אילן גילאון חוזר למשכן – רוב חבריו עוזבים
אחרי שש שנים איומות בהן סבל מאבטלה וקושי כלכלי, חוזר אחד הח"כים החברתיים ביותר לכנסת, דווקא כאשר חבריו למפלגה עוזבים לביתם
צעד אחד של אילן גילאון, אבל לא של מרצ. גילאון, מקום שני ברשימה, נכנס לכנסת. אבל כמעט כל השאר יצאו. ב-23:00, המילים של יו"ר המפלגה ג'ומס שמרכיבות את תעודת הזהות של מרצ - שמאל-ציוני-סוציאל דמוקרט - טיילו אבודות בחלל האולם הוותיק, בלי שאף מחיאת כפיים אחת קלטה אותם.
בתחילת הלילה, כשהסקרים הראו ארבעה מנדטים, האווירה בצוותא בתל אביב הייתה קודרת. "הציבור אמר את דברו", אמרה זהבה גלאון, "אנשים אכלו את המילים של לבני על השלום, ועזבו מאיתנו אליה".
"ההוא עם המקל וזהבה גלאון לא נשואים?"
ברגעים האלה, מול ההתכווצות של מרצ משישה מנדטים לארבעה, אף אחד מהיושבים בשורה הראשונה לא ניחש את הבשורה הרעה של הבוקר למחרת, לא זמזם לעצמו את השורה המכוננת של נתן זך, "בימים הרעים ההם, לפני הימים הרעים ממש". בדמדומי הלילה התחלף המספר ארבעה בשלושה מנדטים. זהבה גלאון, מהפרלמנטריות המצטיינות, מקום רביעי ברשימה, כנראה נשארת בחוץ.
מה הציבור - אותו ציבור שאמר את דברו - מבין על פוליטיקה אפשר אולי ללמוד מסיפור קטן שסיפרה לי יהודית, זוגתו של אילן גילאון. הם יחד מגיל 15, "הוא היה פושט, עם חולצת כפתורים פתוחה, שעון גדול ומכנסיים נמוכים. ורק בשיעור חברה, בכיתה, כשפתח את הפה, דיבר את הדברים נכונים, עברתי לשבת לידו בספסל, ומאז אנחנו יחד". היום הם בני 52. יהודית חוזרת לסיפור. "נסעתי במונית", היא אומרת, "והנהג מתעצבן ומתעצבן על חברי הכנסת שעושים ככה וככה וככה, ומקבלים תלוש של 30 אלף שקל".
"אבל מאיפה אתה יודע שזה 30 אלף שקל", היא אומרת לו. "את, מה את מבינה?", מסתכל עליה הנהג. "אני אראה לך תלוש", אמרה לו יהודית והוציאה מהתיק את המשכורת של אילן. הנהג פער את העיניים ואמר, "את האישה של ההוא עם המקל ממרצ". " כן, כן", אמרה לו יהודית. "אבל הוא נשוי לזאתי, זהבה, היה כתוב בעיתון שהם יחד במרצ", אומר הנהג בתמימות. "הם יחד במרצ", אמרה לו יהודית, "אבל הם לא נשואים". " אבל יש להם אותו שם משפחה, וכתוב היה בעיתון שהם נוסעים יחד לעבודה", אמר הנהג. זה הציבור וזה דברו.
אנחנו יושבים בבית באשדוד. ארבעה כלבים שחורים ברקע. אילן הוציא מהמקרר גבינת עזים ושלושה נקניקים ופרוסות לחם שחור. יהודית מציגה את התפריט של המסעדה, בית העם, שפתחו אחרי שאילן נזל החוצה מהכנסת בבחירות האחרונות. מסעדה ששניהם עבדו בה, שהחזיקה מעמד שנתיים ונסגרה.
"היו לי שש שנים איומות בחוץ כמובטל", מספר אילן גילאון בכנות גדולה. ארבע שנים הוא היה ח"כ של מרצ, בשנים 1999 עד 2003. הוא נזכר בליל היציאה שלו מהכנסת. ב-4:00 בבוקר בליל הבחירות של 2003, ידע שהוא בחוץ. "אבל לפני זה, שעה לפני זה - נכנסה בי משאית וכמעט מחקה אותי".
כבר באותו שבוע התחיל לחפש במודעות דרושים. "הוצעו לי דברים בהמון כסף, אבל לא התאימו. למשל, הגיעו אליי שני גברים שהציגו את עצמם כמגשרי קרקעות. אני שונא אנשים שיש להם קרקעות, אבל המילה גישור הרגיעה אותי ונפגשתי איתם. והם אמרו לי, 'תקבל מכונית, תקבל 50 אלף שקל בחודש, וזאת העבודה'.
"ומה אני צריך לעשות? שאלתי. 'שום דבר', אמרו. 'להיות נחמד'. מסתבר שזאת הייתה קבוצה של סוחרי קרקעות, שרצו את השם שלי לקומבינות שלהם. כמובן שסירבתי. הציעו לי לעשות פרסומת ברדיו, 30 אלף שקל, שמעתי את הנושא, סירבתי. אותי לימדו שעבודה היא כמו לחפור תעלה, צריך להתאמץ, להזיע ולסיים עד הסוף".
"הופיעו אצלי סיוטים"
"כשעפתי מהכנסת", אומר גילאון, "קרס אצלי כל הביטחון העצמי, אבל החשבון בנק התחיל לצעוק. הוא צועק עד היום. והייתי צריך להכניס כסף. מאז עברו כבר שש שנים והתרגלתי לאוברדראפט. האוברדראפט הפך דבר מובנה בתוך המשפחה שלנו. כשאנחנו שומעים בטלוויזיה את השאלה 'מה הכסף שלך עשה היום?', אנחנו מעבירים לערוץ הגיאוגרפי.
"והתחילו להופיע אצלי סיוטים. סיוט אחד שחזר הוא של אדם מבוגר, אני, שעיקלו לו את כל הבית, והוא יושב באמצע הסלון הריק, ובחוץ כבר יש צעדים של אנשים שבאים להחזיק אותו משני הצדדים להעיף אותו מהבית. זכרתי מהספר 'סידהארתא' (של הרמן הסה, ב.מ.ל), שהגבר שם קונה דוברה ומעביר בני אדם את הגנגס מגדה לגדה.
"אמרתי ליהודית, 'בואי נפתח מסעדה ליד הים'. היא הסכימה להצטרף אליי. אני ממליץ
"לנהל מסעדה יותר קשה מלנהל מדינה, הצלחתי להתמודד עם הכל, חוץ מאשר דבר אחד - להגיש אספרסו כפול בלי שייפלו כמה טיפות בדרך". אחרי שהמסעדה נסגרה, גילאון עבר לשתדלנות בכנסת. לא הלך. "התרוצצתי וניסיתי 'לפגוש' או 'לדבר' עם מי שהיו פעם 'חברים שלי מהכנסת'. ופתאום אני מגלה שהם לא מחזירים לי טלפונים. הם בחו"ל, הם פה, הם שם, אתה לא מצליח לדבר איתם מילה. עברתי השפלות, הסתרתי אותן מיהודית. שלא יהיו לה כאבים מיותרים".
יוצאים לסניפים. לאילן חבורה קבועה שצועדת סביבו מאז שהיו יחד בבלוק באשדוד. הבלוק מבחינתם הוא העולם. הוא המציאות. למשל, אליס בוקובזה, שיהודית ואילן היו חברים שלה, לא זזה מאילן. הוא גר קומה אחת מעליה. הילדים שלה היו כל הזמן אצלו. דלתות פתוחות, מקררים פתוחים, שולחנות אוכל משותפים. בוקובזה היא השיקוף של דרכו של אילן. מה שקוראים "שכבות מוחלשות פוליטית-כלכלית-השכלתית".
אילן חי בתוכן, מייצג אותן, הוא הן. או במילים של בוקובזה: "כבר 20 שנה הוא לא שינה את מספר הפלאפון שלו והטלפון שלו, הוא רשום ב-144, וכל אדם מהרחוב יכול לצלצל אליו בכל שעה בלילה. לבקש בקשות, להשמיע טענות. כמו שהיה מלצר במסעדה, ככה הוא מלצר בפוליטיקה".
"אני בוחרת בו", אומרת בוקובזה, "לא בגלל שהוא במרצ, אלא למרות שהוא במרצ. מרצ זה אליטיסטים, אילן לא אליטיסט". ובמובן הזה, בלי לדעת, קלעה בוקובזה לדעתו של ד"ר דני גוטווין שאמר במוסף זה, לפני כחודש, ש"מרצ תתרסק כי היא לא מכוונת את המספרים שלה אל הקבוצות החלשות כלכלית". "כי שמאל", אומר גוטווין, "צריך להתחבר לאליס בוקובזה ורק אז יצליח". אולי אילן גילאון הוא המייצג האותנטי של "מה שמרצ הייתה צריכה להיות".
"בחיים לא החלפתי מילה עם ביבי, שנראה לי תמצית הקפיטליזם החזירי", אומר גילאון, שכתב את הסילאבוס של זכויות הנכים לכנסת, חוקק את חוק המלצרים, עונה לכל אדם - לכל אדם - שפונה אליו. תראי לי עוד חבר כנסת, אומר מנהל תיכון באשדוד, שצילצל אליי שלוש פעמים אחרי שנבחר, כל פעם בשביל לעזור למשפחה אחרת. הרי אחרי שהם נבחרים הם נעלמים, מסיירים בחו"ל, לא מחזירים לך טלפון אחד".
"אני פטריוט"
אילן לא נוסע לחו"ל, וכשפעם אחת ניצל את המלון בירושלים, שמגיע לו כי הוא ח"כ, מצא את עצמו יושב כל הלילה בקצה המיטה. הוא ילד של פנימיות, רוצה רק הביתה, אומרת אשתו יהודית, שבאה לישון איתו במלון כדי שלא ינהג בלילה כל הדרך הביתה. מאז אותה פעם הוא לא מודיע לה, פשוט חוזר, גם בשלוש בבוקר, בשביל לצאת שוב מהבית בשבע.
והנה אנחנו בכבישים, אשדוד, אשקלון, נס ציונה, ראשון לציון. מוכרחים לבקר בסניפים, מאיצים בנו, פשוט מוכרחים. אבל מהסניפים עולים קולות מהוססים. כל אחד והתירוץ שלו. "אין הרבה אקשן", אומרים, "אם יש לך משהו אחר לעשות - תעשה". כבר ב-15:00 אפשר להריח את האווירה העגומה שתתקמט למנדטים בסוף הלילה. הסניפים של מרצ ריקים. הטלפון שותק. והסטיקרים עם הבלורית הלבנה של ג'ומס והמבט האופטימי לאופק עומדים בערמה גבוהה על השולחנות.
"מה שלא יהיה", אומר גילאון רגע לפני הכניסה לצוותא, "אני הכי שמח לחזור לעבוד. זאת העבודה שאני יודע לעשות, אני אעשה אותה בכל הכח, הלוואי שתהיה לי מפלגה גדולה מסביבי, ארץ ישראל השלמה לא מעניינת אותי, מדינת ישראל מעניינת אותי, אני פטריוט ורוצה לכבוש אותה מחדש, להחזיר לבעליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
