שלנו ייצא משהו טוב, שישפר את חיי הילדים".
30.12.08 שיחת טלפון
ארבעה ימים אחרי פרוץ המתקפה הישראלית יצרנו קשר טלפוני עם ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, שהיה נצור באותו הזמן בביתו הסמוך לצומת זימו שבמחנה הפליטים ג'בליה. עד יום חמישי שלפני תחילת המתקפה שהה אבו אל-עייש בבית החולים תל השומר, כחוקר עמית במכון גרטנר של בית החולים שיבא.
בבית החולים שיבא סעד את רעייתו נאדיה עד מותה מסרטן לפני ארבעה חודשים. הבטיח לה שישמור על הבנות. ביסאן הבכורה הבטיחה שתקל על אביה ואמרה לו: "נסתדר, אבא". באותו היום החליט לחזור לעזה כדי לבקר את בנותיו המבוהלות.
ביום שבת פרצה המתקפה. ביום רביעי דיברנו איתו. "יש לי שמונה ילדים. הגדולות באוניברסיטה, והקטן בן שש. פתאום התחילו ההפצצות! מכאן! משם! לא יודע מאיפה! כאילו כל המכות באות אליך מכל צד! ביום שבת הייתי בחוץ, חיפשתי לקנות משהו לילדים. פתאום התחילו הפיצוצים, בכל מקום.
"אספתי את הילדים מבית הספר, בדרך שמעתי שגם נהרגו ילדים, שהיו בדרך אל בית הספר או בדרך חזרה ממנו. אתמול שמעתי ששכן לשעבר שלנו בכפר, הבית שלו נהרס וחמש בנות שלו נהרגו. חמש בנות! אלוהים אדירים! כל מי שיש לו רגשות, אני מבקש לצעוק באוזניים שלו: זאת לא הדרך! יש 40 אנשים בבית! אין לאן להתרחק. הכל סגור. כולנו באותה האונייה וכולנו כאילו מחכים לתור שלנו, שיבוא".
13.1.09 יום שלישי, 11:34
בבוקר התייצב טנק ישראלי מול חלונו של אבו אל-עייש. הוא התקשר לכתב ערוץ 10 שלומי אלדר, שחיבר אותו לאיש הרדיו גבי גזית. גזית העלה את אבו אל-עייש לשידור ב"רדיו ללא הפסקה", בניסיון לסלק את הטנק מחלונו.
גזית: "מה עברת בשעה האחרונה?"
אבו אל-עייש: "אני עברתי את המוות".
גזית: "ספר. אתה בוכה?".
אבו אל-עייש: "אני בוכה על הילדים. 25 ילדים, יש בבית הזה. אם הוריהם ימותו, מה יקרה להם? או -אם מישהו מהם ימות? ... המוות
גזית: "אולי יש בבניין שלכם איזה כתובת, איזה חמושים, איזה- ? ".
אבו אל-עייש: "אין פה חמושים בכלל. הבית, הכל, האיזור ריק. הטנק התקרב למרחק של עשרה מטרים. חשבתי הסוף. התחלתי לתאר את הילדים שלי מולי מתחלקים. חלקים, חלקים".
גזית: "שקלת את האפשרות להניף דגל לבן אל מול הטנק?".
אבו אל-עייש: "אבל איפה לשים אותו? אם אני אתקרב אליהם, איך הם יודעים? הילדים בוכים ואתה מסתכל בעיניהם, וחושב - מי מהם (ימות)... הם החיים שלי. אם אני מאבד את ילדיי...".
13.1.09 יום שלישי, 13:04
בעקבות השידור של גזית, הועלה אבו אל-עייש שוב לשידור על ידי נתן זהבי. כתובת ביתו של אבו אל-עייש הועברה בינתיים לפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל. דניאל, לדברי גזית, העביר את הפרטים ל"דרגי פיקוד גבוהים מאד בשטח". אבו אל-עייש טוען כי הם כללו, בין השאר, את סא"ל אבי ביטון, קצין האג"ם של מרכז התיאום והקישור בעזה, ואת מפקד פיקוד דרום האלוף יואב גלנט. הטנק זז ממקומו.
זהבי: "אנחנו חוזרים לד"ר אבו אל-עייש... אני מבין שקצת נרגעת".
אבו אל-עייש: "ברוך השם. עשיתם עבודה באמת קדושה מאד... הטנק רחוק מאיתנו".
זהבי: "והילדים נרגעו?".
אבו אל-עייש: "נרגעו, עכשיו. אני מקווה שנצא מזה בשלום".
16.1.09 יום שישי אחר הצהריים
הבנות למשפחת אבו אל-עייש מפוזרות ברחבי הסלון שאחד מחלונותיו פונה לשטח פתוח, הכולל פרדס. הזכוכיות התנפצו זה כבר, והחלון פרוץ. לדברי אחיו של אבו אל-עייש, נסאר א-דין, כמו גם לדברי שכנו, עימאד פנאני, כחצי קילומטר משם, על גבעה המשקיפה אל הפרדס, עומד טנק.
"גם אם חתול זז, אתה רואה את זה", אומר עימאד. לדבריהם, לטנק קו ראות ישיר אל חלון חדר הבנות. לימים, יאמר דובר צה"ל כי בשטח פעל "כח של גולני" שזיהה "צלפים" בקרבת הבניין של משפחת אבו אל-עייש.
אבו אל-עייש מבקש מבנותיו לאסוף את הניירות שלהן, כולל תעודות הלידה, כדי להעבירן לידידה בשם איזידור, המטפלת באישורי היציאה לקנדה. בשלב מסוים הוא יוצא מחדר הבנות, כשבנו הצעיר עבדאללה, בן השש, רכוב על כתפיו. באותו הרגע מתפוצץ חדר הבנות.
אבו אל-עייש רץ חזרה אל החדר, ומוצא את שלוש בנותיו - ביסאן בת ה-20, מיאר בת ה-15, איה בת ה-14 - מרוטשות. אחיינית נוספת ששהתה בבית, ראידה בת ה-15, נפגעה כמעט בכל איבריה הפנימיים וגופה מלא ברסיסים.
האח, נסאר א-דין, יורד מהקומה הרביעית שבה הוא מתגורר אל הקומה השנייה, ונפגע גם הוא. אח נוסף, שהרדין, עולה מהקומה השנייה, סופג רסיסים בכל גופו ומתמוטט. לדברי בני המשפחה, הבנין הופצץ פעמיים. אבו אל-עייש רץ כ-500 מטר עם אחת מבנותיו בידיו. שאר הבנות נישאות על ידי בני משפחה אחרים. הוא מתעלם מזעקותיו של מוחמד בן ה-12, שמבקש ממנו "לא להשאיר אותו לבד".
אמבולנסים, החוששים להתקרב אל הבית אוספים את בני המשפחה במרחק של כקילומטר מהבית ודוהרים ראשית לעבר בית החולים שבצפון הרצועה. אחר כך, בתיווך רופאי תל השומר, בני המשפחה מפונים לשיבא. נהג האמבולנס שמקבל את ההנחיה לדהור לעבר ישראל מתחיל להתפלל בדרך ולזעוק "אללה הוא אכבר", מחשש שהישראלים יירו על האמבולנס.
עוד לפני שהוא מתפנה לעבר ישראל מתקשר ד"ר אבו אל-עייש לשלומי אלדר במהלך שידור בערוץ עשר.
אבו אל-עייש: "יא אללה, יא אלוהים".
אלדר: "אולי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לפנות למי שיכול כבר, אולי בצה"ל... אבו אל-עייש, תגיד לי איפה הבית שלך, איפה אתה נמצא?".
אבו אל-עייש: "בבקשה, אני רוצה להתחיל להציל אותן, אבל הן נפגעו בראש שלהן, הפגיעה בראש. יא אלוהים, יא אלוהים... מה עשו להן, יא אללה! יא אלוהים, יא אללה!".
אלדר: "הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה אולי באמת... לפנות מפה, אם מישהו שומע אותנו, רואה אותנו בצה"ל".
אבו אל-עייש: "יא אלוהים!".
16.1.09 יום שישי בחצות
אבו אל-עייש נראה כמי שראה את בנותיו נהרגות מול עיניו. הוא ישוב על ספה קטנה באחד מחדרי ההלם של בית החולים שיבא. לבוש בטרנינג. שערו סתור, לחייו בוערות, ידיו מצולקות מחפירה ידנית בתוך הריסות ביתו. שני אחים מכפר קרע, הרופא רפיק מסאלחה ומנהל החשבונות ואליד מסאלחה, יושבים מולו. הוא איננו מסוגל לדבר, רק מתנועע קדימה ואחורה, מורט את שערותיו וזועק "אילחמדאללה", "יא-ראב, יא-ראב", "הבנות שלי! הבנות שלי!".
17.1.09 יום שבת, 19:15
גבו התחתון של האח נסאר א-דין, המאושפז בטיפול הנמרץ, שרוט וספוג רסיסים. הדם נספג בתחבושת וכעת הוא ספוג בפיג'מה הדקה של שיבא. עז א-דין, האח הצעיר, מטפל באחיו הבוגר כמו רופא שבא לבקר פציינט: הוא שואל אותו, בידיים שלובות, בחיוך מלאכותי, מה שלומו ואיפה כואב, ואם הוא לקח את התרופות שלו.
אבו אל-עייש: "ואני צועק! ואני צורח! אין אף אחד... התקשרתי לאבי ביטון ממחסום ארז. הוא אמר לי 'אל תדאג, אנחנו נעזור לך'. אחרי זה התקשרתי לשלומי. זה פשע, וזה טבח, בכל המובן של המילה הזאת. ומה שהכי גרוע זה שלא יכירו בזה".
18.1.09 יום ראשון, 10:30, מחלקת עיניים
אבו אל-עייש יורד עם שהאדה למחלקת הסי-טי. הוא החליף בגדים ולובש היום טרנינג של אוניברסיטת אינדיאנה. הרכב המוביל אותנו אל הסי-טי הוא מעין משאית קטנה שבו נדחקות שתי משפחות: משפחת אבו אל-עייש מעזה וחייל שנפצע מעזה עם אמו. עינו מכוסה וגם ידו, בדיוק כמו שהאדה.
אבו אל-עייש מגלגל את כיסא הגלגלים של בתו אל מחלקת הסי-טי. הוא פונה אליי ומספר לי על ניסיונותיו הנואשים להוציא את ילדיו מעזה. "אתה יודע מה זה ילד בעזה. זה חתיכה מהלב שלי. אני רוצה לראות אותם.. אני לא מצליח לדבר איתם. אין תק שורת. אין חשמל. אין אנטנות, שום דבר לא עובד בעזה. הכל מת בעזה".
18.1.09 יום ראשון ,12:30
לחולים היהודים במחלקת העיניים נמאס מהמצלמות המלוות את אבו אל-עייש לכל מקום. הם מתלוננים באוזניי, באוזני הרופאים, באוזני מנהל המחלקה. זה נגמר בסילוק העיתונאים ואבו אל-עייש מהקומה השנייה אל קומת הלובי. בין השאר, מוזעק למקום שוטר גברתן של יחידת השיטור המקומית "אלון". עם המטופלים נמנה גם אבי מיסרי, מרמת השרון. הוא מחכה לניתוח ומתלונן על ה"קרנבל התקשורתי".
מיסרי: "לא מקובל עליי מה שקורה פה, בבית החולים. לא צריך לעשות פרופגנדה ערבית עכשיו. מחלקת עיניים זו מחלקה רגישה, אני שכבתי פה למעלה מחצי שנה, וצריך שיהיה שקט. אני מחכה לניתוח עכשיו. זה מה שאני צריך עכשיו? זה לא נוח".
לא רחוק ממיסרי, על ספסל מעץ, יושבת אישה צבועת שיער ענודת עגילים ירוקים. היא מביטה לעבר אבו אל-עייש ואחרי זה לעברי ואומרת: "איכס, כל היפי נפש האלה, בא כבר להקיא".
18.1.09 יום ראשון, 15:00
אבו אל-עייש יושב בקומת הכניסה ומתראיין משם. בהמשך, בגלל תלונות חולים, יעבור מקומת הכניסה החוצה, אל ספסל בחוץ. פרופ' כרמי מרגלית, לשעבר ראש החטיבה לבריאות בקהילה בסורוקה, מגיע לבקר ומספר כיצד הוביל אבו אל-עייש, ב-99', משלחת לעזה כדי להקים במקום בית חולים ישראלי-פלסטיני.
אזרח ישראלי שבא לקבל טיפול מקשיב לראיון שמעניק ד"ר אבו אל-עייש לטלוויזיה הקנדית. אבו אל-עייש מדבר על הצורך לעשות שלום מחד, ועל הצורך לברר מי ירה על הבנות שלו, מאידך. Peace, הוא אומר, solution is the only. הישראלי חוטף קריזה:
ישראלי: "אדוני, אתה לא יודע מה קרה שם, בבית שלך, אדוני! אולי ירו משם?".
אבו אל-עייש: "תקשיב לי, מרמים אותך. זה שקר, מה שאמרו לך! אתה לא מבין?".
ישראלי: "את זה צריך לבדוק".
אבו אל-עייש: "מה לבדוק? ירו בדיוק על החדר של הבנות. אולי מישהו הסתכל ברדאר ולא אהב את מה שהוא ראה? שש בנות! היו צלפים? למה לא ירו בהם?! איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".
ישראלי: "אם הייתה טעות, אז צה"ל צריך להודות".
נאסר א-דין , אחיו של אבו אל-עייש: "אני בקומה רביעית! אני אח שלו! ואני ירדתי בשביל לטפל בבת אחותי! וקיבלתי את זה בגב! אז מה אתה אומר לי?! מה אתה אומר לי! שהילדים שלנו צריכים למות?!".
ישראלי: "סליחה! אני אמרתי שצריכים למות ילדים?! חס וחלילה!".
נאסר א-דין: "אני זקן. למה נתנו לי בגב?!".
ישראלי בשם אריה גוטמרק התערב. "בטעות", הוא אומר.
נאסר א-דין: "טעות?!".
גוטמרק: "אני מאמין לך שלא היו חמושים. אבל אני רוצה להגיד לך שאיבדתי 13 חברים מאש כוחותינו בלבנון. יש טעויות!".
21.01.09 יום רביעי, 17:31
עבדאללה אבו אל-עייש בן השש יושב על ברכי אביו הלבוש בבגדים שקנה ביפו. כמה דקות לפני כן חצה אמבולנס הצלב האדום את מחסום ארז, מהצד העזתי המפוחם והמסויט אל הצד הישראלי, הסלול והאדיש.
משם עברה המשפחה, הכוללת את אבו אל-עייש, ילדיו מוחמד ועבדאללה, בנותיו רפא ודלאל, אל הג'יפ איסוזו של חבר מועצת עיריית תל אביב אחמד משהראוי. יום קודם לקח משהראוי את אבו אל-עייש להסתפר במספרה של אבו-עמר ביפו.
ההנחיה: "תעשה שהוא ייראה כמו דוקטור". אבו אל-עייש איננו שמח ואיננו צוהל: "ביקרתי את הבנות בבית הקברות. מה אני אגיד לך, בעז... הבן שלי מוחמד אומר שהוא ראה את ביסאן קמה אחרי ההפצצה הראשונה והולכת למטבח. אילו לא הייתה פגיעה שנייה, היא הייתה חיה. הלכתי גם לבית. ראיתי בפעם הראשונה איזה אסון היה שם. לא זכרתי שזה היה ככה, אתה יודע? כנראה שהייתי עיוור".
הסיפור המלא מופיע במוספשבת
נא להמתין לטעינת התגובות
